תלמדו ממרכז פרס לשלום

משפחת קרויף וגולדהאר במרכז פרס לשלום

יש מסר חזק של דו קיום השנה שיוצא ממכבי תל אביב במאבק בגזענות. גם הקמפיין המושקע בתחילת העונה נגד גזענות, גם השילוב והחיבור של מהראן ראדי ומונס דבור עם הקהל שהוביל להפסקת שירי נאצה על מחבלים וחיזבאללה ורגע לפני חגיגות האליפות, הם הגיעו לפעילות משותפת של מרכז פרס לשלום, המגשר בין ילדים ישראלים ופלשתינאים דרך ספורט. במוקד כמובן עמד הביקור של יוהן קרויף במגרש במרכז הקהילתי צ'רנר ביפו, שלפני שנתיים נחנך על שמו כחלק מ"קרן יוהן קרויף" הפועלת בכל העולם.

אני מאוד ממליץ לעקוב אחרי הפעילות של מחלקת הספורט של מרכז פרס לשלום, ללמוד, לשתף פעולה וליישם. כשמדובר בחיבור בין ספורט וקהילה ובספורט כמגשר בין אוכלוסיות, מחלקת הספורט של מרכז פרס לשלום עושה בית ספר לארגוני והתאחדויות הספורט. גילוי נאות, מנכ"לית מחלקת הספורט של מרכז פרס לשלום, תמי חי, ידידה שלי עוד מימי התואר הראשון באוניברסיטת ת"א. זה גם לא סוד גדול שאני מזדהה חברתית ופוליטית עם פעילות המרכז.

זה היה אחר צהריים נחמד מאוד. מלבד ההתרגשות האישית שלי כאוהד איאקס לפגוש את יוהן קרויף, היה מאוד יפה לראות איך השחקנים, הצוות המקצועי והבעלים מתמסרים לפרויקט ומשחקים בהנאה עם הילדים ואח"כ מחלקים חתימות ומצטלמים ברוחב לב. גם מיץ' גולדהאר שהשתתף במשחקונים מאוד נהנה מהסיטוציה. אם כשנכנס לכל הסיפור של מכבי תל אביב הוא חיפש תדמית חיובית כמו לזכות באליפות אחרי 10 שנים ולשחק כדורגל לצד יוהן קרויף עם ילדים יהודים ופלשתינאים, הוא קיבל אותה ובצדק. ובלי ספונסרים אין ספורט מקצועני ובלי תדמית חיובית אין ספונסרים.

***

אני כותב רבות על התדמית הבעייתית של ישראל ועל הצורך להשתמש בספורט כדי לשנות את השיח. דרך אחת היא להרחיק את השיח על ישראל מהסכסוך הישראלי-פלשתינאי. דרך שנייה היא להשתמש בסכסוך כהזדמנות להראות איך ספורט יכול לגשר בין אוכלוסיות, וזה מסר שרוצים להזדהות איתו. לא סתם כל איש ספורט שני שמגיע לארץ מייד נוסע למרכז ביפו (כמו מוריניו, סמואל אטו, סקולארי ואחרים), לא סתם שם נערך מידי שנה כנס לשלום הילד ולא סתם הם היו אלה שהצליחו להביא את ריאל מדריד לישראל לפני כמה שנים למשחק ראווה ובקיץ הקרוב גם את ברצלונה. כל זה לצד פעילויות שוטפות של קבוצות מעורבות של ילדים ישראלים ופלשתינאים ברחבי הארץ במגוון ענפי ספורט.

אני מאמין מאוד במסר של ספורט כמגשר בין תרבויות. אני מעורב מאוד באקדמיה האולימפית הבינלאומית. מידי שנה אני משתתף בתכניות שלהם ומנחה בכנסים בינלאומיים עם 200 משתתפים מ-100 מדינות שונות, כולם עם נגיעה כזו או אחרת לספורט (ספורטאים, מאמנים, מנהלים, חברי ועדים אולימפיים, מורים לחינוך גופני ועוד). הרעיון הוא ללמד וללמוד איך אפשר לחבר בין אנשים ממקומות שונים דרך ספורט ולהנחיל את הערכים החיוביים והאוניברסליים שבספורט כמו כבוד הדדי, שיתוף פעולה, לא לוותר, הנאה מהדרך ועוד.

בישראל עדיין לא הפנימו את זה. המשחקים האולימפיים שבעולם נתפסים כחגיגה גלובלית, נתפסים עדיין בארץ דבר ראשון כהנצחה. השיח הראשון שעולה לגבי ישראל בקונטקסט של המשחקים האולימפיים הוא אבטחה סביב המשלחת וסוגיית דקת הדומיה לחללי מינכן. ככה שלא משנה אם בעד או נגד, השיח עצמו מרחיק. ישראל נתפסת כמי שמנסה לחנך את העולם, שעוסקת באופן בלתי פוסק בשכול ורגשות אשם ובין אם זה נכון או לא, זה די מפספס את המטרות וההזדמנויות של ישראל.

***

רוב הפוסטים שלי בעיקר מבקרים את ניהול הספורט השערורייתי במדינה, והנה יש גוף שמביא רוח אחרת. יש הרבה מה ללמוד מהפעילות של מחלקת הספורט של מרכז פרס לשלום, לא רק לוועד האולימפי אלא לכלל ארגוני הספורט בארץ. ההמלצה המרכזית שלי היא דווקא להתאחדות לכדורגל, שלמיטב הבנתי מתכוונת להתמודד על אירוח שלב בתים + נוקאאוט ביורו 2020 שייערך ב-13 מדינות שונות.

אני מקווה שבהתאחדות לא ינסו לחנך את העולם ויתעקשו לשים את ירושלים במוקד עם כל הבעיות הפוליטיות והביטחוניות שיש בה, אלא ינסו אשכרה למקסם את היתרונות היחסיים וההזדמנויות שיש לישראל באירוח טורניר בינלאומי. אם האצטדיון שיתמודד יהיה סמי עופר בחיפה, זו הזדמנות מצוינת לא רק לשדרג את תשתיות העיר ולמנף את התיירות אלא גם לשפר את התדמית הבינלאומית של ישראל ולהראות ישראל יפה, חברותית ואטרקטיבית ולהציג את חיפה כעיר של דו קיום.

ההתאחדות צריכה לעבוד בצמוד למרכז פרס לשלום כדי למתג את חיפה כעיר של דו-קיום בספורט, לשלב פעילויות לאורך השנה, לעבוד בשיתוף עם קבוצות הכדורגל המקומיות והקהילה ולצד זה לקיים משחקי ראווה נגד קבוצות בינלאומיות (למשל פ.ס.ז' או מנצ'סטר סיטי שיש להן אינטרס להראות מסר של דו קיום). באמת שזו לא בושה ללמוד מאחרים. להפך, כל הפואנטה זה להיות קשוב ולהיפתח למחשבה אחרת. רק ככה יגיע שינוי.

גלפנד - כמעט
ערב בהיכל

20 Comments

ג'וני 3 במאי 2013

הפרובינציאליות במכבי ת"א כדורגל חוגגת שיאים חדשים.

שמישהו יזכיר לאנשי מכבי ת"א שהם בסה"כ זכו באליפות בליגה חלשה מאוד ולא באיזה גביע אירופי שאולי יכול היה להביא כבוד וגאווה למדינה.

גם קריית שמונה זכתה באליפות באותה ליגה עלובה ואף אחד שם לא יצא מפורפורציה.

יואב דובינסקי 3 במאי 2013

אני חושב שאתה מפספס פה פואנטה. אני חושב שהשילוב של ראדי ומונס דאבור והחיבור שלהם עם הקהל שהפסיק את שירי "טועמה מחבל", זה מסר יוצא מהכלל שיוצא מהעונה הזאת. הרבה יותר מאשר שני צ'צ'נים שנקלעו לכאן במקרה בגלל גחמות לא ברורות של אוליגרך.

ג'וני 3 במאי 2013

אם מכבי ת"א הייתה העונה במצב קטסטרופלי כמו הפועל ת"א תהיה בטוח שאוהדי מכבי ת"א היו שרים גם לראדי ומונס שהם מחבלים.

שני הצ'צ'נים הם שחקני כדורגל לגיטימים שלא הסתדרו כאן מפני שהתקשורת הגזענית והמתלהמת הסיתה את כל אוהדי בית"ר נגדם ולכן הקבוצה נלחמת היום על החיים שלהם להישארות הליגה כי מאז הבאלגן שיצרה התקשורת הקבוצה מאותו היום כבר לא התעסקה בכדורגל אלא במסביב.

D! בארץ הקודש 4 במאי 2013

יואב, אתה לא מפרסם פה הרבה ואולי לא שמת לב לתופעת ג'וני.
גם אם היית כותב על ב"ש, רעננה ו/או בני יהודה הוא היה כותב את אותם הדברים.

MOBY 3 במאי 2013

התחיל יפה ומעניין ואישי ויופי.
ואז מגיעה הפסקה השישית….. באמת? קראת אותה לפני הפרסום? נשמעת לך נכון ובמקום?
עזוב את רוח הכתוב, למיטב זכרוני זה פשוט לא נכון. משנת 84 (זה מה שאני יכול לזכור) העניין תמיד היה הספורטאים והשגיהם (פתאום, אז באים אליהם בדרישות). אח"כ כל מני עניינים דתיים (יום כיפור וכאלה….) ורק בסוף מדובר על ההנצחה. עניין האבטחה….
אני באמת פונה לכל העוסק בדבר מהשב"כ לצה"ל ולמאבטחי המשלחת האולימפית ולמארגנים."כִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת " חזון ישעיהו פה כאן ועכשיו.
לונדון בוסטון ברצלונה או אתונה היו תחת איום ויהיו תחת איום ללא קשר לישראל או ליהודים.

יואב דובינסקי 3 במאי 2013

במסיבת העיתונאים בלונדון לאחר הנפת דגל ישראל באזור הבינלאומי בכפר האולימפי, אפרים זינגר, מנכל הוועד האולימפי אמר שלפני כל משחקים אולימפיים התקשורת הבינלאומית מתעניינת בשני דברים: סידורי האבטחה סביב המשלחת הישראלית וסוגיית דקת הדומיה.

במשחקים אולימפיים לכל מדינה יש ביתן שהיא מראה את התרבות שלה, את האוכל והיין והמוזיקה. כל ערב יש שם מסיבות ופסטיבלים לאנשים מכל העולם. חוץ מלישראל. מה שיש לישראל, זה רק ערב אחד שמוקדש כולו להנצחה, שבו בעיקר באים בטענות לוועד האולימפי הבינלאומי.

כן, אם אתה רוצה או לא, השיח על ישראל בקונטקסט בינלאומי בספורט סובב את הסכסוך. זה לא שיח מקרב, אלא שיח מרחיק.

סתם אחד 3 במאי 2013

מה לעשות שישראל היא המדינה היחידה שספורטאים אולימפיים שלה נרצחו על ידי מחבלים באולימפיאדה?
אתה חושב שמדינה אחרת היתה שותקת על דבר כזה ולא תובעת ומקבלת דקת דומיה או אזכרה אחרת כל שהיא?
הרי גם בועד האולימפי כבר הודו שבגלל הלחץ הערבי מדחיקים את הרצח
הזה ומרחיקים אותו מהזיכרון. עם זה אין לך בעיה?

התקשורת העולמית תמיד תסתכל על ישראל דרך המשקפת של הסכסוך,
זה הכי קל להם ומושך רייטינג. תבוא בטענות אליהם, לא לישראל.

גיא 4 במאי 2013

אני די בטוח שמדינות אחרות לא היו מתעקשות על דקת דומייה לנצח נצחים , זה המצב.
מבלי להישמע גס, אני מקווה, אך – ה"מה לעשות" שלך הוא ישראליות טיפוסית, סוג של ברירת מחדל של "הגורל כפה עלינו להיות מיוחדים". מחיים בתרבויות אחרות אני רואה שהיחס לשכול הוא שונה לחלוטין מהיחס לשכול בישראל או ביהדות. אני מקווה מאוד שלא נדע את התשובה לכך לעולם – הווה אומר- שאף אחד לא ייהרג מאף פעולה עוינת באולימפידה.
אתן לך דוגמה למקרה של פיגועים (תאורתיים) , נגד אתלטים מ:
רוסיה: הרוסים לא ישאירו אבן על אבן במדינה שהם יחליטו כאחראית, אחרי שהרוסים יגמרו איתם, משפחות המחבלים( וגם ערים ברדיוס 200 ק"מ) יבקשו דקת דומיה. אבל, הרוסים בכל מקרה יבקשו דקת דומייה רק כדי להראות את הלב הרוסי הדואב, למשהו כמו 20 שנים קדימה.
ארה"ב: כבר לא מדינה שאפשר לצפות ממנה להרבה לינאריות בנוגע לתגובות, לפני 30 שנה הם היו נוהגים כמו הרוסים, כיום – הם לא ינקמו עקב השמאל הקיצוני שאוכל אותם מבפנים (ע"ע אדוניו של ב.אובאמה) ,אז בא נאמר ש 8 שנים קדימה של דקת דומייה ולאחר מכן הטקסים כבר יהיו מקומיים.

סין: לא היו מצפים מן המערב לשום דומייה ולא נעליים, הם לא ממש מעונינים באמפתיה מן המערב.

לכל תרבות יש יחס משלה לשכול ורצון משלה (או העדרו) של שיתוף אחרים בצערם. ישראל היא מן הבולטות בהזניית הצער של אזרחיה. על גבול הבולשביזים, וזה לא מפתיע, בהתחשב בזהות מייסדיה.

איציק 3 במאי 2013

על העיניין הזה אומר כך:
1. צריך להפסיק את עינייני האבטחה של ספורטאי ישראל, מי שירצה שיבוא וירצח, נכון? מה לעשות יש צרכים, וספורטאי ישראל בסיכון גבוה יותר מאלו של הולנד או ערב הסעודית. מה הטענה הזו?
2. אם היו נירצחים (ואני לא מאחל כמובן) ספורטאים מארה"ב, רוסיה או אנגליה, אני בטוח שעיניין דקת הדומיה או כל הנצחה שהיו מבקשים היה מוסדר במידי. לכן, אין שום בעייה עם הדרישה שלנו.
3. הדבר עליו צריך לשים דגש הוא להוסיף אלמנטים נוספים כגון ערב מאכלים, פולקלור תרבות, כניבח נוסף, ולא במקום. באמת מקומם אותי הניתוח שלך, וחבל לי שכך אתה מיתיחס לדברים הללו.

אור 3 במאי 2013

תהיה בטוח שבמרתון הבא בבוסטון תהיה הנצחה ומחוות זיכרון לנרצחים, ותהיה שם גם הרבה תקשורת והדגשת האתוס האמריקאי וכו', וזה לא ייגרע מרוח הספורט והאירוע עצמו (ומן הסתם זה יודגש פחות בשנים הבאות).
אני אישית חושב שזה נכון ומכובד, מה שכן אני חושב כמוך שזה לא יכול או צריך להיות חזות הכל, זה לא מה שאנחנו מביאים או מייצגים, אבטחה היא בסה"כ פרקטיקה שאנחנו חייבים ליישם (מה גם שהיה שיח עולמי על טרור בלונדון בלי קשר לישראל, והאבטחה שם הייתה קפדנית), ועל הדרך כנראה מנציח את מצבנו הפחות מוצלח, אבל זה לא אייקון מייצג ולא צריך להיות.
אם הוועד האולימפי הבינ"ל לא מוצא לנכון להנציח ספורטאים אולימפיים שנרצחו באולימפיאדה, אז מחובתו של הוועד הישראלי לקיים טקס לזכרם ולדאוג ולהזכיר לוועד הבינ"ל את העוול המתמשך.

משה 3 במאי 2013

פוסט יפה.
אני מפריד בין מרכז פרס שבאמת עושה רושם שכמו האיש שנושא את שמו זוכה להכרה בינלאומית גדולה בכמה דרגות מהמדינה שהוא נמצא בה.
לגבי הועד האולימפי, מבחינתי הוא שרץ מושחת ומתועב(כולל כמובן נציגנו בו), אין לי שום סנטימנטים למוסד הזה או רצון למצוא חן בעיניו.

יואב דובינסקי 3 במאי 2013

ופיפ"א יותר טוב? ופיב"א? וכו'.. רוצה לומר, מה שאני טוען זה שהשאלה היא לא איך למצוא חן אלא מה האינטרס שלנו ואיך לקדם אותו? ולדעתי כל עוד מונצחת המשוואה ששיח על ישראל בספורט שווה לשיח על סכסוך ופוליטיקה, זה לא משרת את האינטרסים של ישראל. ואת התדמית הזאת שצריך לשנות.

יואב דובינסקי 3 במאי 2013

איציק ואור, זכותכם לא להסכים איתי. זה היופי בדה באזר, שמעוררים דיונים.
אבטחה זה צורך, איט איז ווט איט איז.
נושא יא חללי מינכן הוא נושא כאוב מכל כיוון. השאלה אם לוקחים את זה למקום של או דקת דומיה בטקס הפתיחה או שכל העולם נגדינו, או שמנסים לפתור את הסוגיה בעדינות ובשיח אמיתי כדי שמצד אחד החללים יקבלו את ההנצחה שמגיעה להן ומצד שני לא להפוך את המשחקים האולימפיים למוסד של הנצחה. יש 1001 אופציות שאפשר למצוא במידה ומגיעים עם רצון אמיתי לפתור את הסיפור. אני לא באמת חושב שבישראל רוצים לפתור את זה. אגב, הוועד האולימפי הישראלי בדרך כלל נוקט עמדה די נייטרלית בעניין.
מה שאני אומר שזה עניין של מינון. שאפשר לחשוף צדדים יפים של ישראל שאינם קשורים לסכסוך ועליהם לשים את הדגש. או כמו במקרה של מרכז פרס לשלום, לנסות להראות איך דרך ספורט אפשר לגשר על פערי תרבות ופוליטיקה. אלה מסרים חיוביים שקל להתחבר אליהם.

איציק 4 במאי 2013

משום מה התגובה הזו כתובה ונשמעת שונה לחלוטין ממה שכתוב בפוסט. על זה אפשר לפתוח דיון אחר וחשוב. חבל שלא נכתב בפוסט עצמו.

אור 3 במאי 2013

קודם כל רציתי להגיד שזה לא פייר שפגשת בקרויף ועוד ראית אותו משחק קטרגל.. הקנאה. ומה נזכרת שאתה אוהד אייאקס? טרמפיסט אוהד הצלחות, כשPSV שלטה בליגה איפה היית?! :)

לגבי הספורטאים שרצים למרכז פרס לשלום, עד כמה שאני יודע הספורטאים שהזכרת (מוריניו, אטו, סקולארי) הגיעו מלכתחילה כאורחים של מרכז פרס לשלום (שזה לא פחות מכובד). אני אישית חושב שזה מבחינת אם לא יועיל זה בטח לא יזיק אבל קשה לאמוד אם יש לזה איזה שהוא אימפקט על גישור בין אוכלוסיות, במישור הזה בוודאי שהחוגים והקבוצות של הילדים הישראליםפלסטיניים משפיעים יותר.

באופן מפתיע התקשורת לא כ"כ עסקה בסיפור הזה של השילוב של שחקנים ערבים במכבי, אולי זה נון-אישיו כשזה לא בית"ר, אבל בכל זאת אם התקשורת היתה מספיק חסרת אחריות בסיפור הצ'צ'נים ובית"ר, מתבקש איזה ניסיון קטן לתקן ולהראות שאפשר אחרת, גם ביציעים שצעקו 'טועמה מחבל' (אני אישית חושב שמלכתחילה הקריאות האלה הן יותר שנאה לשחקן הפועל מגזענות נטו).

אגב כתבת על האולימפיאדה וזאת הזדמנות טובה להזכר (אזהרה: קלישאה בדרך-) שלטנגו צריך 2, כמו גם לג'ודו או סייף או טקוואנדו או שלום, ואם הספורטאי ממדינה מוסלמית מנגד לא מוכן לעלות להתחרות בישראלי, אני לא מבין איך הוא (והמדינה שלו) מצא את עצמו מלכתחילה באירוע כזה. במקרה כזה גם אי אפשר להיות בטוח שבעלי פ.ס.ז' או סיטי ישמחו להגיע לשחק בישראל מיוזמתם שלא במסגרת רשמית. נצטרך יותר לקוות שמכבי על כוכביה היהודיםערביםנוצרים תעלה לאלופות, ועל הבמה הגדולה נעביר בעצמינו מסר של דו קיום, עם קבוצה מקומית ושחקנים מקומיים, בלי צורך בתיווך של כוכב מחו"ל.

יואב דובינסקי 3 במאי 2013

התאהבתי באיאקס של ברגקאמפ והתחנכתי על איאקס של ואן חאל. בשנות השליטה של פ.ס.וו. הייתי בעיקר במחאות על כל הנפלים הבלגים שעשו סיבוב באמסטרדם ומתוסכל מהריבים הפנימיים בין ואן חאל לקרויף שהרסו את המועדון מבפנים. אני שמח שפרנק דה בור היקר החזיר את איאקס למקום הטבעי שלה בליגה ההולנדית. אבל על כך בפוסט הבא בעוד יומיים.

לגבי מכבי ת"א, נכון. לא מפרגנים מספיק להשפעה הממתנת של השחקנים על הקהל ומגיעה להם מילה טובה.

אי אפשר להיות בטוח בכלום, צריך לראות עם מי יש נקודות השקה ולנסות למקסם את היתרונות והאפשרויות שכן קיימים.

אור 3 במאי 2013

כמובן שצחקתי, אבל כיף לשמוע על אייאקס.. הבלגים בחלקם היו נפילה' אבל בשנים האחרונות היו את ורטונחן ו-ורמאלן שהיו טובים וכעת אלדרווירלד. היום הטרנד הדני הרבה יותר מוצלח. מחכה לפוסט המדובר!

נכון אי אפשר להיות בטוח, ובוודאי כדאי לנסות מה שאפשר, פשוט קשה לבנות על עזרה של גורמים שבד"כ מסרבים לבוא במגע עם ישראלים בפומבי , לא כל שכן לבוא לישראל(וחבל כי הם מהמדינות ה'יותר מתונות')- נקווה שיצליח.

דביר 3 במאי 2013

תודה רבה על הפרגון,

דביר מנהלת תוכניות במחלקת הספורט של מרכז פרס לשלום

יואב דובינסקי 3 במאי 2013

אני בדרך כלל הרבה פחות נחמד בטורים שאני כותב, אבל כשמגיעה מילה טובה ופרגון, אז מכל הלב. שיהיה לכם בהצלחה.

ירח אדום 5 במאי 2013

פוסט נכון (ומוצדק!)כאדום מלידה כשצריך לתת קרדיט אז נותנים:לצערי בניגוד לקבוצה שלי שלא עשתה דבר חוץ מלגנות את שירי השואה המתועבים , היריבה העירונית העלתה קמפיין אינטרנטי רחב בתחילת העונה.בתור אדום התמלאתי קנאה .השנה לא הלכתי לראות משחקים של ליגת לוזון אבל אם אתה אומר שהשירים נגד טועמה הפסיקו אני בודאי מקבל זאת.מרכז פרס לשלם מצליח להביא לפה דמויות ספורט מהעולם ששום ארגון/ממשלה לא היו מצליחים להביא גם תמורת תשלום…

Comments closed