יומן לונדון – לא לומדים מטעויות


איך את מפילה את הכדור, נטע? איך יכול להיות שיומיים אחרי שלי קורזיץ מאבדת יתרון גדול ומפספסת מדליה, נטע ריבקין מאבדת ריכוז באמצע תרגיל במוקדמות המשחקים האולימפיים.

הבעיה היא לא נטע ריבקין, אליה יש לי הערכה עצומה ושעשתה מחזור אולימפי פנטסטי וכמעט בכל תחרות קריטריון עמדה על הפודיום או היתה קרובה אליו. גם יש לי המון אמון בפוטנציאל של התעמלות אומנותית בישראל ואני מאחל לה מכל הלב שתציג תרגילים נפלאים מחר ותעלה לגמר. וכמובן גם הלוואי שהנבחרת תעשה דברים יפים ומי יודע אולי השופטות הסובייטיות יפסיקו לתת ניקוד אחת לשנייה ובאמת יהיה סיכוי להפתיע ולהשתחל לפודיום.

הבעיה שלי היא שיותר מידי ספורטאים בכירים לא הציגו במשחקים האולימפיים את יכולת השיא שלהם. גם אם הוא לא בשיאו, אריק זאבי שווה יותר מ-43 שניות. איך יכול להיות שמשחקים אולימפיים שניים ברציפות הוא קורס מנטלית ולא מגיע מוכן לקרבות ומסיים אותם בבכי?

גם אלכס שטילוב, ספורטאי ענק באחד הענפים הבכירים באולימפיאדה. איך יכול להיות שאחרי שנפל בגמר תרגיל הקרקע בבייג'ין, איך יכול להיות שהוא מועד בנחיתה בגמר תרגיל הקרקע בלונדון?

איך יכול להיות שגידי קליגר, שמידי תחרות קריטריון מגיע לפודיום, איך יכול להיות שאולימפיאדה שלישית הוא והפרטנר שלו (אודי גל באתונה ובייג'ין וערן סלע בלונדון) לא תחרותיים.

אין לי בעיה ששטילוב יעשה את התרגיל הכי טוב שלו ויקבל 15.6, כשהסיני מקבל 15.9 והרוסי והיפני 15.8. אין לי בעיה עם ספורטאי שהכי טוב שלו פשוט פחות טוב משל המתחרה. אבל שיהיה בשיאו בזמן הכי חשוב, זאת לא בקשה – זאת הדרישה מכל ספורטאי שיוצא למשחקים האולימפיים.

לכן כחלק מהמעטפה הרפואית, יש גם צוות פסיכולוגי שעובד עם הספורטאים. ולכן הם, הצוות הרפואי והפסיכולוגי,  הםא לה שצריכים להתמודד עם השאלות הללו, על הקריסה החוזרת ונשנית של ספורטאים בכירים שלא מצליחים להגיע לשיאם בתחרות המטרה הכי חשובה, כשהזרקורים עליהם. ואולי יש לבחון מחדש את הגישה לפסיכולוגיית הספורט בארץ. אני לא פסיכולוג והרקע שלי בנושא מאוד מוגבל, אבל הנושא דורש בדיקה.

אני מקווה שהאולימפיאדה הזו תעלה את השאלה לגבי ענף פסיכולוגיית הספורט בישראל. אני מקווה שפסיכולוגיית ספורט תהפוך לחלק בלתי נפרד מהמחקר באקדמיות ואיתו גם מחקרים על ניהול ספורט, תרבות ספורט, חינוך ספורט וכו'. אולי ככה נתקדם.

לא הבאתם לה פודיום! / יוחאי שטנצלר
קונג פו רולס

9 Comments

פאלאסיו 9 באוגוסט 2012

לדעתי הנקודה הקריטית פה היא שהספורטאים מרגישים שכל המדינה יושבת להם על הכתפיים. זה מלחיץ לדעת שהמוראל של מדינה שלמה (ודי היסטרית) תלוי רק בך, עם בילד אפ וציפייה של כמה ימים לכל אחד מהספורטאים הבכירים (שטילוב, קורזיץ, זאבי). יש רק יחידי סגולה שזה לא משפיע עליהם (גל פרידמן!). לצערי אני חייב לומר שאריק זאבי מעולם לא הוכיח שהוא יכול להתמודד עם הלחץ הזה – קטסטרופה בביג'ין ולונדון וגם באתונה יכולת חלשה לעומת הכושר שהוא היה בו, שהשתפרה רק לאחר שהלחץ השתחרר בבית הניחומים.

מהבחינה הזו קל הרבה יותר להיות נציג של ארה"ב או גרמניה לדוגמה שאתה יודע שהיכולת שלך היא ההבדל בין מדליה 55 ל- 56 לעומת נציג של ישראל שמגדיר את כל האולימפיאדה כהצלחה או כישלון.

יואב דובינסקי 10 באוגוסט 2012

ולכן יש פסיכולוגים של ספורט. אף אחד לא אמר שקל להיות מדליסט אולימפי. יש להם משימה קשה וצוות מסייע שצריך לעזור להם. כנראה שמה שהצוות המסייע עושה לא עוזר מספיק.

יריב 10 באוגוסט 2012

אפשר לחשוב שאפשר להבטיח שהספורטאים יתנו את התצוגה הטובה ביותר שלהם בגמר האולימפי. אני בטוח שאם הייתה אפשרות כזו היו משתמשים בה במקומות אחרים, ואז לא היית רואה את איסינבאייבה מסתפקת בארד, את הנבחרת היפנית בהתעמלות מגרדת את הכסף את הרוכבים הבריטים מפשלים במרוץ הכביש או את הרצים האפריקאים מאבדים את הזהב ב10,000.

יואב דובינסקי 10 באוגוסט 2012

לאיסינבייבה שתי מדליות זהב אולימפיות ולמעלה מ-20 שיאי עולם. אני לא חושב שהיא עונה להגדרה של צ'וקרית או של מישהי שלא מתעלה במאני טיים.
עבור הבריטים מדובר באולימפיאדה של התעלות ספורטיבית בלתי נתפסת. אחוז הספורטאים שלא עמדו בציפיות הוא נמוך מאוד ביחס לספורטאים שהשיגו מעל ומעבר.
יכול להיות שהמתעמל הסיני יותר טוב מהמתעמל היפני, זה לא עניין פסיכולוגי. זה עניין של יכולת. אין לי טענות לספורטאי שמציג את היכולת הכי טובה שלו וזה לא מספיק.

יריב 10 באוגוסט 2012

יש לך הרבה דוגמאות של ספורטאים שלא הציגו את המקסימום מאולימפיאדה, מכל המדינות המשתתפות. המסקנה המתבקשת היא שאי אפשר להבטיח שספורטאים אכן יציגו את המקסימום.
לישראל יש די מעט ספורטאים שיכולים להתחרות באמת על מדליה, לא מדובר בכשל של אף אחד, פשוט אין לנו ספורטאי דומיננטי באף תחום ובמקרה אף אחד לא הצליח הפעם במידה יוצאת דופן (אני מגזים, אף אחד מאלו שיכלו להשיג מדליה לא הצליח במידה יוצאת דופן, אלא אם תבוא הפתעה מההתעמלות האמנותית). זה לא משהו קבוע, וזה לא משהו מפתיע.

יוסי 10 באוגוסט 2012

מעניין להצביע על כך שאולי הספורט הישראלי חלש בפסיכולוגיית ספורט. זה יכול לפתוח דיון משכיל בפסיכולוגיית ספורט במשלחות אחרות, באסטרטגיות בנושא, וכדומה.

מנגד, שיח היללנות של אוהדים כאילו הספורטאים חייבים להם משהו אינו מעניין במיוחד.

ניינר 10 באוגוסט 2012

ומה עם הבדיחה הזו שנקראת קלעים? כל אולימפיאדה מוכרים לנו את הסיפור על סיכוי למדליה ובסוף נגמר מקום חמישים. ואי אפשר להגיד שיש עליהם לחץ כי באמת לאף אחד לא איכפת מהשטות הזו ואף אחד לא עוקב. נו, אז מה התירוץ של הפוף פוף?

ניר 12 באוגוסט 2012

ומה עם הבדיחה שנקראת טוקבקיסטים? אני לא ראיתי אף אחד חוץ מעתונאינו המקצוענים (לפי האלגנטיות של "השטות הזו" ו"פוף פוף" אני מנחש שאתה מקורב למגזר) מדבר על מדליה בקליעה. השאיפה כמדומני היתה גמר. לא הלך. בחיים, שלא כמו בידיעות אחרונות, יש חולשות אנוש ואף טעויות.

(בהזדמנות זו, אגב העתונות העברית – בן איינסלי, בנה הדחוי של האומה הבריטית על פי בורוביץ', נבחר לשאת את הדגל בטקס הסיום. שמעתי שישדרו את זה בשבע ערוצים בהולנד)

מוזגטס 10 באוגוסט 2012

הבאת נושא חשוב שמעלה לי את השאלה הפשוטה – יש בכלל פסיכולוגיית ספורט בארץ? למשלחת לאולימפידה יש בכלל איש טיפול?
יש לי הרגשה שהתשובות יהיו בסגנון "כן, כל ספורטאי מקבל שלוש פגישות לפני היציאה מהארץ". כלומר לא ממש ליווי ריגשי כמו שראוי.

Comments closed