"שתי דקות״, אמר קליי (פודקאסט עם ציפי שמילוביץ׳)

מסכמים את הגמר

בשלב מסויים התפרקה הדרמה לשני סיפורים מקבילים וכמעט בלתי קשורים. כל קבוצה נלחמה מלחמה אחרת וניצחונה של האחת בקושי היה תבוסתה של השניה.

טורונטו סגרה על האליפות ביעילות בסופו של סיפור יפיפיה – שהביא אליפות היסטורית לחבורת אאוטסיידרים – ובראשות מי שהוא אולי האאוטסיידר הגדול בכל הזמנים, קוואי לנארד. סרט כייפי נהדר.

וגולדן סטייט, אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה, רכבה באומץ אל תוך שדה קטל, כוכביה נופלים לפציעות מחרידות. אחרים משחקים באומץ לב נדיר. והיא מסרבת למות כבשר ודם. סיפור ברוטאלי. היא לא תפסיד לפני שתשאיר הכל בשדה הקרב.

ובשיא הדרמה נפצע קליי תומפסון. הוא אומר למאמנו ״שתי דקות ואני חוזר״. הוא ישוב למגרשים רק עוד תשעה חודשים. אולי הפער הבלתי נתפס בין האמונה העצמית למציאות, הזייה ואדישות לכאב, ממחישים את הקבוצה הבלתי מובנת הזו. שדווקא בנפילתה נחשפה באופן מרהיב ביותר.

סאונדקלאוד

 

הראויים
הדוד, האגדה

תגובות

  • יואב לוי

    ברגע שקרס אל הרגל הפנימית , זה היה ברור שהלכה הרצועה והוא לא יחזור.
    ראו גם את הברך מתנתקת מהמקום.
    אין לי מושג למה החזירו אותו לקלוע את העונשין , ומי השתעשע במחשבה ההזויה שעוד יחזור למשחק.
    אבל כנראה שזאת היתה בקשה שלו.

    הגב
    • S&M

      אתה רואה שידורים חוזרים בסופר סלואו מושן, ויכול לראות את השריר של דוראנט מתנתק וקופץ, או את הברך של תומפסון מתפרקת. במגרש מסתמכים על מה שהשחקן אומר. אין להם MRI נייד.

      הגב
      • יואב לוי

        אבל יש להם super slow motion בדיוק כמו לנו.
        וכמובן רופא שרואה את השחקן שלו מחזיק את הברך.

        הגב
  • סימנטוב

    עדיין לא הקשבתי, אבל (רק רוצה לומר) שהמילים שכתבת על ג"ס אהובי קולעות ומרגשות!

    הגב
  • בני תבורי

    זו לא אדישות לכאב, זה האדרינאלין שמעוות את התחושה ולא מספר את האמת. חוויתי קריעת רצועה והיה ברור לי שאקמול סוגר לי את הפינה. אני לא ומעולם לא הייתי ספורטאי מקצועי אבל נדמה לי שהתהליכים הפיזיולוגיים בין אתלט מקצועי וכדורגלן של שישי אחה"צ, זהים במקרה כזה. צר לי מאוד עבורו, זו חתיכת דרעק של פציעה.

    הגב
    • כח הגברה

      יש לי נסיון דומה עם קרע במיניסקוס. קרעתי אותו באופן מלא ליד מפל ג'ילבון, ולא היתה לי בעיה לעלות החוצה מהנחל. לא התעלמתי מהכאב - פשוט לא כאב לי יותר מדי. הצרות התחילו אחר כך.

      הגב
  • איתן

    גם אני עוד לא הקשבתי, רק מעתיק תגובה שכתבתי לפוסט הקודם שהגעתי אליו באיחור, מנסה להחיות לעוד כמה שעות את החוויה הפנטסטית של הסדרה הזאת לפני שחוזר לשגרה ומחכה לקיץ הבא:
    משחק אדיר. חבל שקרי לא הצליח להרים קצת יותר את המשחק שלו ברבע האחרון, היה הופך את המשחק לאדיר יותר כי זה היה יכול להרים גם את קוואי לדו קרב קליעות היסטורי. ולמרות הפציעה של קליי מה שהכריע בסופו של דבר היה 2 סלים של דריימונד שנפסלו על עשירית שנייה וכמה סנטמטרים מעל הטבעת, ועוד כמה החטאות עונשין, ובעיקר התעלות ענקית של הסיפור הכי גדול של הסדרה הזאת (חוץ מהפציעות) וזה פרד ונווליט. כמה כשרון יש שם ששחקן שאף אחד לא הכיר ואפילו לא נבחר בדרפט הופך להיות האקס פקטור של הסדרה. וזה לא דומה בכלום לסלי הניצחון של פקסון וקאר, סדרת גמר שלמה!

    הגב
    • דן

      הסדרה לא הוכרעה על סלים שנפסלו (למה לא על העבירה על גאסול שלא נשרקה?), אלא על זה שטורונטו היו טובים יותר בערך 70% מהזמן. מקסימום היו יכולים לסחוב למשחק שביעי אם קארי היה קולע את השלשה אבל אז במשחק האחרון בלי דיימונד, קליי ודוראנט לא היה לווריורס שום סיכוי.

      הגב
      • עדן

        לא חולק על זה שהווריורס היו נכתשים במשחק שביעי פוטנציאלי, אבל למה בלי דריימונד? הטכנית בסוף המשחק לא הייתה נחשבת לו בספירת העבירות לקראת השעייה.

        הגב
      • איתן

        דיברתי על הכרעת המשחק השישי ולא על הסדרה. הדוגמאות שנתתי מעידות על הרנדומליות של התוצאה במשחק הנל. כמו בהרבה משחקים אחרים לעתים זה רק השפיץ של הנעל. ובלי קשר מי שרואה בהחטאה של קרי סימן ללוזריות לא מבין מהחיים שלו

        הגב
  • אלון

    קרסון וונץ קרע את הרצועה, יצא לפסק זמן, חזר ומסר לט"ד. אח"כ נעלם לתשעה חודשים. כנראה האדרנלין.

    הגב
  • איציק

    כאחד שרצה לפני פתיחת הפלאיי-אוף שגולדן סטייט ייקחו הביתה עוד טבעת וכאחד שרצה והיה די בטוח שייקחו את הגמר. אם כבר להפסיד אז "כיף" להפסיד לקבוצה כמו טורונטו (להבדיל מקליבלנד למשל). קבוצה כיפית ומעולה שנתנה כמה רגעי פלאיי-אוף לפנתאון. את הסל של קוואי נגד פילי יראו בכול פרומו לרגעים הגדולים של משחקי פלאיי-אוף מאז ומעולם (יחד עם ההוק של מג'יק והחטיפה של לארי).
    ומילה אחת על האחים גאסול - קלאסה!!!

    הגב
  • הברזיליאני

    שווה (לדעתי) לקשר את זה לפוסט של דורפן אחרי המוות של אחותו של אייזאה תומאס. כולם היללו את ההקרבה, והביקורת העלתה את עניין הלחץ והמחויבות אליה זה מכניס שחקנין אחרים, שלא היו רוצים לשחק.
    הפציעה של תומפסון היא אולי רק ביש מזל, אבל של דוראנט לגמרי תוצאה של הדרישות (הלא סבירות) לשחק ולהקריב בשביל -- בסופו של יום -- נארטיבים שלא חפים מאינטרסים כספיים ודרישות תרבותיות של הקרבה למקצוע.

    הגב
  • ניק

    בהקשר של קליי והרצון שלו לחזור - אני לא רואה פה איזה גבורה או הירואיות מיוחדת. ככה עובד המוח של ספורטאים - הם פשוט תמיד רוצים לשחק ולא משנה הסיטואציה.
    2 דוגמאות מהכדורגל -
    גובאני רוסו בימיו בהפועל חיפה שובר את היד באמצע משחק ותוך כדי שמטפלים המצלמה קולטת אותו אומר על גוטמן "בן זונה why change? why change? " .
    דייגו קוסטה עולה פצוע במשחק האליפות של אתלטיקו ו4 ימים אחרי זה בגמר ליגת האלופות ובשני המשחקים מוחלף אחרי כמה דקות.

    הגב
  • אסף the kop

    שגברת שמילוביץ יוצאת מהאובססיה שלה נגד טראמפ היא אפילו ממש מעניינת.
    יופי של פודקאסט.

    הגב
  • דורי

    האלופה הכי חלשה של העשור אחרון, אולי יותר. אבל ברכוך שפטרנו מעונשה של ההיא.
    ועדיין יש פיל ענק בחדר. ענק. עצום. פיל שנבחר לראשונה פיל-אחד, וממשיך לקבל חסינות.
    נו שוין.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *