אתונה, אולימפיה, ספיישל אולימפיקס ומחאות בכיכר

נשיא הוועד האולימפי העולמי ז'ק רוג בטקס הפתיחה של הכנס באתונה

את עשרת הימים האחרונים אני מבלה ביוון כחלק מכנס שנתי של האקדמיה האולימפית הבינלאומית. הגישה לאינטרנט מאוד בעייתית והאמת שגם אין לי תובנה ממשית אחת שהייתי רוצה לפתח. בכל זאת החלטתי לחלוק כמה מחשבות לפני החזרה לארץ.

1. הודות לבלוג הנהדר של בני תבורי על שיר שמתחרה בספיישל אולימפיקס, הצלחתי בשבוע שעבר לתכנן מראש את השהות הקצרה שלי באתונה ולפנות לעצמי שעתיים במתחם אואקה האולימפי, שנבנה לכבוד אולימפיאדת אתונה ואירח חלק מרכזי ממשחקי הספיישל אולימפיקס. אני לא כל כך מצליח לגבש דעה על המשחקים. מצד אחד החשיבות החברתית שלהם ברורה, מנגד לא רק שהאצטדיונים 95% ריקים, גם מבין המאות הבודדות שכן מגיעים, רובם בעלי אקרדיטציות – מתחרים אחרים, קרובי משפחה, אנשים מהמשלחת, מתנדבים וכו'. ככה שאני תוהה אם הסיפור משתלם כלכלית.

2. את הזמן הקצר ביליתי בתחרויות אתלטיקה באצטדיון בו נערך טקס הפתיחה של אולימפיאדת אתונה ובצפייה במשחק כדורסל בין טורקיה לאיטליה שנערך באולם המרשים של פנאתיניקוס. היה מרשים לראות את התגובות ואת האמוציות במשחק. הרמה כמובן לא גבוהה, אבל העצבים והכעס אמיתיים ומוחצנים הרבה יותר. מספיק לראות את הקושי של השחקנים ללחוץ ידיים לפני המשחק כדי להבין את הקונטקסט והחשיבות של התחרות והמשחקים.

3. במתחם האואקה התקיים במקביל לתחרויות פסטיבל של הספיישל אולימפיקס והספונסרים. גם ל-90% ממי שמסתובבים שם יש סוג של אקרדיטציה . בעוד אתונה ניצלה את המתקנים מהאולימפיאדה ב-2004 כדי לארח את הספיישל אולימפיקס, המארחת הבאה, פיינגצ'אנג מדרום קוריאה, ניסתה לנצל את אירוח הספיישל אולימפיקס כדי לזכות באירוח אולימפיאדת החורף ב-2018. ביום רביעי היא זכתה במשחקים, אחרי שגברה על מינכן ואנסי מצרפת.

4. מסיבוב של כמה שעות במרכז אתונה אי אפשר היה להתעלם מהמחאות בכיכר סינטאגמה, מהאלפים השקטים והרועמים אחר הצהריים ובקונצרטי המחאה בערב. מצד שני, מרכזי התיירות הומי אדם ויש לי פינה חמה למראה של האקרופוליס מואר בלילה.

5. אני נמצא באולימפיה, שהיא סוג של בועה שנפגעת אחרונה מההפגנות והשביתות, ועדיין השביתה הכללית שכללה גם את סגירת האצטדיון העתיק באולימפי למבקרים, הפכה לחלוטין את סדר היום של הכנס בו אני נמצא.

6. אולימפיה יפה, מקסימה ומרגשת. רומנטית כתמיד. כ-200 משתתפים מכ-100 מדינות פוקדים את הכנס השנתי. אני מדריך קבוצה של 14 אנשים ביניהן ספורטאית אולימפית שסיימה במקום הרביעי באולימפיאדת החורף בטורינו, גולשת מטיוואן, שחקנית עבר העובדת היום במחלקת הנשים של ההתאחדות לכדורגל בדנמרק, דוקטורנט טורקי, חבר בוועד האולימפי של מצרים, תורגמנית מארגנטינה, בחור גרמני עם שיווי משקל בלתי נתפס ועוד אנשים טובים מברבדוס, טרינידד וטובגו, פינלנד וזמביה. כולם עם נגיעה ישירה או עקיפה לספורט. מידי שנה מוזמן גם נציג מישראל והשנה זאת גל גבע ממכון וינגייט, ששובצה להשתתף בקבוצה אחרת. לי אין קשר לשום גוף ישראלי, אני מוזמן מטעם המארגנים להדריך.

7. האווירה הבינלאומית מאוד מיוחדת. בשיחות עם כל כך הרבה אנשים שונים אתה מבין שמצד אחד יש לישראל עוד הרבה מה ללמוד מבחינת ארגון ותרבות ספורט, אבל מנגד אנחנו גם לא כל כך גרועים כמו שזה נראה, בעיקר לא מבחינת זכויות אדם, חופש ביטוי, תקשורת וכו'.

8. השהות לצד מדליסטים אולימפיים מיוחדת עבורי. בישראל כל מדליסט גיבור לאומי ואילו במדינות אחרות מדליסטים מקבלים כבוד, אבל המדינה לא יוצאת מפרופורציות. ניית'ן, חותר ניו זילנדי שזכה בארד באולימפיאדת בייג'ין, מספר שמבחינתי האולימפיאדה המעצבת היתה דווקא באתונה, למרות שפספס מדליה ב-1.8 שניות. לכבוד ההופעה בערב הוא לימד אותנו את ריקוד ההאקה המפורסם שעושה נבחרת הרוגבי לפני כל משחק. סוג של מסורת כאן באולימפיה שהגברים הגדולים פושטים חולצות ועושים את ההאקה. בעיני זה הריקוד היפה ביותר בעולם הספורט.

9. אפרופו מסורת, אחת המסורות העתיקות של הכנס היא שהמשתתפים מתגנבים בלילה לאתר העתיק (נמצא עשר דקות הליכה מהאקדמיה), רצים עירומים באצטדיון וממשיכים את המסורת שהחלה 776 שנים לפני הספירה. בעיני יש בזה חילול קודש, אז נכון להיום בכל שהותי באולימפיה לא עשיתי את הריצה המסורתית. וממש לא מטעמי צניעות.

10. זו השנה השניה שאני מדריך את הכנס. בשנה שעברה ארגנתי את טורניר הכדורגל, בעוד חברי הטוב פאנוס, אלוף יוון באגרוף חובבני, ארגן את הכדורסל והטורנירים עברו בצורה חלקה מאוד וללא פציעות. השנה החלטנו להתחלף ולגוון וכמעט כל יום אני רואה מישהו חדש עם גבס בארוחת הערב. פאנוס טוען ש"הרגתי את הגמר" והייתי שופט קשוח מידי, אבל לפחות סיימנו את המשחק בלי פציעות נוספות.

יוון מיוחדת, יש בה הרבה מאוד קסם, תמיד אשמח לחזור אבל בחיים לא אוכל להשתקע פה. המנטליות מאוד בעייתית ומספיקים כמה ימים כדי להבין שהיוונים יכולים להאשים רק את עצמם במצב שאליו הם הגיעו.

דמעה אחת על הרצפה / תומר חרוב
הסנדלר של פראדה

10 Comments

Abigail Thomas 8 ביולי 2011

I'd constantly want to be update on new posts on this web site , saved to bookmarks ! .

עליזה שהייתה שם מהפתיחה ועד הסיום 9 ביולי 2011

חבל שלא הגעת לתחרויות של ספורטאים נוספים.
בג'ודו למשל, הרמה הייתה גבוהה מאוד והספורטאים התעלו על עצמם.
חבל שהתרכזת בעצמך ולא בלסקר את האירוע המחונן הזה.
הריחוק שלך מהרעיון והספורטאים הביא אותך לדבר רק על עצמך.
מה שהתרחש במשחקים האולימפיים של הספיישל אולימפיקס הם התעלות הרוח הספורטיבית של האדם באשר הוא אדם.
לא היתה כאן עסקנות כמו בכדורגל או בענפי ספורט אחרים שמעסיקים את התקשורת ואת ההוהדים.
במשחקי אתונה היה ספורט אמיתי עם תעצומות ותחרותיות אמיתית, נטולת כל גורמים אחרים.
צר לי שלא הצלחת להתחבר ל"דבר האמיתי" ולכן גם הסיקור שלך לוקה בחסר.

יואב דובינסקי 9 ביולי 2011

עליזה היקרה,
אני מסכים איתך לחלוטין. ההתייחסות שלי היא ביחס לשעתיים נקודתיות ולא לניתוח מעמיק של התחרויות.
אני חושב שהדגשתי את החשיבות החברתית והמוסרית של המשחקים וכן את ההקרבה של הספורטאים.
יחד עם זאת, הצדק איתך. בגלל הלו"ז הצפוף, היו לי פחות משעתיים בצהריי יום ראשון להקדיש למשחקים וגם כן רק במתחם אואקה הענק. ללא ספק נגעתי רק בקצה הקרחון במקרה הטוב.
יש לי הערכה רבה להקרבה של הספורטאים, הצוות המקצועי והמשפחות.

ירון ב. 13 ביולי 2011

תגיד יואב, מה הקטע של לטעון שמדליסט ישראלי הוא גיבור הלאומי בישראל? זה לא נכון, אז למה אתה טוען את זה? קלגנוב גיבור לאומי? סמדג'ה? ארד? אפילו פרידמן? כלום, נאדה, גורנישט. לא גיבור ולא נעליים. לא כיכרות, לא רחובות, לא פרסומות, כלום. בקושי מענק בזמנו והיום במקרה הטוב מאמנים.
אתה יודע באמת מה היה הלך הרוח במדינות אחרות? קובה למשל? בקובה סוטומאייר מביא צ'פחות לפידל עד היום. זה גיבור לאומי. אתה יודע למשל מה היחס לזוכי מדליות אפריקנים?
יש לי הרגשה שאתה סתם נהנה לעקוץ על טייס אוטומט בלי יותר מדי ביסוס לטענות שלך.

יואב דובינסקי 13 ביולי 2011

כן, הם גיבורים לאומיים. יכול להיות שהמדינה הפסיקה להתייחס אליהם והפנתה להם את הגב אחרי סיום החגיגות, אבל אחרי האולימפיאדה הם קיבלו כבוד מלכים. לזה הכוונה.
שאתה לא יכול להשוות את הקרנבל בישראל סביב הארד של שחר צוברי לשמחה המאופקת בניו זילנד סביב הארד של ניית'ן. טוב או רע, זה סיפור אחר.

ירון ב. 13 ביולי 2011

יואב, יעל ארד הייתה המדליסטית הראשונה של המדינה. קצת צפוי שתהייה התלהבות. ולהשוות את צוברי שהוא המדליסט השביעי לניית'ן שהוא המדליסט הלא-יודע-כמה של ניוי זילנד זו טעות.
כשישראל תיקח 87 מדליות כמו ניו זילנד אני די בטוח שההתלהבות תשכח, בדיוק כמו נבחרת הכדורסל שמעפילה לאליפות אירופה.
ההשוואה שלך בסעיף 8 היא לא נכונה ומזלזלת.

דורי גיל 13 ביולי 2011

יצא לך להיות ביוון בזמן השביתה הכללית שבוע שעבר? למזלי הייתי שם והיה מדובר במאורע מעורר השראה. יוון אומרת ביי ביי למדינת הרווחה ומתחילה את דרכה להפיכתה למדינת עולם שלישית. פאק.

יואב דובינסקי 13 ביולי 2011

דורי, הייתי ביוון במהלך השביתה הכללית, אבל לא באתונה אז לא הרגשתי את המדינה רועדת. השביתה הכללית הפכה לנו את הלו"ז של הכנס כי כל מיני פעילויות של המשתתפים נדחו בכמה ימים.

bing games 21 ביולי 2011

Admirable blog! I'll almost certainly be referencing some of this facts in my next speech. I would appreciate it should you visited my blog at

סמדר 3 באוגוסט 2011

ההתרשמות שלך באולם פנתניקוס היתה משתי קבוצות חלשות מאוד, וחבל. אילו באת לראות את נבחרת הבנים בכדורסל (שדרך אגב שיחקה כל יום, ולכן אין תירוץ קביל לאי הגעה), היית רואה כדורסל ברמה אחרת לחלוטין, מלחמה על כל כדור, צוות מנצח של כישרונות.
כמו כן יכולנו להיעזר בעוד קול מעודד.
זהב, דרך אגב. מגיע להם.
ולראות את השחיינים שלנו בבריכה, שלא רק נתנו את הנשמה אלא גם כישורים בלתי מבוטלים ורמת שחייה גבוהה, ואת האצנים שלנו ששרפו את המסלול….
בקיצור – הפסדת. חבל שלא שאלת את המתנדבים היוונים בכל אתר שאליו הלכ מתי מתחרים הישראלים, ובאת לראות רמה ונשמה.

Comments closed