תרבות של מוות

לא כל סיפור אנושי צריך להיות בשידור חי

אני תמיד המום מהיקף החטטנות של התקשורת בישראל במקרי מוות. מכך שמשפחה יושבת שבעה על הרוג בפיגוע או פשע או אסון אחר התקשורת מיד מביאה את דבריהם של בני המשפחה. לעתים תגובות קיצוניות – נגד ערבים או נגד שלטון מחרחר מלחמה או נגד ממשלה שאשמה באסון. לא חשוב מי. כן זה באישור. באישור – אבל בתוך אווירה ציבורית.

ובשעות האחרונות עכשיו אני רואה שהשאלה אם איבריו של אבי כהן האגדי ייתרמו הפכה לשאלה בתקשורת.  זה מוזכר בהצנעה או בצורה בולטת בידיעות על מותו. "מחכים להחלטה", נמסר לנו. הישארו עימנו כמו שאומרים.

אני משער שרובכם משערים מה הייתה ההחלטה שלי אם הייתי מתבקש לתרום איברים של בן משפחה במצב דומה. אחת מדודותי קיבלה פעם תרומת לב שלצערנו לא האריכה את חייה ביותר מכמה חודשים. אבל הדיון בשאלה הזו במקרה ספיציפי בתקשורת הוא ממש בלתי ראוי.

הלוואי וזה מתוך דאגה אמיתית לנושא ההשתלות בישראל. ולא סתם רצון להביא לנו עוד ועוד ועוד סיפורים אנושיים מרגשים בשידור חי. סיפורים של אחרים.

לקראת בירמינגהאם
יותר מסוכנים מאחמדינג'אד

33 Comments

אור שחולם להיות אלבס 28 בדצמבר 2010

אישית אני לא רואה איפה ההתלבטות.
אבל בכל מקרה יהיה טוב אם יתרמו (אלא אם חס וחלילה יקרה נס ויקום או משהו). כל מקרה מפורסם שבו יתרמו איברים יעזור מאוד להגדיל את מאגר התורמים

תומר חרוב 28 בדצמבר 2010

צודק במאה אחוז, חשבתי על זה כששמעתי ברדיו את פירוט האופציות העומדות בפני המשפחה, כאילו שזו שאלה לאומית. אני מתפלא שאין באתרים השונים משאל של מה אתם הייתם עושים במקום משפחת כהן.

צור שפי 28 בדצמבר 2010

בקצב ההתבהמות הנוכחי גם זה יבוא.

איתן בקרמן 29 בדצמבר 2010

תצטרך לשלם שקל ל-סמס על ההצבעה. תרומה, כמובן

יוסי מזרחי 28 בדצמבר 2010

עוד גוגמא לתרבות הזבל שבאה עלינו תחת הכותרת "תקשורת,זכות הציבור לדעת" ועוד סיסמאות נבובות.

שלו 28 בדצמבר 2010

לצערי, אני מתאבל עליו כבר שבוע.
כבר שבוע אני חושב מה אכתוב עליו כשתגיע הבשורה.
בשלב הראשון מאוד רציתי שיתנו סיכוי, אבל כשהתברר לי שזה לא יקרה,
נזכרתי בשתי הפעמים שנכנס לחיי,
השנייה הייתה ב 99' עבדתי כמאבטח חדר מיון באיכילוב, ואחד קרובי המשפחה שלו נפצע (נדמה לי תאונת דרכים, משהו קל).
היה מקובל אז שרק מלווה אחד נכנס עם המטופל, דבר ששמרנו עליו בקנאות.
אני מודה שהברחתי אותו פנימה.
אני מודה שניצלתי את ההזדמנות כדי לדבר אתו על מכבי (הוא היה אז מאמן מצליח, ודיברו על זה שהוא כנראה יקבל בקרוב את מכבי).
ועדיין הוא הרשים אותי מאוד.
בפעם הראשונה שנפגשנו, אני לא יכול לנקוב בשנה.
הוא היה נוכח וירטואלית, זה היה אחרי שקנו (כנראה לאחיי) נעלי המגפר, בקופסאות הנעליים חיכתה מדבקה של אבי כהן עם חתימה שלו,
אחר כבוד הודבקה המדבקה על ארון הבגדים (למעשה היו שתי מדבקות),
והן החזיקו אותי כל שנות השמונים.
אבי כהן היה הגיבור הראשון שלי, ביחד עם כל הקבוצה של 77' ו 79'.
הוא היה ההוכחה שפעם היה פה שמח, שפעם להיות מכביסט זאת לא הייתה מילת גנאי.
אולי זהו באמת סוג של "מות המכביזם".

ניר 28 בדצמבר 2010

לא תרבות, תקשורת. אני לא מכיר בנאדם אחד שלא נגעל מהנקרופיליה הזו (חוץ ממי שעורכים את האתרים/עתונים האלה, כנראה).

אבי 28 בדצמבר 2010

מילים כל כך נכונות ומדוייקות, רונן. חלק מהעיתונאים, כמו עופות דורסים, מתחילים לחוג סביב המת עוד בעודו חי.

אבל לא בגלל זה עצוב.

אני כנראה בגיל דומה לשלו, וגם אצלי אבי כהן היה ה"סמל" הראשון (פירוש: סמל הוא השחקן שאוהדי היריבה שרים לו "בן זונה" – האוהדים סביבי שרו את זה לסיני). עצוב.

ארז (דא יונג) 28 בדצמבר 2010

אני לא מצליח להשלות את עצמי שהבחירה לכיסוי שכולל כתבים, צלמים וראיונות במשך 8 ימים רצופים מחוץ לבית החולים נובעת מאיזושהי סיבה פרט לרכילות מהסוג הנמוך ביותר.
לא קל למצוא בארץ מכנה משותף, והמוות הוא משהו שאנשים אצלנו מאד אוהבים לדון ולדוש בו. זה מאחד אותנו, זה מוציא מאיתנו את מיטב צקצוקינו וזה גורם לנו להרגיש איזה עם מיוחד אנחנו. כך שהרייטינג ומדדי החשיפה של העיתונים קובעים גם פה את סדר היום הציבורי.

גיל שלי 28 בדצמבר 2010

לצערי זה פשוט עוד תכנית ריאליטי עם הפקה זולה יחסית. זכרון הכדורגל הראשון שלי זה הגול שלו בדרבי. התרבות שלנו משתקפת גם בדמות העממית שאבי כהן היה, גם ככוכב כדורגל גדול מהחיים, וגם מהסיקור, שכן התחושה פה היא של בעלות משותפת על האנשים. כאילו זו גם החלטה של כולנו. הכוכבים פה הם רכוש ציבורי, ולאור
הבעלות, מגיעה החטטנות

שלו 28 בדצמבר 2010

אני מסרב להשתתף "במסיבה" הזאת…
אף אחד לא יהרוס לי את דמותו, הסיקור מבית החולים, העיתונות בהתעסקותה בפרטים לא חשובים, אדם בוגר צריך לדעת להתעלם מהזבל שמציפים אותו.
בשבילי אבי כהן תמיד יהיה "בקנבאואר הישראלי".

מנחם לס 28 בדצמבר 2010

אני לא מפורסם כאבי כהן ולכן מה יקרה עם גופתי אחרי שאלך הוא עניין שמעניין בוודאי רק מעטים בלבד. אבל אין לי כל בעייה לגלות לכם: אני בוודאי אלך לפני אשתי (במשפחתה חיים עד 100), אז ה-LIVING WILL שמור אצלה: אחרי שאלך לעולמי, שתתרום מה שאפשר. אשמח אם יהיה אבר אחד לפחות שאפשר יהיה לתרום (בטוח לא המוח; אותו לא הייתי מציע לאוייבים הכי גדולים שלי). אח"כ ציויתי שגופתי תישרף, ואת קופסת האפר הקטנה שתפזר בשפת הים בבת גלים (כי הדתיים לא מרשים קבורה בישראל של אפר – לדעתי הצורה ההומנית, והאקולוגית הטובה ביותר להיפטר מגופה). כאן בארה"ב CREMATION הופך ליותר ויותר פופולרי, ולא רק בגלל שקבורה רגילה היום זה עניין של $25,000 לפחות.
אבל אני מקווה לחיות לפחות 7 שנים ולהיות עד לאליפויות של מיאמי היט.

דורפן 28 בדצמבר 2010

מנחם – סיבה טובה נוספת לקוות לדחייה ממושכת מאד באליפויות של ההיט!

מנחם לס 28 בדצמבר 2010

תודה! אבל זאת החלטה די קשה בשבילי…

איתן בקרמן 29 בדצמבר 2010

חחח מנחם… חוץ מזה, די שקוף שאתה תקבור את כולנו. רק בריאות לכולםץ

צור שפי 28 בדצמבר 2010

רק אריכות ימים מנחם. אני הייתי רוצה שיפזרו את האפר שלי בשער 5. אגב, הייתי היום בחיפה, העיר נראית נהדר.

גיל 28 בדצמבר 2010

תראה, ברור שזה מכוער אבל זה לא משהו יוצא דופן בתרבות הישראלית וגם בעולם. אנשים מתעניינים במה קורה עם אנשים מפורסמים והתקשורת מספקת להם את זה. הבעייה היא שפשוט אין כאן ממש סיפור אז זה נגרר למחוזות לא נעימים.

ויכסלפיש 28 בדצמבר 2010

גועל נפש כמובן. באותה הזדמנות מעניין אותי לדעת למה התקשורת לא שואלת על אריק שרון ומדוע אינו נקבר באופן רשמי

סוס זקן 29 בדצמבר 2010

ברצוני להעמיד דברים על דיוקם. אריק שרון סובל ממה שמכונה "מצב וגטטיבי" ("צמח" בלשון העם) – מצב השונה לחלוטין ממצב של מוות מוחי, ממנו סבל, על פי הדיווחים בתקשורת, אבי כהן. במצב וגטטיבי קיימים מס' תפקודים מוחיים בסיסיים המאפשרים חיים (אם ניתן לקרוא לכך חיים) במשך שנים רבות. במקרים נדירים נצפה אפילו שיפור מסוים. לעומת זאת, במצב של מוות מוחי אין כל תפקוד של המוח, ואין בכל ההיסטוריה הרפואית ולו מקרה אחד שלא הסתיים תוך זמן קצר גם במוות "הלכתי".

בלי קשר – אני שותף לתחושת בגועל נפש.

שקטימאן 29 בדצמבר 2010

כי אריק שרון לא מת. הוא צמח.

בשביל לקבור אותו צריך להמית אותו קודם באופן אקטיבי

אופיר המקורי 28 בדצמבר 2010

הכל נכון, ובכל זאת צורמת לי מאוד מעורבותם של ידעונים ובעלי אוב בכל התהליך מתחילתו.

עם כל הסימפטיה למשפחה בשעה הקשה, הייתי רוצה להאמין שאבי כהן, שאמרו עליו כאן דברים כל כך יפים, לא היה איש של קמיעות ולחשים.

ניינר 29 בדצמבר 2010

אני רק מקווה שהטרגדיה הזו תגרום לכך שאנשים יבינו שרכיבה עם קסדות חצי זו התגרות בגורל. אולי התאונה המיותרת הזו תגרום להוצאתן מחוץ לחוק

יוסי מזרחי 29 בדצמבר 2010

אתה צודק וחי באשליות באותה נשימה.
במדינה שבה הכל הפקר, מי שלא אסר על שימוש בקסדה הזו לפני שאלמוני אחד בשם אבי כהן, איבד את חייו בגללה,לא יעשה שום דבר עכשיו.

שיפוד רץ 29 בדצמבר 2010

ואני רק מנסה להבין, עם כל הצער כמובן למשפחת כהן, במה אבי כהן שונה משאר האנשים שנפגעים בתאונות?
תסלחו לי, אבל אותי מעצבן שהכתבת בחדשות 10 מדברת בטון של אסון המאה היום בערב, בעוד שכל יום נהרגים אנשים בכבישים, והאייטם מקבל אולי שתי דקות בלחץ…
אם זאת לא צביעות, אז אני לא יודע מה כן…

רפאל 29 בדצמבר 2010

לא צביעות- בעניינים של כסף לא הייתי ממהר ללכת על הגדרות כאלה.
אנשים צריכים להתפרנס. אנחנו כציבור צריכים להבין זאת ולדעת
איך להפריד בין חדשות אמתיות וחשובות למריחה.
בואו לא נצפה שהתקשורת תכתיב לנו כללי מוסר, זה פשוט מגוחך.

יואב 29 בדצמבר 2010

אופיר המקורי,
ואם אבי כהן ומשפחתו מאמינים בקמעות ובעלי אוב(הם לא),זה משנה משהו? מה רלוונטי לנו במה הם מאמינים? הצרימה שלך ושלי היא על הנשרים החגים מעל כאשר הם מזהים אסון(בעלי אוב)אבל אין לי שום טענה למשפחה שנאחזת בכל דבר בשעת צרה.הרגשות והתחושות שלהם לא ניתנים לשיפוט בכלל או לביקורת.זה לא עוד משחק כדורגל או החלטה כזאת או אחרת בחיים.אפשר רק לקוות שלא ניהיה בנעלים שלהם אף פעם.כולל בעניין תרומת האיברים.זה לא דיון ציבורי בכלל.
שיפוד רץ,
לאבי כהן אני חש דברים והעצב הוא יותר מוחשי ופוצע מאשר המוות הנוראי והטיפשי הזה בדרכים שקורה כל יום.הכל אישי בחיים.
אבי כהן נגע בהרבה אנשים ואולי זה יוצר את התהודה, לא יודע. לא מתעסק בזה ולא מעניינת אותי ההתעסקות בתקשורת.
אני מניח שרצח של ראש ממשלה לוקח יותר כותרות מאשר רצח של אדם אחר מהישוב.ככה זה בעולמנו.וחיי כל בני האדם-שווים!

אסף 29 בדצמבר 2010

קיוויתי שלא יהיה 'תדרוך עתונאים' שכזה בשידור חי… מה רע בהודעה לעתונות של המשפחה או בית החולים?
בטח לא כשמישהו לוחש על אוזנו של הילד שזה עתה איבד את אביו – "תגיד משהו מהרגש…"
אבל אני מודה שהופתעתי כשהם נפנו לדרכם ואף לא עתונאי-אינטרנט אחד בן 17 לא העיק בשאלה חטטנית שתיכנן 40 דקות שלמות מראש. מסע"ת דרמטית בלי קרב על שאלה ראשונה ופולואפ? באמת שאפו. כנראה שבאמת צריך להיות במוות מוחי.
===
אני חייב למצוא את האלבום קלפים שלי מהילדות. היה שם קטגוריית קולנוע, וטלויזיה, וספורט וכאלה. מהקולנוע אני זוכר את הקלף של פלאש גורדון. מהטלויזיה – עפרה חזה (ושמא היתה זאת דליה מזור). מהספורט אני זוכר משום מה באמת רק קלף אחד שהיה כתוב עליו אבי כהן. אולי בגלל החולצה האדומה ואולי בגלל ששאלתי את עצמי מה זה ליברפול. גם עכשיו (כמו אחרי כל כתבת ספורט שאני עושה ושוכח דקה אחרי זה מי זה אינייסטה) אין לי באמת מושג מיהו אבי כהן. אבל ככה זה אצלי עם הספורט. רק את האימג' מהקלף זכרתי.

יהי זכרו ברוך (עם ררייש מתגלגלת – כבוד.)

גיא זהר 29 בדצמבר 2010

יזיהי זכרו ברוך ואידך זיל גמור

ארז 29 בדצמבר 2010

ג'ון סטיוארט אמר פעם שלתקשורת יש בעייה שמשהו קורה הוא קורה פעם אחת וזהו.
אבי כהן נפגע פעם אחת. הוא לא ייפגע עוד פעם, לא נשאר באמת על מה לדווח.
אחרי זה הוא מת והוא לא ימות עוד פעם ואז צריך להתחיל לטחון. עם כל השאת נפש קשה לי להאשים מישהו בתקשורת…יושב מישהו באיזה מערכת של עיתון או אתר אינטרנט שיודע שאם הוא לא יכתוב אז במקום אחר כבר מישהו יכתוב. לי נורא קל להגיד שאם אני הייתי עובד בתקשורת לא הייתי נוגע בנושא תרומת האיברים עם מקל של עשרה מטר, אבל זה קל לי להגיד כי אני לא בתקשורת.
לדעתי במקום לבקר את התקשורת אפשר פשוט לא לצרוך תקשורת מאותם גורמים

דורפן 29 בדצמבר 2010

ארז – שלא תבין לא נכון. צריך בהחלט לדון בנושא תרומת איברים. וצריך לדון באנשים שמנסים לשכנע לא לתרום איברים. וצריך גם לדון אותם. אבל לא בדרך של "ממתינים להחלטת המשפחה".

סימנטוב 29 בדצמבר 2010

היה מכר שנהרג בפיגוע המשפחה החליטה לא לאפשר לתקשורת לצלם, רק אחרי ההלויה הבנתי איזה הזוי זה צילום לאירוע כ"כ כואב ואישי.

מנחם לס 29 בדצמבר 2010

כשכוכב הולך לעולמו זה סיפור גדול. אין מה לעשות. כשמייקל ג'קסון ניפטר העתונות והטלוויזיה לא ירדו מהסיפור משך שבועות.

Comments closed