.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
מנחם לס נתן כאן את התחזיות שלו לאוסקר (אולי הוא לא מתעניין בספורט?), אני לעומת זאת כמעט אף פעם לא הולך לסרטים. כי אני רואה ספורט. אז הפרסים שלי הולכים לסרטים שהם עולם הספורט בו אנו חיים.

הסרט הטוב ביותר:
"ג'רמי לין בא לניו יורק". סיפור שנוגע בנושאים רציניים של הגירה וסטריאוטיפים דרך שימוש בסיפור של כדורסלן אחד שמצליח כנגד כל הסיכויים

התסריט הטוב ביותר:
"פן סטייט בוערת". טרגדיה של החיים האמריקאים. התפרקות חברה מערכיה בגלל סגידה חסרת פרופורציה להצלחה ספורטיבית. תמונה מזעזעת של ראשית המאה ה-21

השחקן הטוב ביותר:
רורי מקילרוי בסרט "עשרה שבועות בחייו של רורי". סרט על התבגרות מהירה. עשרה שבועות לאחר שהוא קורס בסיבוב האחרון של המאסטרס, רורי מקילרוי חוזר לסיבוב האחרון באליפות ארצות הברית ומנצח

שחקן המשנה הטוב ביותר:
דירק נוביצקי בסרט "נפילתו של לברון ג'יימס". לסרט עצמו היה פוטנציאל עצום וכשהופק ניבאו לו לגרוף את ערב האוסקרים. אבל משחק קצת מאולץ של השחקן הראשי פגע בו. נוביצקי לעומת זאת, שיחק את חלקו הצנוע באמנות וברגש

הסרט הזר הטוב ביותר:
"פוקושימה, פרנקפורט" זכיית הבנות היפניות במונדיאל. במדינה שמתאוששת מאסון, קבוצת כדורגל נשים נוטעת תקווה

אפקטיבים מיוחדים: (וזה לוינטל)
אילי מאנינג על הסרט "הדרייב האחרון 2"

ארט:
"ברצלונה בוומבלי". הקפדה נדירה על פרטים

הסרט המצוייר:
"בלייק". על בלייק גריפין

הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר:
"מלבורן. דג'וקוביץ-נדאל", מסע אל גבולות היכולת האנושית

הבימוי:
"טורניר המכללות". זו השנה ה-25 ברציפות

סאונד מיקס:
כל תכנית של Pardon the Interruption. איך כבוד למתדיין, למקצוע ולידע ספורטיבי אמיתי, לא גורע מפרובקטיביות אמיתית

דה באזר בפייסבוק

מבין כל השחקנים שהם מהגדולים בכל הזמנים – נניח מאלו שהם עשרת הטובים – ליאו מסי הוא המוגבל ביותר. למה אני מתכוון במשפט הפרובוקטיבי הזה? אני צופה בקליפ הנפלא הזה של 222 שעריו בברצלונה. שערים מיותר מ-25 מטרים – 0 (יש 2-3 שבעין בלתי מזויינת נראים לי מבערך מרחק כזה). זינוק ונגיחה ברחיפה – 0. פגז וולה מלא מהאוויר – 0. שערים בבעיטות מספריים – 0.

אלוהים לא "נתן לו הכל" לשדון הזה. הוא נתן לו קצת. רק זוג רגליים זריזות. הצעד הראשון שלו הוא כבר צעד שני. ודיוק תלת מימדי. לא רק הכוון. גם המיקרו-בליסטיקה של ההקשתה. ממש קצת. כפי שנתן לואן גוך רק מכחול.

שהצד השני זה שמבין כל השחקנים שהם מהגדולים בכל הזמנים – נניח מאלו שהם עשרת הטובים – מסי הוא היעיל ביותר. עושה הכי הרבה עם הקצת הזה שלו. שמח בחלקו.

אבל יותר מכך גם משמח בחלקו. הוא מזכיר לי משפט שאמר פעם מייקל ג'ורדן שהיה ציטוט מג'ו דימאג'יו. "תשחק תמיד בידיעה שיש מישהו אחד במגרש שרואה אותך בפעם הראשונה". שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע הוא עושה את הדבר שלו לשמחת המוני מעריציו. כמעט לעולם לא מאכזב אותם. וזוהי בעיני תכונה מופלאה של ספורטאי.

דה באזר בפייסבוק

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

הסטטיסטיקות (28 ב-55% עם 14 אסיסטים ו-4 חטיפות) הן לא הסיפור. ואגב, סיפור האיבודים הוא לא ביג דיל – כמעט כולם בחדירה שזה מהלך של אחוזים גבוהים. אני מסתכל על שתי סטטיסטיקות אחרות. 9 נקודות לג'י אר סמית שירד מהמטוס מסין ברבע הראשון. ו-14 נקודות לסטיב נובאק, שזה מין בדואי של NBA, ברבע האחרון.

זה אומר שני דברים:

לג'רמי לין יש תפישה אינטואיטיבית בידיים של מי צריך להיות הכדור בכל שלב במשחק. זו אינטילגנציה שניחנו בה בודדים ביותר.

והשניה היא שכל שחקן בניקס רואה את הסיפור שלו ופשוט מאמין. שאם גם הוא מליגת הפיתוח או משחק כזר באסיה או נחתך מכמה קבוצות זה יכול לקרות גם לו. סיפור ג'רמי לין קורה בקטן גם לנובאק, לפילדס, לשומפרט, אולי עכשיו גם לסמית. הניקס הם נחשול של אמונה עצמית עכשיו. דירק נוביצקי היה עצום וזה לא שינה כלום.

כרמלו אנטוני לא יהרוס את זה. א. כי הוא לא איזה מפלצת. ב. כי אין לו שום גיבוי לעשות זאת. ג'רמי לין הושאר היום במגרש 45 דקות. הקבוצה הזו שייכת לו ובאופן מוחלט.

*

וכן, זה מחזיר את הכיף לליגה. במיוחד כשאני צופה פה במשחק נוסף ובו אני שומע שדוויט הווארד מרגיש שיש עליו לחץ "כי הוא ביקש טרייד ואם לא יצטיין יגידו שהוא quitter". ספורטאי סוג ב'.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מצחיק אותי קצת עניין המשחקים החוזרים בגביעים. וגם עניין שערי החוץ די מבדח. ואפילו הבית חוץ בגביע אירופה (שיתנו לטובה יותר לארח משחק אחד – זה סטטיסטית יתרון גדול יותר). כי נראה שכל עולם הכדורגל עדיין מנסה להמנע מהאסון הזה שקרוי פנדלים. אני דווקא לא מעביר כאן ביקורת. כי גם אני חושב שהכרעה בפנדלים זה לא משהו ולא לגמרי משקף יכולת כדורגל. אבל זה מצחיק אותי כי ברור לי שאני במיעוט כאן. ושייך לעולם האתמול.

הציבור הרחב ח-ו-ל-ה על פנדלים.

ראיתי לפני שבוע בדיוק את הגמר האפריקאי בפאב קטן אפוף עשן לא רחוק מתחנת רכבת גדולה בעיר לא קטנה.  אדי אלכוהול ואווירה בין-מגדרית מאד מחושמלת. היחיד במקום שהיה מרוכז בעניינים חשובים באמת היה כותב שורות אלו. וכך חלפו 120 דקות עם כל ההפסקות והתוספות, בקצב טוב מאד ורמת כדורגל לא רעה למרות שלא נפלו שערים. וכל הזמן הסתירו לי אנשים שניגשו לדלפק לקחת עוד בירה.

עד שהחלו הפנדלים. המקום השתתק. כולם צפו בפנדלים. כל כך מרותקים ומעוניינים היו, עד שאחרי כמה פנדלים החלו לשאול יודעי דבר,  מי נגד מי ועל מה העניין? ולפתע בעל הבלוג, שרק דקות ספורות קודם לכן היה מין יוצא-דופן מוקצה חברתית,  היה אותו יודע דבר שתפקידו להסביר ולסבר את אזני הבריות!

וההסברים – כמו שיש באפריקה אליפות בין המדינות ועוד כמה דקות קבוצה תזכה בגביע – מצאו חן בעיניהם! עד שאפילו הביעו את דעתם על המתרחש. כמו "אה. בגלל זה כולם שחורים" וגם "הכי טוב לבעוט גבוה" או מישהי ששאלה "איך זה שהמאמן לבן?" אני דווקא לא אומר זאת בזלזול. תחשבו על זה: למה שלמישהי שמעולם לא התעניינה בכדורגל או ראתה משחק, יהיה כל כך ברור שמאמן לאומי לא חייב להיות מהמדינה המשחקת? והנה הפנדלים גרמו לה להתעניין ולדעת.

והמקום ממש יצא מדעתו כשהשוער הזמבי, קנדי אמווין, גלגל את הכדור לפינה תחת לחץ עד כדי שהשוער היריב לחץ את ידו. כחצי שעה קודם לכן, על מסך טלוויזיה ליד המסך של גמר אליפות אפריקה, כריסטיאנו רונאלדו הבקיע שער בבעיטה שהתרוממה וצללה במהירות של מטוס אף-15 וגרמה לכל מי שמבין כדורגל התקף אפילפטי. וזה לא עניין איש כקליפת שום. אבל הגלגול הנון-שלאנטי של השוער הזמבי? אליפות!

ככה זה בעולם הריאליטי.

שער חוץ? משחק חוזר בגביע? לא נראה לי שזה בא בטוב כל כך.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מה שדורטמונד עושה לבאיירן זה מה שברצלונה עושה או עשתה לריאל כבר כמה שנים. היא מועדון פחות גדול – למרות שהמועדון ענק. ויותר עני – והפער גדול לדעתי באופן די ניכר מאשר הפער בין מדריד לברצלונה. אבל בדורטמונד עובדים על כדורגל ובבאיירן חושבים על מי לקנות מפה ומשם ואיזה מאמן יעשה קסמים במהירות.

אבל זה לא מה שבאמת מרגש בצמרת הטבלה הגרמנית. אלא דווקא זהות סגנית המוליכה הטריה. תראו, לא הייתי ב-0-6 של מנשנגלבך על הנבחרת. בעיקר כי הייתי בן קצת פחות משנתיים. אבל בכל תקופת ילדותי המשחק הזה ריחף באוויר. כי הרי לא היו שידורים ישירים של כדורגל מאירופה ואיש כמעט לא נסע לשם. ונניח אם שידרו מונדיאל זו עדיין רק טלוויזיה. אז הדוגמא  להרבה אנשים מאיך שכדורגל צריך להיות משוחק הייתה ההצגה שנתנו גינטר נצר וחבריו – פעם היו כותבים כך "כוכב הקבוצה וחבריו" – מול נבחרת ישראל בבלומפילד. הם היו ההוכחה המהותית והמוחשית, של תשעים דקות בשר ודם, שזה נכון מה שכותבים על מה שקורה באירופה.

מעניין אם מי מהקוראים היו במשחק? אשמח מאד לשמוע חוויות!

עוד באירופה הוא היה תותח!

עד כדי שהם הוזמנו עוד ארבע פעמים לישראל במהלך שנות השבעים!

הם לא היו היחידים. זכורים לי עוד כמה משחקי ידידות שהיו שיעור יפה בכדורגל:

ה-1-6 של נוטינגהאם פורסט וה-0-7 של אנדרלכט (זה היה נגד מכבי תל אביב מחוזקת), זכורים לי כאירועים כאלו.  דווקא אייאקס וליברפול היותר מפורסמות נטו לאכזב את הקהל בביקורים שלהןשד. אולי הביקור המרשים האחרון היה של אולימפיק מארסיי הגדולה, ממש ערב עידן הטלוויזיה. הם ניצחו 2-5.

תראו מה הם עושים לאינטר:

ושיזהרו להם שם בדורטמונד:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

קני סמית' סיפר לאחרונה סיפור יפה על ביל ראסל. הוא אמר שבימיו בסקרמנטו, כשראסל אימן את הקבוצה, התלונן פעם על כך ששחקנים זרים מגיעים לליגה. וראסל אמר לו "כאפרו-אמריקאי לעולם אל תתלונן על inclusion". אבל בגלל זה הוא ביל ראסל ולא פלוייד מייוות'ר. וראסל יודע דבר או שניים על אפלייה: כשהיה בקולג', עם ממוצעים של יותר מ 20-20 והוביל את סן פרנסיסקו לאליפות המכללות, הוא אפילו לא נבחר לשחקן השנה בקולג'ים של צפון קליפורניה על ידי כתבי הספורט שם. אז טוב שאנחנו חיים בתקופה בה ממהרים לחגוג פריצות דרך כאלו ולא להיאבק בהן.

והיום חידון על ספורטאים משמעותיים בהיסטוריה של מיעוטים בספורט האמריקאי:

1. מי הרץ האינדיאני שהביא לארצות הברית זהב אולימפי ב-10000 מטר?

2. מי היה השחקן השחור הראשון באמריקן ליג במאה ה-20 (ג'קי רובינסון היה בנשיונל-ליג)?

3. מי שחקן הבייסבול היהודי שהשיג 58 הום ראנס בעונה אחת?

4. באיזו מדינה נולד ג'וני וויסמולר, בלתי מנוצח ביותר מאלף משחים?

שאלה מספר 4!

5. מי היה המאמן הראשי ההיספאני הראשון באן.אף.אל?

6. מי האסיאתי-אמריקאי שהיה הMVP של הסופרבול?

7. מי הקבוצה הראשונה להעלות חמישיה שחורה למשחק אן.בי.איי ? (ונקודת בונוס: ומי הייתה הקבוצה האחרונה לשלב שחורים בבייסבול)

8. מי ערק מקובה והיה בתוך שנתיים הMVP של הוורלד סיריז?

9. מיהו לופז לומונג?

10. מי הטניסאית השחורה הראשונה לזכות בתארי גרנד סלאם?

11. מי האפרו-אמריקאי הראשון להופיע על שער ספורט'ס אילוסטרייטד? (ושאלת בונוס: מי האפרו-אמריקאית הראשונה להיות על שער מגזין בגדי הים של ספורט'ס אילוסטרייטד)

12. ומי המהגר הסקנדינבי שהפך לאחד ממאמני פוטבול-המכללות האגדיים מכולם?

לתשובות הנכונות

 דה באזר בפייסבוק

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.חמש נקודות:

המשחק הזה בא בזמן טוב מאד. נאני, קלברלי וג'ונס חזרו חלודים מאד. וטוב מאד שישחקו פעם או פעמיים מול קבוצה ברמה של אייאקס לפני שהליגה תתחדש.

לגבי כל השלישיה דלמעלה אני תמיד אופטימי. שחקנים! לעומת זאת לגבי אשלי יאנג פחות. ואפילו אמרתי את זה ללוינטל בשעה 8:15 שעון מרכז אירופה. בשעה 8:16 שעון מרכז אירופה הוא כבש את השער. יש משהו טוב במפעל שמשחקים בו מסתיימים לפני תשע בערב.

התלבטות גדולה: הקבוצה נראית הרבה יותר טוב כשוולבק משחק. אבל צ'יצ'ריטו לרוב מבקיע.

סקולס טרם שיחק לצד קלברלי.

ואנטוניו ואלנסיה מזכיר לי ראנר בק בפוטבול אמריקאי. אם הוא מוצא פרצה 75 מטרים מהשער זה יכול להסתיים בטאצ'דאון.

וזה נכתב לפני המשחק תחת הכותרת למה מנצ'סטר יונייטד משחקת עם אייאקס?

זו די בושה שיונייטד משתתפת במפעל הזה. לא בגלל ההדחה מליגת האלופות. זה קורה. וגם לא כוחו של המפעל, שיש בו כמה קבוצות ראויות מאד (סיטי, פורטו, ואלנסיה) והוא חזק לא פחות ממפעלי הגביע באנגליה. אלא שמכל הטפשיות והפיגור של המוסד שנקרא אופ"א – שערי חוץ, קבוצות מאותה מדינה לא יכולות להפגש בשמינית, עכשיו גם פירוק הערבים הנהדרים של גביע האלופות למשחקים בודדים שרובם מעוררים עניין קטן – זה הבזיון הכי גדול: איך קבוצה מעפילה למפעל בכך שנכשלה במפעל אחר?

למה מועדון גדול שנכשל צריך לקבל כפרס את מה שמועדונים קטנים קונים בהצלחה על המגרש? זאת פארסה ספורטיבית. הסיבה היא ברורה: בגלל שהקבוצות הגדולות מתעקשות על שיטת הדרוג שתבטיח כמעט לחלוטין את עלייתן צריך לתת משהו בתמורה לקבוצות האחרות.

זו זילות של גביע אופ"א. אם יש מקום לעוד שמונה קבוצות בשלב הנוקאאוט תקימו עוד ארבע בתים מוקדמים ותזמינו לשם עוד 16 קבוצות מרחבי היבשת שירוויחו את הזכות בהצלחות וישמחו לחוויה של כדורגל אירופי. אפשר להזמין את הקבוצה השמינית של אנגליה או ספרד או את השלישית של הונגריה וביילורוסיה: לאוהדי קבוצות כאלו זו תהיה חוויה הרבה יותר גדולה.

מבחינת מנצ'סטר יונייטד, אם יש הזדמנות במפעל הזה הוא לתת לשחקנים צעירים ניסיון אירופי – שהם במובהק חסרו בשלב הבתים של האלופות. וזה גם המצב ההגיוני במצב שבוא הם מתקיימים בימי חמישי. למרות שהמשחק הזה יוצא דופן כי בסוף השבוע אין ליגה.

אייאקס מכל מקום מסמלת את הפנטזיה בכדורגל. שזו הזדמנות לסרט:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

למה אני כותב שוב על ג'רמי לין?

א. בגלל הכותרת שהיא פשוט יותר מדי טובה בכדי לא להשתמש בה.

ב. כי שוחחתי הבוקר (בפייסבוק, אני לא באמת רואה הרבה אנשים) עם מישהי בענייני ספורט ואמרתי לה משהו לגבי האמריקאים. דבר אחד אפשר להגיד לזכותם: אולי הממשלות שלהם והפוליטיקאים שלהם איבדו קצת את דרכם בעניינים הללו – אבל בבסיסם הם עדיין אוהבים סיפור מהגרים טוב. שזה יפה. לא בגלל "שהוא תורם לחברה האמריקאית" אלא כי זו מין הוכחה עבורם למהותה של אמריקה. ואני יודע כמה רע מצבם של הרבה מהגרים ואני לא רוצה להיות מהגר בלתי חוקי מגוואטמלה בטקסס.

רפאל פלטייר, שהיא בעיני העתיד של עיתונות הספורט הצרפתית, אמרה לי לגבי כל פרשת ילדי המהגרים באקדמיות הצרפתיות שזה נבע במידה מסויימת מכעס מסויים על דרוגבה "כי צרפת גידלה אותו הוא הדמות הכריזמטית שבדיוק חסרה לכדורגל הצרפתי בדור אחרי זידאן". ואני שואל? אתם ירדתם מהפסים? היש כיום ספורטאי דגול יותר מדרוגבה על כל מה שהוא עושה באפריקה? צפרדעים כולכם! כולם צריכים להיות מאושרים ממה שדרוגבה עושה בחוף השנהב. והצרפתים הם עוד היותר טובים בעניין הזה. במדינות אחרות אם יש איזו פריצת דרך של מהגר מיד יש עיסוק כבד ראש בכל נושא "הזהות הלאומית" ושאר סלט ירקות מבושלים.

תאמינו לי, אם לין יחליט לייצג את סין זה בקושי יטריד מישהו באמריקה.

ואני גם ממליץ בחום על הסרט Fernando Nation

*

וזה הזכיר לי סיפור שפעם ציטטתי פה מתוך סדרת הבייסבול של קן ברנס. זה היה על אדם ששלח מכתב לעיתון יהודי ב1900 וקצת ומספר לרב שילדו משחק בייסבול עם ילדי הגויים והוא מוטרד מכך. והרב עונה לו שברוסיה ילדי הגויים לא היו משחקים עם ילדי היהודים, אז אם הילדים ברחוב הם לא ילדים רעים אין שום בעיה שהילד ישחק איתם בייסבול.

זה יופיו של הספורט. העובדה שהוא מדיד הופכת אותו לדמוקרטי כל כך. זה לא שילדים הם טובים יותר מאנשים מבוגרים. להיפך, הם לרוב די השתקפות של ההורים שלהם. אבל לפעמים יש ילד שיושב בצד ומסתכל במשחק וזה יכול להמשך כך שבועות. אם אלו לא החברים שלו איש לא יחשוב לשתף אותו. ואז פתאום חסר שחקן ומבקשים ממנו להצטרף כדי להשלים קבוצה. ואז הוא מכניס כמה סלים והיתר היסטוריה.

שזה בעצם מה שקרה עם ג'רמי לין. כן היו דיעות קדומות, סינים, הרווארד,  היה חסר שחקן, שיחק. היתר בולשיט.

נ.ב.

למרות שיש אנשים עם אובססיה לגנטיקה. ציטטתי טמבל אחד כזה בעיתון היום שכבר הספיק לפרסם מאמר מופרך ומטופש במגזין The Atlantic על איך שיש לאסיאתים תפישה חזותית שמתאימה לפוינט-גארדים ולא לקווטרבקים. וזה הזכיר לי את העניין שבשנות השלושים החליטו כמה כותבים שיהודים בנויים גנטית לכדורסל  בגלל ההצלחה של הפילדלפיה SPHAS.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

טוב. קלדרון עשה לו בית ספר. סוף סוף פוינט גארד עם מוח כדורסל. מה חשבתם? סתם עוד סיפור שהעיתונות הניו יורקית ניפחה. הגנות ילמדו אותו. למרות שהוא טוב לשיווק אצל הסינים.

הספרדי לקח ממנו את הפיק אנד רול. ולין התבלבל ואיבד המון כדורים. אמרה סטאדומאיור חזר חלוד קצת. מדהים איך שחקן עם גוף כזה הוא לא פקטור הגנתי וחוסמים אותי בקלות. ממש פוסי קאט מגודל. וטורונטו הובילה ב-12. ברבע הרביעי.

רק שלין השווה בסל ופאול בנפילה. וכשהוא קיבל את הכדור 20 שניות לסוף הוא פשוט חיבק אותו 16 שניות. כדרר כמה פעמים ודפק שלשה מנצחת על הבאזר. 27 נקודות, 11 אסיסטים, שלום ותודה.

זה קורה באמת.

או כמו שאמר שדר MSG -

are you kidding me?

.

.

.

.

.

.

.

.

הייתה לי שיחה ארוכה עם אלון זנדר בשבוע שעבר, השיחה התקיימה בפאריז!  ובשיחה ה הוא אמר לי שסן ז'רמן בדרך הנכונה. שהם עובדים נכון שם. שהם בונים את ההכנסות של כל הליגה דרך זכויות שידור. ובתוך הליגה הזו הם יהיו השחקן הגדול ביותר. זה משתלב בתכנית של אל ג'זירה להפוך לשחקן מרכזי בתחום זכויות השידור בכדורגל. זה משתלב בתכנית הכללית של בניית השם שלהם כגורם כלכלי בכדי לגרום למערב להגן על הנסיכויות שלהם מפלישה של השכנות. "הקטארים, להבדיל מהרבה משכניהם, יודעים לעבוד. הם לא יפסידו כסף", הוא אמר.

וחוץ מזה סן ז'רמן יהיו בעמדה הכי טובה להחתמה של מרבית הכשרונות בצרפת, שזו עמדה טובה מאד. ופאריז היא כמובן עיר עם פוטנציאל הכנסות עצום. ואם צריך להגדיל איצטדיון, אז יש אחד מעולה במוכן ובנמצא (הם אפילו ישחקו בסטאד דה פרנס בשנה הבאה כשהפארק דה פראנס יהיה בשיפוץ). הם עובדים על פי הנחות עבודה נכונות ואל לי אלא להסכים עם אלון בעניין הזה. הייתה אי הסכמה קטנה. אני סבור שאם הכדורגל לא גדול בפאריז יש לזה סיבה. הפריזאים לא אוהבים כל כך כדורגל. הם מעדיפים סקס, אוכל מצויין וחיי הוללות כלליים. אבל אל תבינו אותי לא נכון – מקום לקבוצה רצינית בקנה מידה אירופה כנראה שיש שם.

*

מה הבעיה האישית שלי כשאני שומע על "הנחות עבודה נכונות?"

קחו למשל את אנגליה. סיטי עובדת נכון. בונה קבוצה תחרותית ובאותו הזמן היא בונה אקדמיה, על פי מודל ברצלונה כמובן, ובקרוב לא תצטרך להתבסס על רכש גדול.

שזה מה שעשתה צ'לסי. השקיעה, לקחה תארים, בנתה מתקן נהדר לאימונים ולאקדמיה בקובהאם ושמה את פרנק ארנסן הנחשב כאחראי על כל זה. הכל בכדי שלא יצטרכו את הכיסים העמוקים של אברמוביץ'. בסוף לא עלה שום שחקן משמעותי מהאקדמיות הללו – למרות שהיו תארים לא מעטים – ועכשיו הם תקועים במצב שאם אברמוביץ' לא ישפוך כסף גדול על רענון הסגל,  הם עלולים ליפול אל מחוץ לליגת האלופות לכמה שנים.

מי שקנו את ליברפול בוודאי עובדים נכון. המסורת, כמות האוהדים, המנג'ר שמאחד את השורות. הם אמורים להיות לפחות בצ'מפיונס ליג כל שנה. זה לא מפתיע אותי שהם עובדים נכון. הם עשו את אותו הדבר עם בוסטון רד סוקס. לקחו מותג גדול אחרי שנות כשלונות ויצרו ממנו אלופה.

כמובן כמובן שגם שארסנל עבדו נכון. של בניית איצטדיון שיביא את ההכנסות שלהם לרמה של מנצ'סטר יונייטד ויאפשר להם להיות שחקן מוביל בשוק ההעברות. שלא לדבר על האטרקטיביות של לונדון ועל כך שיש חוקי פייר פליי פיננסי.

בעבר גם לידס עבדו נכון. העלו שחקני בית ואז הלכו על מהלך של השקעה בהעמקת הסגל בכדי להבטיח שיהיו בליגת האלופות כל שנה.

האם טוטנהאם עבדו נכון? לא יודע, אבל בינתיים יוצא להם בסדר.

ואפשר לעבוד אגב נכון גם בניוקאסל. קבוצה שמביאה 51 אלף צופים למשחק צריכה ויכולה להיות אימפריה בסדר גודל אנגלי. יש לה בסיס אוכלוסיה לא פחות מרוב הקבוצות בלונדון והיא יושבת על מאגר הכשרון הגדול באנגליה. ג'ון הול הדגים את זה בשנות התשעים.

באחד השידורים בתחילת השנה שמעתי את השדר אומר משהו נכון: "למה כל הרוכשים הללו הולכים על קבוצות קטנות? אברטון למכירה ולא ביוקר! עם מסורת, אהדה עצומה, מחלקת נוער מעולה, מנג'ר מעולה שבמעולים.” זו קניה נבונה מאד אברטון.

אז באנגליה כולם עובדים נכון ואפילו שמרני. אף אחד לא עובד על פי ההנחה "שנחסל את יונייטד ונשאיר לה אבק". בסך הכל על הנחת עבודה שבכל שנה יעלו לשלב הבתים של ליגת האלופות.

רק שכרגע יש לפחות שש קבוצות שזו הנחת העבודה שלהן. ומקומות באלופות יש ארבעה.

*

הנחת העבודה של זכויות שידור לכל הליגה הצרפתית היא מאד נכונה. רק שיש גם הנחות עבודה אחרות. לא יודע אם שמתם לב לסיפור מעניין שמתפתח – חברת אפל שוקלת להתמודד על זכויות השידור של הליגה האנגלית. מסתבר שהם חושבים על מהלכים כאלו כדרך להטמעת טכנולוגיות שידור שלהם. כפי שעשו אם זכויות מוסיקה באייפודים. שאלתי על זה חבר בתחום. “הם יודעים מה הם עושים. זה אפל. תחשוב שבזכות הזכויות הם מוכרים 50 מליון חתיכות מהאפל-טי.וי הזה שהם מנסים לקדם. 100 דולר לחתיכה. וזה עוד לפני האיי-פדים".

“זכויות השידור של הפרמייר-ליג זה בוטנים לעומת הסכומים הללו", אמרתי בפסקנות. הם יודעים מה הם עושים. מה אני מחדש לכם? זה אפל! ברור שהם יודעים מה הם עושים!

אגב, לא רק לאל-ג'זירה אלא גם לESPN יש גם אספירציות להפוך לשחקן מרכזי בכדורגל –  כי באמריקה הם מתחרים בשוק קצת צפוף על ענפי הספורט האמריקאים. והם בהחלט יודעים מה הם עושים. כי בכל הכבוד לשווקים מתפתחים – אמריקה זו אמריקה והיא הופכת מדינת כדורגל תרצו או לא. ומישהו יודע לשווק ספורט באמריקה טוב מESPN?

אז ללא מעטים יש הנחות עבודה מאד מאד בריאות של רכישת זכויות שידור בכדורגל.

*

וכמובן שיש הנחות עבודה סבירות אחרות. אני חושב, לא יודע את זה, שהנחת העבודה של ריאל מדריד וברצלונה היא שהגידול העתידי בהכנסות יבוא מליגה אירופית או הרחבת הפעילות האירופית. שהם לא יצטרכו להתבסס על ספרד – וזה כנראה רעיון לא רע לאור הכוון הכלכלי אליו הולכת ספרד. הן גם לא חושבות את זה בוואקום. קרל היינץ רומיניגה אפילו דוחף לזה בשקט והוא מייצג את הקבוצות הגדולות באירופה.

הגלזרים אומרים לעצמם: ברגע שמישהו ישים סוף לכסף החיצוני, הכוח של מנצ'סטר יונייטד יגדל דרמטית. סיטי יכולה לזכות באליפות שנתיים-שלוש, אבל היא לא תבנה שום בסיס אוהדים שיאפשר לה להתחרות ביונייטד בשוק אמיתי. הם צודקים – לסיטי עדיין פחות מ5% מהאוהדים שיש ליונייטד בעולם. בכמה כבר יוכלו לגדול? בכלל, כשקנו את יונייטד בקרוב למיליארד וחצי דולר, כשהרוב ממונף, הגלזרים אמרו לעצמם דבר מאד הגיוני: “אם קבוצת הפוטבול שלנו, טמפה ביי באקניירס, שפחות אנשים שמעו עליה מאשר יש למנצ'סטר יונייטד אוהדים, שווה איזה 800 מליון דולר – אז מה זה יונייטד במיליארד וחצי? מציאה!”

ויש הנחות עבודה אחרות. כמו זו של המשקיעים במלגה – שזו עומדת להפוך בתוך 30-40 שנה לאחת הערים הגדולות באירופה עם פלח אוכלוסיה גדול דובר אנגלית וגרמנית.

והגרמנים אומרים לעצמם, והם צודקים, “חכו חכו. הבלון הזה יתפוצץ. וכשזה יקרה יש ליגה אחת אחראית, בנויה נכון, יושבת בתוך מדינת הכדורגל הגדולה והעשירה באירופה, עם בעלות אוהדים בכל הקבוצות ותכניות גידול כשרונות שכבר מצמיחות שחקנים להתחרות בספרד". כל מי שעיניו בראשו רואה שהבונדסליגה עובדים נכון.

ולNBA יש תכניות שהולכות ומתגבשות לגבי אירופה. ולNFL תכניות לגבי לונדון ואולי ברצלונה. הם רואים בשוק האירופאי פוטנציאל גידול עצום.

וכמובן שזה הזמן להשקיע בשווקים חדשים. הליגה הברזילאית הולכת לגדול. זו הרי מדינת הכדורגל הגדולה ביותר והמדינה מתעצמת כלכלית. סין פחות טובה בכדורגל אבל כשהם יתחילו לשים כסף בכדורגל השמיים הם הגבול. כפי שהם בהודו – הרי באוכלוסיה כל כך גדולה שהופכת יותר ויותר תעשייתית ואורבנית כדורגל הוא משחק מתאים בהרבה מהקריקט האיטי וגוזל הזמן.

*

בינתיים ההפסדים של הכדורגל האירופי הגיע ל1.6 מיליארד יורו.

קיראו על זה כאן. (אגב, ריינג'רס, שלפני עשרים שנה הייתה אחת הקבוצות העשירות באירופה, פשטה רגל היום).

כפי שאתם רואים – לא בגלל שלא חושבים שם נכון. אלא שאין מינימום של חזון משותף ושיתוף פעולה.

דה באזר בפייסבוק