אופוריה אליטיסטית מהאליפות

חוף גורדון

תל אביב שמחה יותר, יש כאן City pride שלא היה כאן שנים. זה לא שבעיות החניה נפתרו או שאני מפויס יותר על שפוגעים לי בחוף גורדון האהוב, אבל היה מספיק להעיף מבט החוצה בשש בבוקר לשדרות בן גוריון ולראות אנשים מברכים אחד את השני מזל טוב. חברים מהתיכון פתאום יוצרים קשר אחרי נתק של יותר מעשור. ואיזה גאוות יחידה של יוצאי אליאנס. שרן ייני, האיש והפלסטר, איזה קלאסה של קפטן. ייני, בשקט, בצניעות, בעבודה קשה ובדיבור רהוט החזיר את הכבוד הצפונבוני שנרמס עם ההתבטאויות המכוערות של גיא פניני. רמת אביב שוב בעננת אופוריה אליטיסטית. אולי זה נשמע קצת מתנשא, אבל אני חושב שמי שלא גדל בעיר הזאת לא יבין את זה.

 אוסקר גארסיה וג'ורדי קרויף מסמנים עבורי דבר הרבה יותר חשוב ומשמח מהאליפות של מכבי תל אביב. עבורי הם מסמנים שישראל לא מדינה מיוחדת. שעם כל הכבוד לטילים ומיתון ומנטליות חובבנית ותרבות הסמוך וקפטן שהופך למנהל מקצועי/ מאמן/ בעלים של חברה לייצוג שחקנים/ פרשן וטראומה של עשר שנים וכן מנהלת/ לא מנהלת ויושב ראש קפריזי ואלימות ועונשי רדיוס תמוהים ושופטים בינוניים – מקצוענים יכולים להצליח כאן.

 זה היה שבוע עמוס אירועים ומורכב עבור אוהדי מכבי תל אביב. התבוסה לריאל מדריד ביורוליג גרמה ללא מעט התמרמרות וגם איבוד הדאבל בכדורעף להפועל מטה אשר/ עכו פגע בהילה של המועדון. אלכס שטילוב, גם הוא מאגודת מכבי תל אביב, עשה כבוד גדול כשזכה במדליית הזהב באליפות אירופה בקרקע.  

הישג אדיר של שטילוב, אבל צריך לקחת אותו בפרופורציות. הוא השיג בדיוק את אותה התוצאה שהשיג בגמר בלונדון שם סיים במקום השישי. שטילוב סוחב איתו טראומה לא קטנה, של החלקה בגמר הקרקע בשני משחקים אולימפיים. מדליית הזהב באליפות אירופה מסמנת אותו כפוטנציאל מוביל של ישראל לעמוד על הפודיום בעוד שלוש שנים בריו. הוא כבר היה במצב הזה פעמיים, כשהלחץ עליו ופעמיים במאני טיים לא הצליח לעשות את התרגיל הכי טוב שלו. והלחץ לקראת ברזיל יהיה לא פחות גדול.

 מאז אולימפיאדת לונדון אני כותב על התמודדות עם לחץ ושאין עבודה פסיכולוגית מספיק רצינית עם ספורטאים בישראל, בטח שלא בגילאי הילדים והנוער אבל גם לא ברמת הבוגרים. גארסיה חוזר ואומר שהדבר הראשון והמרכזי שעבד עליו עם השחקנים היה להחזיר את האמונה בעצמם, להתרכז במשחק הבא ובצעד הבא.

 ניסיתי להקשיב לאוסקר. במשך כל העונה לא חשבתי במושגים של אליפות, רק הסתכלתי למשחק הבא. אני בדרך כלל לא אחד שהולך להרבה משחקי כדורגל בארץ (הקהל האלים, הרמה הנמוכה, המתקנים הלא נעימים) וכשמכבי תל אביב עלתה על מסלול ניצחונות החלטתי להדיר את רגלי מבלומפילד כדי לא לנחס את הקבוצה והלכתי רק לשני משחקים – אחד במושבה וביום שני באצטדיון רמת גן המזעזע. היות והלכתי לבלומפילד לפחות פעם אחת כמעט כל שנה וכל שנה העסק קרס, החלטתי שהשנה זה יקרה רק  אם וכאשר תובטח האליפות.

אחרי הניצחון בדרבי נעשה הסוויץ' והתחלתי עם החישובים. כל משחק נכנסתי לפאניקה, מכבי חיפה התחילה לנצח בחאווה והייתי בטוח שזהו, גמור, האליפות בורחת. אלירן כבר לא מבקיע, ראדי פצוע, הנה מגדל הקלפים מתמוטט. עד לפני שבועיים עוד הייתי בטוח שמכבי חיפה פייבוריטית ועד הגול השני של פריצה עדיין לא הייתי רגוע. ואז מתחיל הפחד שאיזה אידיוט יפרוץ לדשא.

 אולי זה הגיל או הכהות מהעיסוק הבלתי פוסק בספורט, אבל נהיה קשה יותר ויותר לרגש אותי. בטח בשנה שאחרי אולימפיאדה כשהכל מתגמד. האליפות הזאת החזירה אותי לילדות ולימים יפים של אהדה, שאני לא נרדם לפני משחקים או כל היום סובב המשחק בערב. בשנים האחרונות זה כמעט לא קרה. פה ושם עם איאקס בשלב הבתים של ליגת האלופות, במסעות של ליברפול ב-2005 ו-2007 כמובן או כשמכבי תל אביב בכדורסל הגיעה לפיינל פור. אבל לא לאורך תקופה של כמה חודשים.

 אני מקווה שאני לא מנחס, אבל אם לא תהיה קריסת מערכות טוטלית, זו תהיה פעם ראשונה מאז אמצע שנות ה-90 שאיאקס ומכבי תל אביב יזכו באליפות באותה עונה. ואיזה קבוצות היו להן אז. חוויית הספורט החזקה ביותר שהיתה לי בארץ היתה בניצחון של מכבי תל אביב על איאקס בליגת האלופות ברמת גן. דגל הצ'מפיונס מתנופף, רפאל ואן דר וארט מוביל את ווסלי סניידר וסטיבן פינאר הגיבורים למגרש וברוך דגו מבקיע צמד ומבטיח ניצחון ראשון של קבוצה ישראלית בליגת האלופות על אדמת ישראל. תחושת אופוריה וגאווה עירונית. יותר טוב מזה לא יהיה כאן, אבל אפשר שוב?

מי צריך סקאוטינג?
יומן אליפות צהוב-כחול (30): יומן אליפות

4 Comments

טל בן יהודה 25 באפריל 2013

נהדר דובי.
מאד נהניתי לקרוא.

תולעת 25 באפריל 2013

"הבהרה קטנה: שמו הפרטי הוא שֶרָן, בלי י'. "אבא שלי (הזמר ליאור ייני) בחר את השם מהמילה רינה, הבחור שרוקד ושר", הוא מספר. "אז אני זה שרוקד ושר, שרן"."
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4371657,00.html

D! בארץ הקודש 25 באפריל 2013

יואב – ממש נחמד שחזרת.

אומנם זו סמנטיקה אבל אני חושב ששטילוב משתייך לאגודה או פועל במסגרתה ולא "שייך לה".
לפחות אני מקווה ככה. קראנו פה בעבר על דן רומן ועלילותיו בירושלים אז אני לא בטוח.

יואב דובינסקי 25 באפריל 2013

טל, תודה שליווית אותי בזמן החרדות.
תולעת ו-D בארץ הקודש, תודה על החידוד.

Comments closed