יומן לונדון – פוסט סיכום: הספורטאים המרגשים ביותר


עד לפני 24 שעות לא היה ברור מי הגיבור הגדול של אולימפיאדת 2012, אבל אחרי ה-4 כפול 100 אני חושב שיוסיין בולט הפך לקונצנזוס עם ניצחונות באק-טו-באק ב-100 ו-200 מטרים ושיא עולם בשליחים שהופכים אותו לאגדה שהוא כל כך רצה להיות. גם מייקל פלפס שהפך למדליסט המוביל בהיסטוריה ועזר לארה"ב להכות את סין שוק על ירך בטבלת המדליות יירשם בדברי הימים של אולימפיאדת לונדון וגם הוא מועמד לגיטימי.

קצת משעמם שאותה דילמה מבייג'ין חוזרת גם בלונדון. מה עוד שלא היא זו ששיקפה את המשחקים. לכן, לסיכום משחקי לונדון 2012, פוסט זה מוקדש בצורה סובייקטיבית לשלושת הספורטאים שריגשו אותי ביותר:

מדליית זהב – אנדי מארי, טניס (בריטניה)

הסיפור של אנדי מארי הוא בעיני הסיפור של הבריטים באולימפיאדה. תדמית הלוזרים נופצה סופית עם ניצחון גדול על מי שרק שלושה שבועות לפני הטורניר ניפץ תקוות של ממלכה שלמה. התקוות הלא ריאליות של הבריטים לשחזר את המקום הרביעי מבייג'ין הפכו במשחקים להצלחה גדולה מהמצופה – מקום שלישי בזהב ורביעי בכללי (אחרי רוסיה) כשהם מקדימים את גרמניה, צרפת, קוריאה ואוסטרליה שרגילות להראות לבריטים את הגב. ומי אם לא מארי, הלוזר, שנחנק בגארנד סלאם אחרי גראנד סלאם, מי אם לא הוא שינצח 0:3 את פדרר בגמר, על הדשא בווימבלדון.

כשפגשתי אותו לפני כשנה בטורניר מונטריאול, הוא לא הסכים לדבר על האולימפיאדה. הרגשתי שהוא מכין משהו מיוחד. כבר בזוגות המעורבים אפשר היה לחוש את האהבה הבלתי נגמרת של הקהל אליו. והוא נשאר חיובי ועודד ולא נכנס לתהומות הייאוש כפי שהוא רגיל.

וכן, הוא סקוטי, והוא מייצג את בריטניה. והשאגות "GB, GB" שחזרו בכל מגרש ובכל אצטדיון ונשמעו מוזר בוומבלי, הרגישו הכי נכון כשהקהל בווימבלדון עודד אותו. וכל סיפור התאחדות הכדורגל הסקוטית שלא שלחה שחקנים לנבחרת בריטניה, והנה סקוטי גאה, לאומן מחזיק את הממלכה על הכתפיים שלו עם מדליית זהב ביחידים וכסף בזוגות המעורבים. יש תמונה מפורסמת שמארי פרסם, כששני הכלבים שלו עונדים את המדליות. איזה אלוף!

ובכל הגשה, בכל נקודה, אפשר אפשר לחוש את הרגש שלו, את המאמץ. טורניר שכביכול חשוב פחות מטורניר סינסנטי בסבב, הופך עבורו לדבר הגדול בקריירה. ובדיוק כמו הרגש של מארי, אפשר היה להרגיש את הרגש, השמחה והגאווה של התושבים, המתנדבים והקהל הבריטי. כמה הוא היה גאה לארח את העולם, איזה כיף היה לחשוף את לונדון ואת התרבות הבריטית העשירה. אז נכון שהיו תקלות פה ושם והאולימפיאדה לא תקתקה כמו שעון שוויצרי, כמו אולימפיאדת בייג'ין. אבל זאת היתה אולימפיאדה אמיתית, אנושית והרגש ניצח.

ואפרופו שעון שוייצרי, פדרר רצה לנצח, מדליית הזהב האולימפית ליחידים חסרה לו בארון וכמה שהוא רצה אותה. ומארי לא נתן לו צ'אנס. אני אוהד גדול של פדרר, אבל שמחתי מאוד שאנדי מארי לקח. בקרוב סיר אנדרו.

מדליית כסף – לוסיאנה איימר, הוקי שדה (ארגנטינה)

לראות את נבחרת הנשים של ארגנטינה "לאונאס פאסיון" בהוקי שדה זו חוויה. כארבעים דקות לפני חצי הגמר מול בריטניה, ממש כמו בקייטנה או במשחק קט-סל, הן מתחבקות ומתנשקות עם המשפחה והאוהדים באזור שמחוץ לכניסת האתלטים. כשהמשחק נגמר, בניצחון 1:2 והעפלה לגמר, הן עוברות יציע-יציע היכן שיש דגלי ארגנטינה שרות עם האוהדים ורוקדות עם הקהל. קפיצות ימינה, קפיצות שמאלה, ידיים באוויר, "ואמוס, ואמוס ארגטינה".

ועל המקהלה מנצחת לוצ'ה איימר, בת ה-35, שמצד אחד מפגינה חן ואצילות ומנגד קופצת ורוקדת כמו ילדה בת 19. שבע פעמים היא זכתה בתואר שחקנית השנה בעולם. בארגטינה קוראים לה "אל דייגו" ו"המראדונה של ההוקי" ובטקס הפתיחה היא נשאה את הדגל. היא דמות מוערצת בארגנטינה והיא מחזירה אהבה והערצה לכל מי שבא לראות אותה את הלביאות.

היא זכתה בכל תואר אפשרי בקריירה, כולל שתי אליפויות עולם, אבל לא במדליית זהב אולימפית. לצד מדליות הכסף מסידני והארד מאתונה ובייג'ין, היה חסר הזהב האולימפי. הגמר מול היריבה המושבעת הולנד נערך ביום הולדתה ה-35. ממש כמו בצופים, יתר הבנות אפו לה עוגה. אבל היא רצתה רק דבר אחד – ניצחון וכשהולנד ניצחה 0:2 היא היתה שבורה. מדליית הכסף לא ניחמה אותה. אבל אחרי סיבוב תודה מרגש לקהל וחיבוקים ובכי עם המשפחה, היא יצאה לאוהדים, הצטלמה וחילקה חתימות לכל מי שהגיע להפגין אהבה. זאת היתה האולימפיאדה האחרונה שלה ואת הזהב האולימפי היא לא תביא מהדשא, אבל היא לביאה אמיתית!

ומשפט על הקהל הנפלא של ארגנטינה לאורך הטורניר. בכל מגרש בו ארגנטינה שיחקה היו קבוצות של אוהדים שלא הפסיקו לשיר ולעודד. דל-פוטרו בכה אחרי ההפסד לפדרר, מאנו ג'ינובילי היה חנוק אחרי הפסד מדליית הארד לרוסיה ולוצ'ה גם כן מיררה בבכי. בגלל זה הקהל מעריץ אותם. כי לא משנה מה, עבור הנבחרת הגיבורים שלהם נותנים הכל ומשאירים כל טיפת דם ויזע על הדשא או הפרקט. הקהל האמוציונלי של ארגנטינה היה אחד המחזות היפים במשחקים. והספורטאים ובעיקר הלביאות, כשלוצ'ה בראשן, נתנו אהבה בחזרה.

מדליית ארד – דייויד בלאט, כדורסל (רוסיה/ ישראל/ ארה"ב)

לעקוב אחרי דייויד בלאט במהלך המשחקים האולימפיים זה תענוג גדול. הוא מרגיש כל כך בנוח בסטואציות בינלאומיות, שוחה כמו דג במים בין התקשורת הרוסית, האמריקנית והישראלית. וכל כך מרתק לדבר איתו על כדורסל. על ההחלטה לשחק פנימה, דווקא מול הגאסולים ואיבאקה ועל המיס מאץ' מול קלדרון ונבארו ועל שאראס וג'ינובילי וטקטיקות והכנה פסיכולוגית ומה לא.

דיברתי עם בלאט אחרי כל משחק מאז שלב הנוק-אאוט. אחרי הניצחון על ליטא, שאלה שלי על הקרבה שלו למדליה לעומת האכזבות והכישלונות של המשלחת הישראלית הובילה לשיחה ארוכה סביב שולחן הראיונות איתו ועם עיתונאים מרויטרס, איי-פי ואיאספיאן על הילדות של בלאט, העלייה לישראל והתחושה לייצג את רוסיה. הוא נהנה מהסיטואציה והוא גם טוב בה.

אחרי הזכייה בארד, העיתונות הרוסית מתרפסת בפניו, מתחננת שיישאר לאמן את הנבחרת אותה לקח כשהיא בקושי מעפילה ליורובאסקט והוביל אותה לזכיה באליפות אירופה, ארד באליפות אירופה ומדליה אולימפית – ההישג הכי גדול שלהם מאז התפרקות ברית המועצות. אבל בלאט נשאר חביב ואסרטיבי וגם כששואלים אותו שוב ושוב הוא עונה בנימוס: "היו לי למעלה מ-130 משחקים השנה, הדבר היחיד שאני יודע זה שאני הולך הביתה לנוח".

השחקנים מעריצים אותו והוא נותן להם את הבמה והפרגון חזרה. הקפטן שלו סרגיי מוניה "מייצג את המהות של כדורסל רוסי", אנדריי קירילנקו "לא העקב, אלא האכילס, הגיבור שלנו והשחקן הכי טוב בהיסטוריה של הכדורסל הרוסי" ועל אלכסיי שבד שהתעלה במאני טיים בגמר ואיתו בלאט כנראה קשה במיוחד הוא אמר "משחק להיסטוריה, מזכיר לי את עודד קטש".

קירילנקו מטורף על בלאט: "הוא לא מאמן בולדוג שדורש שכולנו נאכל ביחד, אבל כשאנחנו על המגרש אנחנו קבוצה ואנחנו נלחמים אחד בשביל השני. אני מאוד רוצה שיישאר אבל דייויד איש מבוגר והוא יעשה את החישובים שלו ושל המשפחה שלו".

לא שלבלאט אין ביקורת על הנבחרת והשחקנים – בעיקר על זריקות העונשין שעמדו על 61% מול ליטא ו-50% מול ספרד. "אני לא יודע מה אני עושה לא נכון, אבל כנראה שאני לא יודע לאמן עונשין", הוא ענה לי אחרי ההפסד לספרד. "אני קלע עונשין טוב, הבן שלי קלע עונשין טוב, אבל כל הקבוצות שאני מאמן זורקות עונשין חרא. מכבי תל אביב, שהגיעה לגמר היורוליג שנה שעברה והשנה היתה מרחק סל אחד מהפיינל פור, מדורגת במקום האחרון בקליעות מהקו. אולי אני לא יודע מה להגיד לשחקנים".

יודע או לא, במהלך ההפסקה במשחק על הארד קירילנקו יצא ראשון מחדר ההלבשה ונעמד על הקו והחל לזרוק. כשסאשה קאון זרק איירבול מהקו ובשניה בקושי גירד את הטבעת, בלאט מחא כפיים ועודד. המשחק נגמר עם 16 מ-20 מהקו – 80%. "סיפרתי להם לפני המשחק את הסיפור שסיפרתי לך על זה שהבן שלי קלע עונשין טוב ואני קלע עונשין טוב", הוא אמר לי אחרי המשחק, "אולי זה עזר".

אבל השאלה הגדולה סביבו, מעבר אם יישאר מאמן רוסיה או לא, היא אם יהיה המאמן האירופי הראשון שיקבל להוביל קבוצת אנביאיי. הוא מכיר את התרבות, שחקנים אוהבים לשחק עבורו, הוא קידם אמריקאים, זכה להכרה בינלאומית ובינו לבין מאמן ארצות הברית מייק ששבסקי יש המון כבוד הדדי. "מבחינת כישרון אין שום ספק שהוא יכול לאמן באנביאיי", אומר קירילנקו, "השאלה היא רק ההסתגלות". גם מסינה, שאחרי שנה בצוות המקצועי של הלייקרס התגעגע להיות המאמן הראשי הוסיף: "זאת היתה שנה מאוד מעניינת, אבל תלוי מה בדייויד ומה הוא רוצה". "הכדורסל כבר מזמן הפך לגלובלי ואני לומד כל הזמן מרעיונות של מאמנים בינלאומיים", אומר ששבסקי, "אני לא רואה שום סיבה שלא יהיה מאמן אירופי ב-NBA".

"יש 12 מאמנים בטורניר הזה שיכולים לאמן ב-NBA", אומר בלאט. "זאת תהיה החלטה אמיצה של בעלים או ג'נרל מנג'ר לצאת מהשגרה ולהמר על מאמן אירופאי כמאמן מוביל ב-NBA. אנשים יודעים מי אני ומה הרקע שלי ואם זה יקרה אני מקווה שיחשבו עליי". יצא מלך.

ליגת שוקי ההון: על גורמים ותוצאות
יומן הבטטה 5 - אולימפיאדה מהכורסא - הצעות ייעול

17 Comments

דורון קרמר 12 באוגוסט 2012

תודה על הקטע עם בלאט. מרתק. מרגיש כאילו היינו לידך כשדיברת איתו.

אבו צ'יצ'ריטה 12 באוגוסט 2012

נהדר. ואני הייתי מוסיף את פליקס סאנצ'ז

אופיר 13 באוגוסט 2012

דיויד רודישה הוא בפער ניכר ה-MVP של לונדון 2012.

משה 13 באוגוסט 2012

בגלל בולט לוקחים את שלי-אן פרייזר-פרייס כמובנת מאליה כמעט. אני בעדה(ואליסון פליקס).

trailblazer 13 באוגוסט 2012

אני דווקא הכי התלהבתי מהזכיה המדהימה של וולקוט הטרינידדי בכידון ומהמדליסטית הטיבטית הראשונה-צ'ייאנג שנג'יה. חוץ מזה,אחלה פוסט (כמו שאר הפוסטים שלך,תודה רבה.

ליבר מהאייפון 13 באוגוסט 2012

אני מאוד נהנתי מאליסון פליקס.
גם טום דיילי שהצליח להתמודד עם כל הלחץ והביא מדליה היה מצויין!
בכלליות כמעט כל הספורטאים הבריטים ריגשו אותי מאוד!
הא״ק של הגברים האמריקאים נמצאת בשפל! אין אף קופץ רוחק או גובה, אין מדליה ב 200, אין אמריקאי בגמר 400 , אין מדליה ב 800 , רק ב 1500 מנזינו הביא כבוד עם פיניש לא מהעולם הזה! גם בכל מקצועות הזריקה אין לאמריקאים מה למכור וגם בקפיצה במוט! בקרב 10 היה להם זהב וכסף מצויינים.
לעומת זאת בנשים האמריקאיות נתנו הופעה מרשימה. שיא עולם בשליחות וכמעט עוד אחד. זהב ב200 כסף ב 100 כסף וארד במשוחות! זהב בקפיצה לרוחק וכסף בקפיצה לגובה ( מאוד מפתיע ) וגם זהב ב 400 וכסף ב 400 משוחות.

הבדל אדיר שאני מניח שהאמריקאים יינסו לתקן.

אחד 13 באוגוסט 2012

לגברים האמריקאים היו 15 מדליות בא"ק לעומת 14 של הנשים

אוגלבי 13 באוגוסט 2012

לכל כל הרבה ספורטאים מגיע תואר ה – MVP, או תואר המרגש של האולימפיאדה. רודישה עם שיא עולם מדהים, מייקל פלפס כמו תמיד, מיסי פרנקלין, בולט, מארי כפי שציינת, והרשימה לא נגמרת. וכמובן שגם הספוטאית הקטנה ענקית הזו צריכה להיות ברשימה – http://www.israsport.co.il/?p=5340

צור שפי 13 באוגוסט 2012

פוסט כתוב היטב ומנומק. תענוג לקרוא.

עוד אופיר אחד 13 באוגוסט 2012

יואב, היה כיף לקרוא את הפוסטים שלך במהלך האולימפיאדה, וגם את הפוסט הזה.

בתור ארגנטינאי ידעתי עוד לפני האולימפיאדה שלוסיאנה איימאר וג'ינובילי יהיו הספורטאים המרגשים ביותר מבחינתי, רק קיוויתי שההתרגשות תהיה של שמחה ולא של אכזבה. לפחות האוהדים הארגנטינאים, כמו שכתבת, ידעו לנחם ולתת לספורטאים הרגשה של מנצחים גם בהפסדים, אחרי שהשחקנים באמת נתנו הכול על המגרש. כמה יפה לראות באתרים ארגנטינאים תגובות כמו "מאז גיל 11 אתם נותנים לי שמחות ועוד שמחות, איך אפשר שלא להיות שותף בצער שלכם עכשיו? היום אנחנו אתכם יותר מתמיד. אתכם בזמנים הטובים ועוד הרבה יותר בזמנים הרעים."

להתרגשות מהארגנטינאים ציפיתי, אבל לא ידעתי שאתרגש כל כך ממשחקי כדוריד, שהתחלתי להסתכל עליהם ברבע הגמר ולא יכולתי להפסיק. במיוחד הנשים. בהתחלה חשבתי שאני שוביניסט כי התלהבתי בעיקר מהשחקניות היפות, והופתעתי שדווקא היפות הן השחקניות הטובות. אבל אז הבנתי: זה לא שאני מתלהב מהן בגלל שהן יפות, אלא שהן נראות לי יפות בגלל שהן משחקות טוב. נשים עצמאיות ונחושות שנותנות הכול למען הניצחון ולא אכפת להן מהאיפור ומאיך שהן נראות בטלוויזיה, וזה הופך אותן להרבה יותר יפות מכל הדוגמניות שנמצאות על המרקע בדרך כלל.

אז מהכדוריד הנשי מגיעות שתי הספורטאיות המרגשות ביותר שלי: שחקניות נבחרת מונטנגרו, קתרינה בולאטוביץ' שמשלבת התלהבות, חוכמת משחק וזריקה אימתנית, ובויאנה פופוביץ', שעושה הכול בשקט וביעילות. לקראת סיום הגמר הצמוד נגד נורבגיה, כשהן הבינו שהמשחק גמור, נבחרת מונטנגרו כולה נעמדה על המגרש ומחאה כפיים לנורבגיות. ספורטיביות אמיתית מכל בחינה שהיא, ואני מאחל להן לזכות בזהב באליפות אירופה הקרובה (שתהיה בדצמבר בסרביה, כבר בדקתי).

יואב דובינסקי 14 באוגוסט 2012

הייתי בשני משחקים של נבחרת הכדוריד של נורבגיה, בהפסד לצרפת בשלב הבתים ובניצחון על קוריאה בחצי הגמר. איזה מהירות, איזה קצב משחק, איזה חן יש לשחקניות האלה. פשוט נפלא

מיקי שגיא 14 באוגוסט 2012

טוב לשמוע שיש עוד אוהד שלנו :)
את הגמר יד נשים לצערי לא יצא לי לראות, רק את הסוף שלו תפסתי קצת בטלוויזיה, מאחד המגרשים האחרים שהייתי בהם…היה תענוג לראות את המונטנגריות באמת, באקט ספורטיבי מרשים…אכן קנו להן הרבה אוהדים

יואב דובינסקי 14 באוגוסט 2012

היה אדיר מיקי. ממש

סימנטוב 14 באוגוסט 2012

יצאת מלך יואב

פנדלוביץ 14 באוגוסט 2012

נהניתי לקרוא.

ניר 15 באוגוסט 2012

הבריטים הסירו את תווית הלוזרים, אבל בכדורגל הם עדיין עפו כרגיל בפנדלים…

Comments closed