מה שחיוך של מאמן יכול לעשות


הייתי בעד יפן. הרבה בגלל הצונאמי ובגלל האהדה לאנדרדוגס, אבל בעיקר כי מאז שאני גר בקנדה אני רוצה שהשכנים מהדרום יקרטעו. אני לא שונא אמריקאים, ממש לא, כמה מחברי הטובים ביותר…

אבל בקיץ כל כך גרוע של הכדורגל הקנדי (לא עברו שלב בגולד קאפ, לא עברו שלב באליפות העולם לנוער, לא עברו שלב באליפות העולם לנשים), כל מה שחסר לי זה שארצות הברית תזכה בגביע העולם ותתנשא עוד יותר. ובכלל, אני לא אוהב את השוערת הופ סולו, הנוכחות שלה מעצבנת אותי.

בתחילת המשחק היפניות נראו כאילו הן הולכות לשחיטה. ידעתי שהאמריקאיות יותר טובות טכנית, והליגה מקצוענית, אבל ציפיתי למלחמה ולהקרבה קבוצתית מיפן. ציפיתי שהיפניות ייראו כמו סמוראיות שבאו להתאבד בקמיקאזה על כל כדור ולא כמו גיישות שרק צריך להוריד להן את הקימונו. זה לא נראה טוב.

אבל צריך גם לדעת לקחת. המחצית הראשונה היתה צריכה להסתיים ביתרון של שלושה-ארבעה שערים לארצות הברית, אבל האמריקאיות פשוט לא ידעו לקחת. ברמה מסוימת כבר התחלתי לפקפק בתמיכה ביפן, כי בכל זאת אני בעד שאלופת העולם תהיה ראויה ולא מי שבאה לגנוב את הגביע.

אבל מאז שער היתרון של ארצות הברית היפניות חזרו להיראות כמו נינג'ות. שני שערי שיוויון דרמטיים של נחישות ואופי וקור רוח בפנדלים. היתה בי שמחה מסוימת שהדוגמנית סולו, שרגע לפני השער השני עשתה טעות קריטית והתחזתה לפצועה, ספגה שיוויון אכזרי ושבפנדלים הגיבורה הגדולה היתה השוערת היפנית.

היפניות ראויות לכל מחמאה אפשרית והזכיה שלהן מרגשת, אבל יותר מכל רגע על המגרש אני אזכור רגע אחד של גאונות צרופה – רגע של אבהות, אהבה, גאווה אנושית, לאומית וספורטיבית. הרגע בו המאמן היפני שלא הביע רגש כל הגמר אסף את השחקניות לפני הפנדלים, הסתכל להן בעיניים וחייך.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

*

"דה באזר" בפייסבוק

סיפור הספורט ההירואי של השנה
הרכש הכי חשוב של לאוטרן (ערן לוי, ברלין)

4 Comments

אורי הברווז 18 ביולי 2011

אני חושב שכל מי שראה את זה שניה לפני הפנדלים חשב אותו דבר. ראיתי את המשחק עם מאות אוהדי ארה"ב ובערך עשרה אוהדי יפן (שלא נראה לי הבינו מה קורה במשחק בכלל) והיה מעניין לראות איך קריאות ה"ניפון! ניפון!" שלהם הולכות ומתגברות. היה גם נחמד לראות את האמריקאים מברכים את היפנים החביבים שכמובן הצטלמו על רקע מסכי הענק.

ארז (דא יונג) 18 ביולי 2011

נראה לי ששכחת להכניס גם את המלים סושי, סומו ומאנגה.

יואב דובינסקי 18 ביולי 2011

גם יוקוזונה, בונזאי וטמאגוצ'י

red sox 18 ביולי 2011

אני לא חושב שההערה של ארז היתה בצחוק ולא הייתי מתייחס אליה ככזו. הצלחת לדחוף כל סטריאוטיפ עבש על האומה היפנית בפוסט של 200 מילה, בלי לפסוח אפילו על אחד. אה כן, שכחת לציין שהעיניים שלהן מלוכסנות בגלל שהן אוכלות רק אורז 3 פעמים ביום כל החיים.

Comments closed