געגועי ל"געגועי"

פוסט מאת יואב דובינסקי (אוטווה, קנדה)

 

במזוודה לאוטווה ארזתי ארבעה ספרים של אתגר קרת. חשבתי שאם יש מצב שאשתלב כאן בקהילה היהודית, אולי אוכל ללמד קצת על תרבות ישראלית מעבר לסכסוך או ליהדות. חשבתי אולי ללמד עברית דרך סיפורים קצרים. אולי לפתוח קצת את השיח מעבר לסטריאוטיפ הישראלי, מעבר ל'סמוך' וה'ש.ג' ו'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון'.

כמעט כל מי שפעיל בקהילה היהודית היה בישראל לפחות פעם אחת כחלק מ-Birth Rights – טיול חינמי ליהודים צפון אמריקאים של עשרה ימים בישראל. מעטים באמת חיו בארץ ויכולים לנהל שיחה על מוסיקה, ספורט, אוכל או אפילו על פוליטיקה פנימית שלא קשורה בסכסוך.

פגשתי השבוע את אתגר קרת כחלק מפסטיבל סופרים באוטווה. בתיאטרון מייפאייר הישן, שנבנה אי שם בשנות השלושים במהלך המשבר הכלכלי, הוקרן הסרט 'מדוזות' ולאחריו קרת הגיע לשיחה. הוא הקריא שני סיפורים קצרים, אחר כך היתה שיחה בינו לבין מראיין מרשת הטלויזיה הקנדית CBC ואז הוא ענה לשאלות מהקהל.

במובן מסוים גדלתי על קרת ובעיקר על "געגועי לקיסינג'ר" ו"אניהו" שקראתי בצבא. אני זוכר שאת הסיפור "לשבור את החזיר" למדנו בפעולה בצופים. הדבר הראשון ששמתי לב כשדיבר היה המבטא הישראלי הכבד שלו. הוא מבטא TH כמו D בצורה ישראלית מאוד בולטת. הדבר השני ששמתי לב – שלא אכפת לו. הוא לא ניסה לבטא TH, הוא פשוט המשיך, ושהקהל יזדיין ויעשה התאמות.

לא שאוצר המילים שלו באנגלית לא טוב, אבל אפשר לראות שהוא חושב בעברית ומתרגם. הבדיחות שלו בעברית היו נשמעות הרבה יותר טוב. אבל הוא במנטרה שלו – זו האנגלית שלי ואתם תלמדו לחיות איתה. ובאנגלית המאוד ישראלית שלו, הוא היה קולח, מצחיק, רהוט ושובה לב.

*

את התואר השני עשיתי באקדמיה האולימפית הבינלאומית ביוון. היינו 30 סטודנטים בינלאומיים מ-25 מדינות וכל שבועיים היו מגיעים מרצים ממדינות אחרות (היו לי מרצים מגרמניה, אוסטריה, פולין, קנדה, ארה"ב, בריטניה, צ'כיה וכמובן הרבה יוונים). הרגשתי נפלא באנגלית. הייתי רהוט, מצחיק, שנון, כריזמטי ושרמנטי. אפילו הקמתי עיתון סטודנטים. ביחס לאירופאים, אפריקאים, לטיניים ואסייתים האנגלית שלי פנטסטית, וזה נתן ביטחון גם מול המרצים האנגלוסקסיים.

המטרה שלי בכל התואר הזה היה למצוא בית לעשות בו דוקטורט. החוויה ביוון נתנה לי את הביטחון באנגלית, אבל גם לימדה אותי שאני רוצה לחיות במדינה שאני מבין בה את השפה, את הטלויזיה ואת מה שאומרים לידי ברחוב – וביוונית אוצר המילים שלי נע סביב קלימרה (בוקר טוב), קליספרה (ערב טוב) ומאלאקאס (מאוננים, ביטוי מקובל).

אבסולוטית, אני בטוח שהאנגלית שלי השתפרה פלאים בקנדה, אבל התחושה הפוכה. אני כבר לא בין 30 סטודנטים בינלאומיים שמדברים אנגלית כשפה שנייה או שלישית, אלא בין 30 מיליון דוברי שפת אם. ואני עוד הדוקטורנט שצריך להצדיק את עצמו. ולא סתם דוקטורנט – העיתונאי. ופתאום אני זה שלא מוצא את הניואנס.

זה מצב שאני לא רגיל אליו ושדורש התאמות ועבודה. אז בשיחה אין בעיה, וגם בפרזנטציות השתפרתי מאוד (הכי חשוב ביטחון, חיוך וקשר עין). אחרי תשעה חודשים בקנדה, הקשיים המרכזיים הם בכתיבת מאמרים אקדמיים (שמטבעה היא כתיבה משעממת, טכנית מאוד וחסרת יצירתיות) ובזמן תגובה בצפייה בשעשועונים (אני לא רגיל להיות איטי יותר מהמתחרים בגלגל המזל או ב-Jeopardy). על החלק הראשון אני עומד לירוק הרבה דם.

*

בפתיחת הפסטיבל קניתי עותק של הספר Missing Kissinger באנגלית. עוד לא הרמתי ידיים מהיהודים כאן ואני חושב שאולי יבוא יום ואצטרך לעשות שילוב בין שתי הגרסאות. כששאלתי את קרת על תהליך התרגום, הוא דיבר על הקושי במעבר בין הניואנס הישראלי לתרגום האנגלי. הוא סיפר על השיחות עם המתרגמות ועל ההתלבטויות מתי לבחור מילה גבוהה יותר ומתי לרדת נמוך.

כך נפתח לשבור את החזיר בגעגועי לקיסינג'ר:

אבא לא הסכים לקנות לי בובה של בארט סימפסון. אמא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לי, אמר שאני מפונק.  "למה שנקנה, הא?" אמר לאמא. "למה שנקנה לו? הוא רק עושה פיפס ואת כבר קופצת לדום".

וכך נפתח Breaking The Pig בגרסה האנגלית:

 Dad wouldn't buy me a Bart Simpson doll. Mom really wanted to, but Dad wouldn't, he said I was spoilt. 'Why should we?' he said to Mom. 'Why should we buy it for him? He just snaps his fingers and you jump to attention.'

 אם המטרה להגיע מנקודה א' ל-ב', התרגום עשה את שלו, אבל אני חושב שהמשפט השני בפסקה מאבד מהחדות שלו. רוצה לומר – אתגר קרת, הסופר הישראלי האהוב עליי לסיפורים קצרים, איש תרבות ורוח, במאי, מרצה באוניברסיטה, אדם מצחיק ויצירתי שגאה מאוד בעבודה שלו – מדבר אנגלית במבטא ישראלי כבד והתרגומים לא מושלמים. זה לא הפריע לו מלפרסם ב-19 שפות ולזכות באינספור פרסים. זה מעודד.

ובגלל שאין לי את הפריבילגיות של בקרמן, אני כן צריך לקשר את המאמר לספורט. אחרי ההרצאה, דיברתי איתו כמה דקות גם על ספורט והוא הפנה אותי לכמה סיפורים קצרים שכתב. חזרתי לספרים ושמחתי לקרוא שגם עבור מישהו שלא נתפס כאוהד ספורט גדול, הוא משתמש בספורט כרקע לעלילה, כדי להמחיש מצב. זה גורם לי לאופטימיות זהירה שאולי בכל זאת יש פוטנציאל לתרבות ספורט בישראל.

*

הפוסטים הקודמים של דובינסקי

האם צריך מרתון בתל אביב?
המהפנט. על זידאן

9 Comments

B. Goren 8 באפריל 2011

אחלה פוסט, דובינסקי. אני שותף לתקווה שהבעת בשורה האחרונה.

dice 8 באפריל 2011

שאלת תם – בקוויבק השפה הדומיננטית היא צרפתית, לא?
למה לא הלכת לטורונטו, אם כבר קנדה..

דובינסקי 8 באפריל 2011

היי,

כן, בקויבק השפה הדומיננטית היא צרפתית. אוטווה נבחרה כבירת קנדה כפשרה פוליטית בין טורונטו ומונטריאול. אוניברסיטת אוטווה היא למעשה דו לשונית וכמעט כל הסגל מדבר את שתי השפות. הצרפתית שלי בסיסית מאוד.

ולשאלתך, למה אוטווה? בקצרה, מלגת לימודים.

דובינסקי 8 באפריל 2011

אוטווה נמצאת באונטריו כמובן (כמו גם טורונטו), שם האנגלית דומיננטית.
הערים הגדולות בקויבק הן מונטריאול וקויבק סיטי.

אלון 8 באפריל 2011

"…הוא משתמש בספורט כרקע לעלילה, כדי להמחיש מצב."
למשל זה:
http://www.youtube.com/watch?v=VLjkmRv_YxU
הכי מדוייק שאפשר

אריאל 9 באפריל 2011

גם אני מתגעגע לאתגר קרת, בעיקר לאתגר קרת של "צינורות" ו"געגועי לקיסינג'ר". אולי זה אני שהתבגר, אבל כנראה שזה הוא – אבל אתגר המאוחר הרבה פחות עושה לי את זה.
קשה לי להגיד ש"גדלתי" על אתגר קרת, אבל בתור מתבגר הסיפורים שלו הרבה פעמים קלעו לי בול. להצליח להגיד כל כך הרבה בכזאת דרך שונה, שאין אף אחד שמצליח לעשות אותו דבר למרות המון ניסיונות חיקוי.
חוץ מזה, כאחד שגר עכשיו בארה"ב, אני מאוד מזדהה עם מה שאתה אומר על השפה. תמיד החזקתי מעצמי אחד שיודע לדבר אנגלית טוב, אבל אז כשכולם מסביבך מדברים הרבה יותר טוב ממך, זה פתאום מרגיש לא טוב

הופ 9 באפריל 2011

פוסט נהדר ומרתק, והנושא שלו מרתק אותי באופן אישי (הוא ממשיך אצלי בראש הרהורים שעלו בפוסט של אברהמי על ברלין).
אהבתי מאוד את קרת כמתבגר, וגם לי כמו לאריאל קשה להגיד "גדלתי עליו" – אני חושב שיש לזה קשר לניכור הבסיסי בסיפורים שלו, הפנטזיה שלא מאפשרת לך להזדהות לגמרי עם הדמויות, ושהמימד האירוני והפסימי בה לא מאפשר לך להפליג על כנפיה כמו בסיפורים פנטסטיים אחרים.
אני חושב שבסגנון המאוד ייחודי של קרת השפה היא חשובה במיוחד כי יותר משהיא מתארת ומספרת, היא יוצרת זרם אוויר מאוד מסוים של רגש, שבשביל לרכב עליו צריך לכוונן את הכנפיים מאוד בעדינות, והשפה היא זו שמכווננת את הכנפיים שלנו.

דובינסקי 9 באפריל 2011

אני מאוד אוהב סיפורים קצרים. כילד הייתי קורא את אפרים קישון ובתיכון ובצבא את קרת. באמת אחרי אניהו הפסקתי לקרוא אותו. בשנה-שנתיים האחרונות חזרתי לקרוא את קרת כי התחלתי לנסות לכתוב סיפורים קצרים ורציתי השראה. נראה מה ייצא מזה.
אתם צודקים. ב"גדלתי עליו" אני מתכוון יותר לזה שהושפעתי מהכתיבה שלו.

טל 12 10 באפריל 2011

ביוון כל יציאה מסופרמרקט,למשל, היא אקסודוס.

Comments closed