ואין לנו על מי להישען

אלכס אברבוך במכביה (צילום: אתר ערוץ הספורט)
אלכס אברבוך במכביה (צילום: אתר ערוץ הספורט)

מאז טקס הפתיחה של המכביה אני לא מפסיק לחשוב על לונדון. נכון, לא הוגן להשוות, אבל כשמיד שמסתיים מצעד המשלחות בטדי עולה קייטלין ושרה "מאמינים בני מאמינים", זה זורק חזרה ל"forever blowing bubbles" בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפים באצטדיון האולימפי שעתיד להחליף את אפטון פארק כאצטדיון הביתי של ווסטהאם. בסוף השבוע מציינים בלונדון שנה למשחקים האולימפים. משחקים שהחלו עם לא מעט חריקות, הסתיימו כמודל לאירוח אירועי ספורט, עם דגש על איכות הסביבה, מתקנים זמניים שלא יהפכו לפילים לבנים ויותר מכל, חיבור לקהילה ולתושבים.

למרות שמארגני המכביה דואגים להדגיש שזה אירוע הספורט השלישי הכי גדול בעולם, אחרי המשחקים האולימפים והאוניברסיאדה (אליה עוד נגיע) מבחינת כמות ענפי הספורט ומספר המתחרים, לא באמת הוגן להשוות. רמת הארגון מביכה, ההסעות קטסטרופה, פקקים, תורים, יד אחת לא יודעת מה היד השניה עושה וברוב המקרים רמת הספורט מגוחכת. כשהגעתי להדר יוסף ביום רביעי, תחרות האתלטיקה הראשונה שראיתי היתה גמר 110 מ', בו השתתפו ארבעה רצים; שני ישראלים ושני אמריקנים. אחד האמריקנים נתקע במשוכה הראשונה ופרש, היתר קיבלו מדליות. בגדול, זו הרמה.

קל לרדת על המכביה, אבל צריך לזכור שאנחנו, הישראלים, לא באמת קהל היעד המרכזי. המכביה מיועדת בעיקר למשתתפים והחשיבות הספורטיבית שלה זניחה לעומת המטרות הציוניות, תיירותיות, כלכליות וחברתיות. טיולים, מסיבות ושידוכים זה חלק מהעסק. החיים בקנדה גרמו לי להבין שעדיף שהחיבור בין יהודי צפון אמריקה יהיה על בסיס תרבותי-ספורטיבי ולא על בסיס חב"ד.

בלי ציניות, היה מרגש לראות את אלכס אברבוך חוזר לקפוץ, מנצח במכביה, לוקח את דגל ישראל ועולה ליציע. גם נהניתי לראות את האולם בהדר יוסף מלא בילדות בתחרות ההתעמלות, לבקר בבריכה החדשה בוינגייט (פרויקט הספורט השערורייתי ביותר בישראל במילניום השלישי) ולראות את תמיר בלאט, הבן של דייויד, במשחק של נבחרת הנוער. למרות האכזבה מהארגון, עושה רושם שהמשתתפים נהנים. יש לי קרובי משפחה מקנדה שזו כבר המכביה השניה והשלישית שלהם ומה שגורם לי לקבור את עצמי מרוב מבוכה, נראה להם כטקס פתיחה מרשים.

***

בשבוע שבו נפתחה אולימפיאדת היהודים, הסתיימו שני אירועי ספורט בינלאומיים שכדאי לתת עליהם את הדעת. הפסטיבל האולימפי האירופי בנוער שנערך באוטרכט הסתיים עם שתי מדליות זהב של השחיין הצעיר מארק חינאווי מיפו ומדליות ארד נוספות של השחיין זיו קלנטרוב והג'ודאית פז פייבל. חינאווי הערבי-ישראלי הראשון שזוכה במדליה בתחרות אולימפית נחשב למבטיח מאוד. בחור חיובי שלהבדיל משחיינים אחרים דווקא לא פרץ דרך האקדמיה של וינגייט. מה שכן, יתרונו כעת הוא גם מקור הדאגה – ההתפתחות המהירה. השאלה הגדולה אם ימשיך להתפתח או ייעצר, כי מבחינת מנטלית וכישרון הוא מסומן כהבטחה גדולה.

האוניברסיאדה שנערכה בקאזאן הראתה שוב כמה עלוב הספורט האוניברסיטאי בישראל. נכון שזו תחרות מוזרה שבחלקה חובבנית ביותר וחלק מהנבחרות שולחות ספורטאים אולימפיים, אבל כשהכוכבת של ישראל היא אליס שלזינגר שבכלל לא מתחרה בג'ודו אבל זוכה במדליות זהב בהיאבקות חגורות וסמבו, זה אומר הכל.

מה שמוביל כמובן לסאגת הסכסוך בין אליס לאיגוד הג'ודו, שבמקום למנף עוד מדליית זהב של ירדן ג'רבי, הצליח לתקוע גול עצמי עם מסיבת עיתונאים בה הודיע יו"ר האיגוד משה פונטי שאין לו כסף לשלוח את הספורטאים לאליפות העולם. בעקרון איגוד הג'ודו עבר רפורמה, יואל רזבוזוב ג'ודוקא בכנסת, יעל ארד בוועד האולימפי, יש רצון טוב ואנשים עמדות מפתח, שיטת הנבחרות מביאה מדליות, אבל הברדק חוגג.

מעבר לזה שכל הסיפור נראה לי ספין אחד גדול, אני מתקומם כל פעם שאני שומע את השיח הקורבני בספורט. בטח כשמדובר בענף מועדף. למה שספונסר ירצה לתמוך בענף שמציג את עצמו כמסכן? ובכלל, אם אני יעקב שחר או כל ספונסר אחר אני חושב שבע פעמים לפני שאני נותן חסות לספורטאי שלא יתחרה בגלל ריבים כאלה ואחרים או לאיגוד שימנע מספורטאי להתחרות.

***

מה שמוביל לוועדת זליכה ולכל סוגיית התמיכה של הטוטו ולכל הצדיקים שנזכרו לעזור. יש לי הרבה ביקורת על תפקוד הטוטו, אבל אי אפשר להתנער מזה שבמשך עשורים איגודי הספורט, התאחדויות הספורט והקבוצות מתנהגות בפרזיטיות שיווקית. במקום לנקות אורוות כדי לדאוג לתדמית חיובית שתמשוך נותני חסות גופי הספורט פיתחו אסטרטגיה של תחנונים למועצת ההימורים שמאשררת את שיטת המרכזים ואת כל הרעות החולות וניגודי האינטרסים שמגיעים איתה.

לימור לבנת, שבשתי הקדנציות הראשונות שלה בעיקר הביכה אותי על במה אולימפית, פעם בחיבוק עסקני לגל פרידמן ופעם בפוליטיציה דוחה של דקת הדומיה לחללי מינכן, זיהתה את הבלוף ועכשיו גוזרת את הקופון (אני תומך במהות הרפורמות, אבל סקפטי מאוד לגבי הנפשות הפועלות). מצד אחד זה יצר תמיכה באבי לוזון מצד מי שמפחדים שהם הבאים בתור ומנגד יצר גל של נשמות טהורות שקופצות על ההזדמנות לקבל כותרת ולהודיע שהם באים להציל את הספורט ובכך גם לשמר לעצמם את הכיסא המתנדנד. אני בז לכולכם. כמו שהולך השיר, אין לנו על מי להישען.

למה גרייזס, למה
ברוכה הבאה בונדס ליגה - חגי אמיתי

9 Comments

יוני (המקורי, מפעם) 28 ביולי 2013

אם לך זה נראה מביך וקרובי המשפחה שלך נהנים, או שאתה נורא ביקורתי או שהם לא צריכים הרבה כדי להנות.

יואב דובינסקי 28 ביולי 2013

אנחנו מסתכלים על זה אחרת. המשתתפים מאוד גאים להתחרות במכביה. מבחינת רובם זו הזדמנות לייצג את המדינה שלהם, הכי קרוב ללבוש את המדים הלאומיים וכנראה גם התחרות הבינלאומית הכי גדולה שהם ישתתפו בה.

D! בארץ הקודש 28 ביולי 2013

הלכתי לראות חבר בתחרות ההתעמלות. היה כתוב שמתחיל בשבע, התחיל ברבע לשמונה. הכל התנהל בחובבנות מרשימה.
שתי נבחרות בלבד התחרו ובכל זאת היה טקס פתיחה עם עשרה (בטח קצת יותר) דגלים. אפילו שעון הכי פשוט לתוצאות לא היה.
נכון, נדמה שכל מי שהיה (משפחות וחברים) נהנה (כולל אותי חוץ מהעיכוב שגרם לי לפספס את חלק הארי של התחרות) אבל היה שווה להשקיע יותר ולהפוך את זה לאירוע ולא לסתם מפגש.

austaldo 28 ביולי 2013

אבל מה אפשר לעשות? מרכזי הספורט חונקים את הספורט בארץ, כולנו יודעים את זה מזמן. מה עושים? יש כאן אנשים ניפלאים ויש גם כסף – הרבה יותר ממה שחושבים ועם אירגון טוב אפשר להגיע להישגים גדולים גם ברמה העממית וגם ברמה התחרותית.

יואב דובינסקי 29 ביולי 2013

מפרקים. מפרקים את מרכז הפועל ככה שלא תהיה לו שום נגיעה לספורט מקצועני אלא רק לליגות למקומות עבודה, מפרקים את הכוח ממרכז מכבי שישארו אך ורק עם האחריות למשלחת הישראלית למכביה, מפרקים את מרכז בית"ר, מפרקים את מרכז אס"א מכל כוח בספורט מקצועני ושיתמקד בספורט באוניברסיטאות ומגבילים חברי הנהלה בגופי ספורט שלא יוכלו לשבת בהנהלה של יותר מגוף אחד. לצד זה מיישמים את מסקנות הוועדות הציבוריות.
האיגודים הרקובים יאיימו "תמות נפשי עם פלישתים" ויאיימו להשבית את ליגות הנוער ולהלשין למוסדות הבינ"ל, האיגודים הפחות רקובים יעבדו בשיתוף פעולה כדי להתייעל ולהתנקות.

ש. בן ד. 30 ביולי 2013

יואב,
ואז מה עושים עם אגודות הנוער שלא קשורות לקבוצה מקצוענית חזקה? מעבירים אחריות לעירייה? נותנים להם להתקיים מנותי חסות? עוברים לספורט בבתי הספר?
אני אישית לא יודע לענות על השאלות האלו אבל זה תהליך שאי אפשר להגיד עליו בואו נפרק ואז נבנה מחדש כשאין תוכנית בנייה במקום…

במקרה הזה אנחנו חייבים לזנוח את הטקטיקה (וועדות שמתקיימות לפרק זמן קצר מאד דוגמת וועדת זליכה) ולעבור לאסטרטגיה (וועדה שבודקת תהליכים במשך 3 שנים לפחות ומקבלת מנדט לתקופה של 10 שנים) .
אני חושב שבנושא כזה שבו תהליך מוכרז שחוצה משרדי ממשלה (ספורט, חינוך ותרבות) שבוחן את כלל המשמעויות ובודק התנהלויות לאורך תקופה שלמה, בונה תכנית הבראה בהתבסס על דברים בעולם, קובע ענפי ספורט מועדפים (ואם אפשר אז גם מחזק על הדרך את הספורט בבתי הספר) הוא דבר שאנחנו מחויבים אליו ושהוא חוצה מפלגות (מה שלא יפרק את הוועדה בכינון ממשלהחדשה) ויאפשר לדשא לצמוח…

הפתרון שאתה מציג בדבר פירוק תחילה (שוב, לשיטתי), יוביל לנזק יותר מאשר לתועלת…

יואב דובינסקי 30 ביולי 2013

המרכזים לא תורמים בשום דבר לאגודות הספורט לנוער. לא רק שאגודות ספורט לא מקצועניות וכמובן קבוצות נוער יקבלו את ההקצאות מהטוטו, מהעירייה, ממנהל הספורט ומהאיגודים, הן צריכות לקבל סבסוד הרבה יותר רחב, עם השקעה במאמני נוער שיקבלו שכר הולם ודמי חבר נמוכים יותר למשתמשים, בשאיפה להגיע כמה שיותר קרוב למודל הגרמני של אגודות ספורט.
זה בלתי נתפס שילד משלם 3,500 שקלים לשנה כדי לשחק כדורגל (כלומר ההורים שלו משלמים).
הליגות המקצועניות צריכות להיות מנוהלות ע"י מנהלות ליגה. הפרדה מוחלטת בינן לבין מחלקות הנוער והליגות הלא מקצועניות.
למרכזי מכבי/הפועל/בית"ר וכו' לא צריכה להיות שום נגיעה בזה.

ש. בן ד. 30 ביולי 2013

אין לי שום ספק שבמצב בריא יותר לא צריכה להיות שום נגיעה של המרכזים. אבל באותה נשימה אין לי ספק שאם יבצעו את השינויים מהר מידי תהיה קריסה של אגודות הנוער (בטח במבנה הקיים היום).

פלורילזם=צביעות ושקר!!! 4 באוגוסט 2013

זכויות היתר של הפולשים הערבים בתחת שלי: רק רוצח ערבי משוחרר, רק יהודים מגורשים, רק יהודי "לא חוקי", רק ערבים עולים להר הבית. כל עוד תורת הגזע של השמאל הצבוע תדבר בשני מישורים אני מחרבן על שמאלנים. ולמי דואגים השמאלנים? לפולשים שקרנים:שקרנים נמאסתם: https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=8R8jou2B5Fg

Comments closed