שבוע פלה-מראדונה (4): קרויף. הרגע בו הבנתי שהוא לא פרויד

על האיש שכפר בכל מוסכמה. שניצח בלי להיות ווינר

יש רגע מאד מפורסם שהמספרים בגדולתו של ג'ורג' בסט אוהבים להזכיר ולהזכיר עד עייפה. במשחק בינלאומי בין הולנד לצפון אירלנד – בשנות השבעים עדיין ניתן היה לדמיין את שתי הנבחרות הללו על אותו המגרש – בסט מעביר לקרויף כדור בין הרגליים. ורושם עליו ניצחון בנוקאאוט. מעריצי בסט מאוהבים בניצחון הזה. ניצחון עקר, חסר חשיבות, אדיוטי. ששייך כבר אז לעולם של אתמול. כי באותו שלב הכדורגלן שהרקע החברתי שלו היה מעמד בינוני אמסטרדמי כבר המציא עולם כדורגל חדש. עולם בו לא מנצחים בכך שמעבירים למישהו כדור בין הרגליים.

מיהו קרויף?

בעיני תמיד היה  פרויד. מי שחשב שהמציא תורת אמת אבל בעצם המציא את הדיון. זה כבר לא משנה שפרויד טעה כל כך הרבה. הוא המציא את השיח. נזכרתי בזה דווקא בתוך סערת הרגשות, הנהי, הבכי, היגון ותחושת האפוקליפסה שהשתלטה על כוכב הלכת הזה לפני כמה חודשים כשמועדון כדורגל בשם אינטרנציונלה הדיח מאיזה טורניר בסיכום שני משחקים מועדון בשם ברצלונה.

גם קרויף ירק אש וגופרית על מוריניו. כי קרויף מאמין בכדורגל שלו קלה כחמורה. והוא רוצה את הכדור ומוריניו לא. מוריניו רוצה שטחים לרוץ בהם כשהוא זוכה בכדור. ודווקא פפ גווארדיולה, חניך אסכולת קרויף היה מתון יותר ואמר "שאין חובה על קבוצה לשחק בצורה מסויימת".  ומעבר לג'נטלמניות אני חושב שהוא הגיב כמו אדם שמשתתף בדיון אינטלקטואלי. זה מה שבעצם יש כאן. קרויף הביא אינטלקטואליזציה של המשחק. ובמידה רבה לא רק גוואדיולה, גם מוריניו הוא בעצם בין תלמידיו. כי הם מדברים על אותם דברים: שטח, כדור, צפיפויות, שיטות. מימיו של קרויף הדיון בכדורגל האירופי היה בדרך כלל "הולנד ממציאה ואיטליה עונה". ועכשיו אולי "הולנד" נדדה לברצלונה ו"איטליה" מתגלמת בנפשו המעוותת אך סקסית של ג'וזה מוריניו.

מי לא שייך לדיון של קרויף? אלכס פרגוסון למשל. הוא אנטי-קרויף.  העובדה שהוא קשוח עם שחקניו בענייני משמעת מסתירה את העובדה שהוא אחד הליברלים ביותר במה שהוא נותן להם לעשות במגרש. בכך שהוא הומניסט שבוחר את השיטה על פי השחקנים ולא להיפך. קרויף הוא מי שהופך את קבוצות הכדורגל לאורגניזם אחד. וכך פשיסט כמו מוריניו בעצם קרוב אליו, גם אם תהום פעורה בין הדרכים בהן הם משחקים את המשחק. כי באיזשהו מקום הפיון בבונקר של מוריניו הוא בן דמותו של אנדרס איניאסטה, המובהק בשחקני ברצלונה. שניהם שחקנים חסרי רצונות פרטיים. משרתי התכנית.

*

אבל נחזור לימיו כשחקן. על המגרש קרויף היה אינדוודואל נדיר. סיבובי הפירואט שלו הם מחזה מרגש. אבל יותר מהם אני אוהב את שערי ההקשתה שלו. מדוע? כי מלבד הטכניקה הם מסמלים את העניין המרכזי בו. קרויף, כמו שחמטאי, ידע איפה כל כלי נמצא בכל רגע ורגע.

טוב, קראתם הרבה. נעצור לקצת כיף:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

בסופו של דבר האינדוודואליסט העצום הזה הוא מי שעתיד לסמל את סוף האינדוודואליזם בכדורגל. כי בנפשו פנימה, הסקרנות האינטלקוטואלית לגבי התפתחות המשחק עניינה אותו יותר מיכולתו האישית. והוא הגה כדורגל שבשלב מסויים ייתר את יכולתו האישית. לא פלא שקרויף שבר את השטנץ האחד הידוע בכדורגל: “ששחקן גדול לא יכול להיות מאמן גדול". כי לדעתי באיזשהו מקום כבר בימיו כשחקן הבין ששחקן גדול זה לא עניין כזה מרכזי. לדעתי גיחך בבוז כשבסט העביר לו את הכדור בין הרגליים. חשב שהוא אדיוט.

ובוודאי שהסיפור לא מטריד אותו כיום. הסיפור מתאים לשחקנים כמו בסט ששנות הפרישה שלהם עוברים עליהם בסיפורי צ'יזבטים בפאב. בעוד עבור קרויף הפרישה עצמה היא אירוע לא משמעותי בתוך תהליך ארוך של חיים שלמים בו הוא מעצב עולם כדורגל שלם בדמותו. השאלה אם הוא שחקן, מאמן או יועץ מיוחד לנשיא ברצלונה לא משנה במיוחד. הוא משכלל.

זה היה שם עוד בימיו כשחקן. יש סיפור קרויף שאני מתנצל בפני כל אלו שכבר קראו אותו אצלי לא מעט פעמים. כמה שבועות לפני מונדיאל 1974 הוא בא אל מיכלס ודרש שיאן יונגבלוד, שוער בן 34 מפ.צ אמסטרדם, יהיה שוער הנבחרת למרות שיש לו רק הופעה בינלאומית אחת והיא הייתה 12 שנים קודם לכן. למה? כי שוער צריך לדעת להשתמש ברגליים. קרויף לא היה צריך את שינויי החוקה שיבואו עשרים שנים אחר כך. הוא היה נביא. לא ווינר.

אני אעשה אתנחתה בה אסביר למה שחקן לא ווינר במהותו הוא השחקן הגדול בהיסטוריה:

ראשית, כי הוא צמח בווקום. מראדונה ופלה, וגם פושקש בעידן שלו, וגם גארינצ'ה, וגם פלטיני, וגם ואן באסטן וגם די סטפנו וגם מי שלא תרצו עומדים מעל פירמידה של שחקנים גדולים בארצם. קרויף גדל במדינה לחלוטין לא נחשבת בכדורגל. בתוך ריק. דרג ד' אירופי לכל דבר ועניין. חמש שנים לפני הזכיה בגביע אירופה עדיין חלק משחקני אייאקס הם חצי מקצוענים. יש לכך מקבילה אחת בהיסטוריה של הספורט. ראול קפבלנקה הקובני שהיה אלוף עולם אגדי בשחמט. איך אומרים השדרים בישראל? "אין דברים כאלו". מלבד קרויף וקפבלנקה.

שנית, ההשפעות על המשחק. בזה עוסק רוב הטקסט הזה אבל אוסיף משהו מעניין לדעתי.  אדוארדו גלאנו כותב שקרוייף נשאל פעם על ידי עיתונאי אנגלי מה הוא הכי אוהב בכדורגל – את הניצחונות, את השירה, את התהילה? וקרויף ענה "את המשמעת". מוזר למי שנחשב כזה יוצר חופשי במגרש. אני חושב שיש כאן איזה אתוס של מעמד בינוני. שכנראה היה אחת הסיבות שהוא כל כך מחובר לקטלוניה. נדמה לי שקרויף מביא את המעמד הבינוני אל המשחק. ראשית עבור מי שצופים בו, בכך שהוא מעדן ומלטש אותו. אבל לדעתי גם במי שמשחקים אותו. באירופה. ההשפעה של קרויף על כדורגל באנגליה היא באמת אפס. הם אוהבים אותו שם כי הוא היה נגד הגרמנים.

*

יש עוד משהו שמייחד את קרויף. בעוד פלה הוא ברזיל ומראדונה הוא ארגנטינה ופושקש הוא אוכל נקניקים הונגרי, אז  קרויף-הולנד זה חיבור לא ברור. בפוסט הקודם על מראדונה קצת צחקתי על העובדה שנדמה שקרויף ממציא כל כמה שנים את סיפור 1978. פעם זה ספונסר ואחר כך מחאה פוליטית ופעם המשפחה ופעם פחד מחטיפה. ההסבר מדוע לא שיחק משתנה כל הזמן. אני חושב שיש כאן אלמנט מרכזי בדמותו. כמו כל אידיאולוג מזדקן הוא חייב לשכתב את ההיסטוריה שלו לאחור. לצקת בה שלמות אידיאולוגית.

בדומה הוא לא מסוגל להיות בעד הולנד בגמר גביע העולם בספרד רק מהסיבה הטפשית שהוא הולנדי. וגם לא מסוגל אגב להיפך. להגיד "גידלתי את רוב שחקני הנבחרת הספרדית אז אני רוצה שיזכו במשחק". הוא חייב לנמק. וכך החליט שהוא פחות או יותר בעד ספרד בגלל שהיא יוזמת יותר.

אני אישית נפגעתי מכך! כמו שרק אוהד הולנד יליד חדרה יכול להפגע. כשהתזמורת מנגנת את "הט ווילהלמוס" אני מצפה שכולם יתגייסו אל הדגל! שעתיים לפני שריקת הפתיחה שאלתי את פריץ ברנד, אולי עיתונאי הכדורגל החשוב של הולנד, יהודי שקרויף אצלו הוא בן בית, אם הוא מאוכזב קצת מהיחס של קרויף לנבחרת. ברנד, שהוא כבר לא צעיר, עלה על טיסת לילה מאמסטרדם להיות במשחק ולסגור את המעגל ההולנדי. “הוא קרויף. הוא משלנו. אנחנו סולחים לו", הוא אמר לי. אמסטרדם, אף על פי שחטא, אמסטרדם הוא.

ואז הבנתי שקרויף הוא לא פרוייד. הוא דווקא בן דמותו של יהודי אמסטרדמי אחד. ברוך שפינוזה. קרויף הוא פאקינג כופר.

48 Comments

DI 30 באוקטובר 2010

ומה עם הספר רונן
מה עם הספר?

נהדר לקרוא את הפרספקטיבות שלך על המשחק ומה שמסביבו ומעבר לו.
ואלו הפוסטים שאני בדרך כלל לא מגיב בהם – רק מחכה לדיון המתפתח – אבל קורא כמה פעמים ביום.
רק רציתי לספר.

עזי 30 באוקטובר 2010

גדול השחקנים האירופאים, גדול היוצרים על המגרש, 'פואטרי אין מושן' במלוא מובן המלה. אצלי בספר שני רק לפלה.
שתי הערות: בסקלה אירופית קרויף גדל בעוני, לא עוני של פאבלות בריו או חלק מהבאריוס בבואנוס איירס, אבל במושגים של מערב אירופה כן.
קרויף מרגיש כביכול ספרדי או קטאלוני אבל החשד שלי שגם אם הגמר של הולנד היה נגד נבחרת אחרת הוא לא היה ממש בעדה, מסיבה פשוטה, זה היה מוריד מגדולתו כי הוא לא זכה. יש משהו אגוצנטרי בשחקן האירופאי, היה אפשר לראות את זה נפלא בשפת הגוף ובהבעות של פלה ובקנבאואר בגמר העולמי ב-2002. פלה היה כל כולו למען הנבחרת, כאחרון אוהדיה, בקנבאואר נראה אוהד נייטרלי, כי עוד זכייה של גרמניה היתה מורידה מהאגדה שלו, עבור פלה זה היה קודם כל ברזיל.

דורפן 30 באוקטובר 2010

כן – הגדולים האירופאים המודרנים הם כאילו שחקנים קבוצתיים יותר. אבל בלב לדרום אמריקאים הנבחרת יותר חשובה.

גיא וינטרוב 30 באוקטובר 2010

רונן, מה הסיפור עם מה שקורה ב- 1:53 בסרטון? בעבר פנדל לא היתה בעיטה ישירה בהכרח??

דורפן 30 באוקטובר 2010

החוק בפנדל הוא שהבעיטה חייבת להבעט קדימה. זו בסך הכל בדיחה שקרויף הגה וזה היה משחק טרום עונה.

עזי 30 באוקטובר 2010

פנדל הוא בעיטת עונשין ישירה, החוק אומר שצריך לבעוט קדימה, לאו דווקא לשער. הטריק אגב הוא לא פטנט של קרויף אלא חיקוי לשחקו בלגי שעשה זאת בתחילת שנות השישים, אבל בכל מקרה זה חוקי לחלוטין.

עזי 30 באוקטובר 2010

רונן, קרויף לא הגה זאת. הוא העתיק את זה מריק קופנס, חלוץ בלגי גדול שהיה ידוע גם בהולנד, הוא עשה את זה במשחק נבחרת נגד איסלנד.

http://www.youtube.com/watch?v=hFk0xqO4VkU

קורא 30 באוקטובר 2010

גם אם הוא לא הגה את זה, זה עדיין מרשים. המון פעמים אני תוהה איפה היצירתיות והאומץ של שחקן הכדורגל המודרני בביצוע הבעיטות החופשיות. אני רואה את החומה מסתדרת ויכול לדמיין את הכדור הולך לכל כך הרבה מקומות שיפתיעו את ההגנה, אבל הם אף פעם לא עושים דברים כאלה. נדמה שאנשים יצירתיים היום פשוט לא בוחרים את הכדורגל כמקצוע.

שמוס 30 באוקטובר 2010

קורא, במיוחד בשבילך
http://www.youtube.com/watch?v=zQnheCMhjOw
http://www.youtube.com/watch?v=en1dFq8uG7k

חבל שהדברים האלה קורים כל כך מעט

דנידין 30 באוקטובר 2010

אני זוכר שבמונדיאל 94 שבדיה ובולגריה כמדומני ניסו לעשות כל מיני תרגילים יצירתיים בכדורים החופשיים (בעיקר בסגנון לשלוח אותם לאגף לשחקן פנוי לגמרי) זה היה מקורי ופתח לגמרי את ההגנות (עדיף בהרבה על בעיטה חופשית מ30 מטר). זה נעלם לגמרי.

יובל שהוא אחר עד כדי כאב 30 באוקטובר 2010

שימו לב לשוער האיסלנדי – תגובה מדהימה ביחס להפתעה שהייתם מצפים ממנו להפגין. הרבה יותר טובה מהמקרה שלפנינו…

תומר ש 30 באוקטובר 2010

פירס והנרי ניסו לחקות את זה בזמנו בארסנל… לא כל כך הצליח להם:

http://www.youtube.com/watch?v=NmMhmcHcyaY&feature=related

דורפן 30 באוקטובר 2010

עזי – כתבתי רקע חברתי כי הוא בא ממשפחה עובדת וכידוע היה עובד בחנויות היהודיות. הוא לא היה "ילד רחוב"

עזי 30 באוקטובר 2010

אמת.

קורא 30 באוקטובר 2010

הפוסט הזה מעלה בי המון מחשבות נוגות. אני מסתכל על קרויף במגרש ויודע שלעולם לא נראה עוד שחקן כזה. התנועה שלו היא שירה, וגם יכולת החשיבה. זה עוד משהו שהכדורגל המודרני קילקל, לא תראה עוד מישהו עם מבנה גוף כזה דק ומאורך על מגרש בליגה המקצוענית, כולם יצירים מהונדסים של ריצות וחדרי כושר, מעמיסים מסת שריר על חשבון הטכניקה ותנועה עדינה. דקיקות הגו הזו של קרויף היא משהו להתגעגע אליו.

וחוץ מזה, שים לב שהשחקנים הגדולים באמת היו חריגים מבחינת צורת הגוף שלהם, מראדונה, קרויף, רונאלדיניו ואפילו רוני שעדיין לא לגמרי שם, בנויים פשוט אחרת פיזית מרוב השחקנים.

ודבר אחרון, מבחינת קרויף כמאמן, התלמיד המצטיין שלו הוא ארסן ונגר.

פולדש 30 באוקטובר 2010

העלית פה נקודה מעניינת. לא כל כך ברור לי איך רוני מתקשר לשאר החבר'ה שציינת, אבל זה לא כזה קריטי.

דרך אגב, יש כמה חריגים בכדורגל עם מבני גוף מוזרים, אבל הם פשוט לא מצליחים לשמור על עקביות. קאנו ואדבאיור אלו שתי הדוגמאות הראשונות שעולות לי לראש (ולהבדיל…), של שחקנים שלא באמת בנויים לכדורגל המודרני. הטוגולזי מזכיר לי את יוסיין בולט, אם כבר הזכרתי אותו.

גל ד 30 באוקטובר 2010

אני חושב שהתנועה שקראת לה "עדינה" היא במידה רבה תוצר של שרירי ליבה. כל הנושא הזה של אימון גופני התקדם כבר מזמן למדע שבו אין ממש בחשיבה שכוח חייב לבוא על חשבון חן ודיוק.

danny 30 באוקטובר 2010

i need a post like that once a week, friday is a good day , very enjoyable to read

הופ 30 באוקטובר 2010

עוד פוסט נהדר. התובנה על ההקשתות מעולה.

פולדש 30 באוקטובר 2010

דורפן, אתה תיאלץ להפסיק עם סדרת הפוסטים הזו כי הסופרלטיבים עומדים לאזול.

ובהמשך לדיון בפוסט על מראדונה ועם כל הכבוד להישגיו הכבירים של קרויף במישור הקבוצתי, קשה לי לקבל את העובדה שעליו אפשר לדבר כעל אחד הגדולים באמת, ועל זידאן או רונאלדו (שלגביו נתתי הסבר שמזכיר במקצת חלק מהטיעונים לגדולתו של ההולנדי) לא.

תומר חרוב 30 באוקטובר 2010

מחזק את הסופרלטיבים שהרעיפו פה, תענוג לקרוא טקסטים בכזו רמה על כדורגל.
קרויף לא חידש רק בכדורגל, הוא גם יצר שפה, קרויפיאנית. האמרות שלו נצפוצות מאוד אצל ההולנדים. הוא גם עסק בכל דהר שקשור בחיי האדם, כמו למשל מערכת הרמזורים של אמסטרדם שהוא טען שמשום שהיא טפשית, הוא לא חייב לציית לה.
יפה שציינת את העובדה על ההקשתות. יש סיפור מוכר על כך שקרויף אהב לעלות על מוניות הערים שהוא לא מכיר ולכוון את הנהג ליעדו, בדרך כלל הוא צדק. כשהוא שיחק בארה"ב, האוטובוס של הקבוצה טעה בדרך לאיזה משחק בפלורידה- קרויף כיוון אותו.
קצת ציטוטים:"האיטלקים לא יכולים לנצח אותך, אבל אתה יכול להפסיד להם." "אם הייתי רוצה שתבין, הייתי מסביר לך טוב יותר."
כשמסתובבים באמסטרדם מבינים קצת את תרבות הכדורגל ההולנדית. מדובר באמנות של ניצול השטח, אמסטרדם היא עיר צפופה אבל השטח האישי שיש לאדם המשוטט מרגיש גדול. הסדר מופתי אבל יש בו המון מקום לכאוטיות שזה די מתאים לפילוסופיית המשחק.

גיא זהר 30 באוקטובר 2010

שתי הערות: לגבי מבנה גוף היוגוסלבים בכדורסל (וגם קטש ובניון ואפילו מסי) הם דוגמא לשחקנים עם מבנה גוף דקיק. באן.בי.איי לדעתי הרסו במידה מסוימת את פטרוביץ וקוקוץ כשהעלו עליהם מסה. דבר שני, האם סימונסן הוא לא דוגמא למישהו שלפניו בדנמרק היתה שממה ואחריו ובהשראתו היא הפכה לאחת הטובות בעולם?

שלו 30 באוקטובר 2010

את קרויף לעומת פלה ומראדונה, אף פעם לא אהבתי, אולי בעיקר בגלל האופי האירופאי, הקר. גם בגלל מונדיאל 78', גם בגלל שכדורגל זה לא שח. וכמו בקנבאוור, ההצלחה האישית שלו עלתה לו לראש. בויכוח סר אלכס – קרויף – מוריניו, אני תמיד בצד הפרגסוני. 

מיכאל 30 באוקטובר 2010

שוב פוסט מבריק. כתב כאן למעלה דני, שהזרקה שבועית של הגיגים כאלה, שמתפרסמת ביום שישי היא בדיוק במקום. מסכים.
עניינית, בעיני, קרויף הוא הגדול מכולם למרות שלא זכה בגביע העולמי. ההשפעה העצומה שלו על המשחק בזמן ששיחק ועוד שנים רבות לאחר מכן, אין להם אח ורע. התנועה שלו על המגרש, פואטיקה בתנועה, כמו שהזכירו בדיון, מזכירים לי לא פחות ממייקל ג'ורדן.
ולמי שיכול לשים את היד על הסרט המופתי, שראיתי בנערותי בקולנוע, "חולצה מס' 14" ולאפשר לי לרכוש אותו (יש הנחה, אם אני קונה גם את הסרט על פושקאש :)?)…יבורך

יוני 30 באוקטובר 2010

אם אפשר זמן התאוששות בין פוסט מעולה לבא אחריו. אנחנו אנושיים…

אני גם בעניין פיתוח ספריית סרטי ספורט.

רונן, אפשר לטפטף לנו קצת מידע על הספר?

דורפן 30 באוקטובר 2010

הספר איננו קשור לסדרת הפוסטים האחרונה בשום דרך… הוא ספר בסדרת "האוניברסיטה הקטנה" שהוזמן ממני ואלון זנדר והוא בשלבי סיום שלו.

סוס זקן 30 באוקטובר 2010

קרויף לימד אותי לאהוב כדורגל.
בנוסף לדריבל, להקשתות ולכל מה שנאמר, מה שהכי ריגש אותי אצלו היתה התנועה האלגנטית, ובייחוד שינויי הקצב הפתאומיים שזרקו את המגנים לכל עבר. הפריצה שהובילה לפנדל בגמר 1974 היא דוגמה קלאסית – לא סבסוב, לא כדור בין הרגליים, רק מעבר פתאומי מהתנהלות מנומנמת לפריצה מהירה שהשאירה את המגן לאכול אבק.
כולם זוכרים, אבל בכל זאת:

http://www.youtube.com/watch?v=viZuUTWtBRY&feature=related

קורא אדוק 30 באוקטובר 2010

הפוסטים בשבוע האחרון פשוט מדהימים
כל הכבוד ושוב תודה

ניינר 30 באוקטובר 2010

השחקן האהוב עלי בכל הזמנים. רונן אני חושב שהשמטת פרט חשוב בביוגרפיה שלו כשלא התייחסת לתרומה העצומה שלו בברצלונה לא רק כשחקן אלא גם אחד שלא התקפל בפני המדרידיסטים ופרנקו והחזיר את הגאווה לקטלונים. ה5-0 שלו על ריאל הוא משחק מכונן בהסטוריה של ברצלונה.
יש ברשותי עותק של הסרט החולצה מס' 14 (בוידאו…) אבל אני חייב לומר שזהו סרט די מאכזב. רובו דיבורים ויש מעט מאד רגעי קסם שלו על המגרש.

ארנון 30 באוקטובר 2010

אחלה פוסט. כרגיל.
לגבי הסיפור עם גי'ורג' בסט, אני מכיר גירסא נוספת – שאחרי שעבר את קרויף, לא המשיך להתקדם, כי אם חזר ועבר אותו שוב. ואחרי כל זה הוא שיחרר את הכדור וקפץ כאילו הבקיע גול. מענין אם יש וידיאו של זה.

ראיית המשחק והיכולת לראות את המהלך כמה מהלכים קדימה אכן עשו את קרויף לשחקן קבוצתי לעילא. את התצוגות של הנבחרת ההולנדית ברבע וחצי הגמר ב-74 אפשר לראות בלי סוף.

השווית אותו לקפאבלאנקה, אבל השחמט הקובני לא הציג שום ממשיך דרך, בעוד קרויף ייסד מסורת בעצמו (טוב, גם מיכלס תרם לא מעט). מה שיפה במסורת הזו, שהכדורגל ההולנדי המשיך לייצר כדורגלנים שעבורם כדורגל מהווה תחום אינטלקטואלי כמעט-מדעי. ואן באסטן וואן-ניסטלרוי הם רק שתי דוגמאות לענין.

קרויף חתום גם על ההמצאה של סיגריה בהפסקה. איתן בודניוק ודיבאץ' רק העתיקו ממנו…

ניינר 30 באוקטובר 2010

רונן, עזי-האם נכונה האגדה שבהפסקות המחצית הוא היה מעשן סיגריה?

עזי 30 באוקטובר 2010

ראו אותו עושה זאת פה ושם, כשפרש הפך למעשן כבד.

חכם בדיעבד 30 באוקטובר 2010

קראתי את זה יותר מפעם אחת בראיונות עם שחקנים ששיחקו איתו בבארסה. נתנו את זה כדוגמא לאיך הוא זרק זין אחרי השנה הראשונה שלו בקבוצה.

דורפן 30 באוקטובר 2010

ארנון – שמעתי פעם ששחמט עדיין די פופולארי בקובה, ומוזר שהעידן הסובייטי לא הוציא מהם איזשהי התקדמות. יכול להיות שהאקלים לא כל כך מתאים לשחמט…. אגב, בתקופה שעוד עברתי על משחקים היסטוריים, שזה היה כשהייתי בתיכון, קפבלנקה לבטח אחד החביבים עלי. שחמט שמח.

יאיר אלון 30 באוקטובר 2010

קצת חסר…
אני מצטרף לחלק גדול מהסופרלטיבים שהורעפו פה.
אבל אם בפוסטים על מראדונה ופושקאש הצלחת להתגייס כולך למען המטרה להביא את הנימוק שלהם מדוע דווקא אותו שחקן הוא הגדול בהיסטוריה בפוסט הזה על קרוייף לדעתי קצת פיספסת.
נתת לדעה שלך שהוא מהמשפיעים הגדולים ביותר על המשחק אבל ודאי לא השחקן הגדול בהיסטוריה להיכנס חזק מדי לטקסט… כך אתה יוצא מהטקסט עם הערכה רבה מאד לפרוייד הבנאדם, או איש הכדורגל יותר מאשר השחקן…

YB 30 באוקטובר 2010

יפהפה.
עוד משהו על קרויף: הוא רצה לשחק עם תשעה שחקנים (גם נגד 11). וכמה פעמים דרש זאת אך נשיאי קבוצותיו השונות לא אישרו לו.
דורפן, האם אתה טוען שמרבית השחקנים באירופה הם בני המעמד הבינוני, ולא הנמוך?
אולי מעמדות בעולם של ימינו הם דבר שאינו כה מוגדר (כבעבר, במדינות אירופיות מסוימות) אך לדעתי עדיין מרבית הכדורגלנים באירופה הם בנים למשפחות שהכנסתן נמוכות מהממוצע. ואולי אני טועה.

YB 30 באוקטובר 2010

יפהפה.
עוד משהו על קרויף: הוא רצה לשחק עם תשעה שחקנים (גם נגד 11). וכמה פעמים דרש זאת אך נשיאי קבוצותיו השונות לא אישרו לו.
דורפן, האם אתה טוען שמרבית השחקנים באירופה הם בני המעמד הבינוני, ולא הנמוך?
אולי מעמדות בעולם של ימינו הם דבר שאינו כה מוגדר (כבעבר, במדינות אירופיות מסוימות) אך לדעתי עדיין מרבית הכדורגלנים באירופה הם בנים למשפחות שהכנסתן נמוכות מהממוצע. ואולי אני טועה.

צור שפי 30 באוקטובר 2010

פעם ידעתי איך קוראים לשיר המצויין שמלווה את הקליפ של המאסטרו וללהקה שמבצעת אותו אבל הזיכרון מזמן לא מה שהיה. מי יכול לעזור לי?

הופ 30 באוקטובר 2010

זוהי הרצועה "דבֵּר" ללהקת "משחקר"
(או בלעז Talk של coldplay)

צור שפי 31 באוקטובר 2010

חן חן

חכם בדיעבד 30 באוקטובר 2010

איכשהו הקטע הזה לא מתחבר לי לשני הקטעים הקודמים, לא מבחינה היסטורית ולא מבחינת ניתוח האישיות. אסביר:
היסטורית, קשה לי לתת לקרוייף כל כך הרבה קרדיט, מבלי להזכיר את מיכלס. רומנטי מדי. וקשה להבין מהקטע את תפקיד הנסיבות ההיסטוריות בגדולתו של קרוייף, שעומד מבחינת הדור בו הופיע כשחקן, בערך בין פלה למראדונה. באירופה, קרוייף מסמל עבורי את הכדורגל שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה, יותר נכון כשאירופה גמרה להתאושש מהמלחמה, והכסף הגדול התחיל לדבר. וקרוייף, כמי שמסמל את המעמד הבינוני ואת ערכיו, ידע יותר מכל אחד אחר לפניו לנצל זאת. בשנותיו בברצלונה כשחקן הוא הוביל את הקבוצה למעשה רק בשנה הראשונה. בכל החמש האחרות הוא היה עסוק בסידור משרות לחבריו, בביסוס מעמדו בחברה הקטלונית, ובעשיית כסף. וזה בעיקר מה שהוא עושה עד היום.
מבחינת אישיותו, קרוייף הוא אחד האנשים הדעתנים ביותר שיש, עד כדי טרחנות מייגעת.נהגתי לקרוא את הטור השבועי שלו בעיתון, אבל רק לעיתים רחוקות אפשר היה למצוא שם משהו מעניין. מה שכן השתקף שם הוא שקרוייף נאמן לדבר אחד, הוא עצמו, ועסוק בהזנת המיתוס שלו.
סיפור הקשר בין קרוייף לבארסה ולקטלוניה הוא נושא למחקר סוציולוגי מרתק.המפתח,לדעתי, הוא בתסביך הנחיתות של הקטלנים, המחפשים אישורים מבחוץ על כך שהם שווים יותר מהספרדים וקרובים יותר לאירופה. וקרוייף הדעתן יודע ללחוץ על הכפתורים. כמו שהוא ידע גם לפרוש רשת של קשרים, הגורמת לו, כמו שאמר לפני שלושה שבועות אחד מעיתונאי הספורט הותיקים, להיות הסרטן של בארסה.

שני הסנט שלי.

סופרפלי 30 באוקטובר 2010

מצטרף לסופרלטיבים.
2 הערות:
א. הצעה, תחשוב על לפתוח בלוג גם באנגלית.
ב. קרויף מזכיר לי את קוקוץ' משום מה.

סימנטוב 31 באוקטובר 2010

כמו הסדרה גם פוסט הזה נפלא, יש עוד רשימה גדולה של שחקנים…

ארז (דא יונג) 31 באוקטובר 2010

פוסט מעולה. ממש תענוג היה לקרוא אותו.

איל 31 באוקטובר 2010

מצטרף לכל הסופרלטיבים. פוסט מרתק.

ויכסלפיש 1 בנובמבר 2010

פוסט ענק. אני גם תוהה מהי תרומתו של בקנבאואר כמאמן שלקח מונדיאל ואימן את באיירן, גביע אופ"א 1996 נגד בורדו וזידאן, אבל אין פק שקרויף יחיד במינו בין שחקנים גדולים שהפכו למאמנים דגולים.

אוף טופיק קטן: קליארי זכתה באליפות איטליה ב-1970 עם ג'יג'י ריבה, וטכנית גם היא דרומית לרומא, כך שנאפולי לא היתה האלופה הראשונה מדרום לרומא

שני 27 בנובמבר 2010

התגלגלתי לפוסט הזה, באופן מפתיע, לא כחובבת כדורגל גדולה, אלא בעקבות הסיפור "נעליים" של אתגר קרת. תודה על פוסט מעניין וכתיבה מעולה.

Comments closed