ספורטאים ואיגודים, תפסיקו להתנהל כמו קבצנים

תפסיקו לקבץ נדבות ותעברו לגיוס כספים (צילום: CC Lisence, Michael Pickard)

אני מקנא בספורטאים אולימפיים, לא מרחם עליהם. הטור נכתב בהכללה וכמובן שיש יוצאים מהכלל, אבל כשאני שומע ספורטאים באמצע שנות ה-20 שמתלוננים על מלגה של 5,000 שקלים לחודש, אני מאבד מהסימפטיה הרבה שפיתחתי כלפיהם.

***

למשחקים האולימפיים הראשונים שלהם, ספורטאים אולימפיים צעירים מגיעים בסביבות גילאי 18-22, אחרי שזכו במדליות באליפויות ישראל, נסעו להתחרות בחו"ל לא פעם וחזרו עם הישגים נאים. חלקם כתקוות ממשיות שסומנו מגיל צעיר, כמו למשל השחיין יעקב טומרקין. חלק על תקן קריטריון צעיר מתוך תקווה שניסיון אולימפי ראשון יעזור להם במחזור האולימפי הבא, כמו למשל הג'ודוקא טומי ארשנסקי. לעומתם, חלק מגיעים מתוך ידיעה שזה כנראה המחזור האולימפי היחיד שלהם, למשל בנות נבחרת ההתעמלות האמנותית, שמפורקת ומורכבת מחדש בכל מחזור אולימפי.

באותו זמן חברים שלהם לספסל הלימודים מסתכלים עליהם בקנאה ובהערצה וקוראים על הנסיעות שלהם לחו"ל בעיתון ורואים את התמונות בפייסבוק, בזמן שמירות בצבא או כשהם עובדים בעבודה מועדפת בתחנת דלק. ככה שבשלב הזה של חייהם, רוב בני גילם (שחלקם אף עסקו בספורט ונשרו או לא התעלו מעבר לבינוניות) היו מתחלפים איתם בשמחה.

למשחקים האולימפים השניים, ספורטאים אולימפיים מגיעים באמצע שנות ה-20, כשהם נהנים ממעמד מוכר בישראל, ממעטפת רפואית ומקצועית, מלגה של לפחות 5,000 שקלים בחודש פלוס הבונוסים שצברו מתחרויות בינלאומיות, עוד קצת מאתנה או מהאגודה ומעטים גם מצאו ספונסר (אליס שלזינגר כדוגמא). באותו זמן, החברים שגדלו עם הספורטאים ממשיכים להסתכל עליהם בקנאה מלמטה בזמן שהם לומדים, עובדים במקביל במלצרות ולא מסיימים את החודש. לכן לא זה מה שצריך להדיר את הרגליים של ילדים שחולמים להיות ספורטאים מעיסוק ספורט.

המהפך מתחיל לקראת המחזור האולימפי השלישי. ספורטאים שסיימו את המחזור האולימפי השני צריכים לקבל החלטה אם להמשיך הלאה למחזור נוסף או להפנים שכאן מסתיימת הקריירה האולימפית שלהם. הם כבר מבוגרים מספיק להבין שעשירים לא יוצאים מספורט אולימפי ושהסיכוי למדליה אולימפית לא גבוה במיוחד. הם גם חוו הכל, נסעו לכל המקומות, חלקם מותשים נפשית ופיזית מהמאמץ העילאי שהשקיעו וללבוש טרנינג עם דגל ישראל כבר לא מרגש כמו בפעם הראשונה. עבור חלקם זה שיא הקריירה מבחינה פיזית ועבור חלקם זה כבר תחילת הסוף (נטע ריבקין).

אלה שממשיכים, מגיעים למחזור האולימפי השלישי שלהם כשהם בשנות העשרים המאוחרות או השלושים המוקדמות, כשהם פרצופים מוכרים לכל אוהד ספורט בישראל ומאחוריהם קריירה עשירה ומגוונת. חלקם מגיעים כתקווה ממשית למדליה, אבל גם בידיעה שבתום המשחקים כמעט בוודאות גם יסתיים הפרק האולימפי בחייהם (ורד בוסקילה).

בסוף המחזור האולימפי השלישי, התסכול עשוי להפוך לממשי. הסיכויים למחזור אולימפי נוסף כמעט ולא קיים, הגיל עשה את שלו, החברים מהתיכון כבר אקדמאים שעובדים בעבודות סבירות יותר וספורטאים שלא דאגו לעתיד שלהם מוצאים את עצמם מבולבלים מהמצב החדש, מהגב המופנה מהמערכת ומחוסר הוודאות לגבי העתיד.

מעטים הספורטאים שמגיעים למחזור אולימפי רביעי, כשהם באמצע שנות ה-30. בדרך כלל מדובר בספורטאים מוצלחים במיוחד שהצליחו לחסוך הן ממענקים על זכיות והן מספונסרים שקיבלו וליוו אותם לאורך שנים. אריק זאבי כדוגמא בולטת. לי קורזיץ, אם תעפיל לריו תתחרה אמנם בפעם השלישית במשחקים האולימפיים, אך רק בגלל שמעיין דוידוביץ' קטעה לה את הרצף כשהשיגה במקומה את הקריטריון לבייג'ין. אבל זאבי וקורזיץ (ואנדיוני אם יגיעו לריו) הם הדובדבן שבקצפת של הספורט הישראלי.

***

אני לא חושב שרשויות הספורט (ועד אולימפי, מנהל הספורט, טוטו וכו') צריכים לשלם 10,000 או 15,000 שקלים לספורטאי לחודש או לדאוג להם לפנסיה. הם כן צריכים לאפשר להם אופק וכבר מתחילת הקריירה להכין אותם ליום שאחרי.

המערכת צריכה לדאוג שבין המחזור האולימפי הראשון למחזור האולימפי השני, כל ספורטאי עם פוטנציאל למחזור אולימפי שלישי ילמד במקביל לימודים אקדמיים. כלומר, לעודד תמיכה כלכלית בספורטאים שלומדים במכון וינגייט (בחינם כמובן) כדי שיהפכו למורים לחינוך גופני וישתלבו בספורט בעתיד ולהעניק מלגות לימודים לספורטאים בכירים שרוצים ללמוד תקשורת/כלכלה/משפטים וכו' במוסדות נוספים. לדעתי הוועד האולימפי כן מחלק מלגות לימודים, אבל זה משהו שצריך לפמפם לספורטאים עוד במהלך הקריירה ולא בסופה. נכון, סביר להניח שבגלל עומס אימונים ותחרויות, הם יצטרכו דחיות מסוימות בדד-ליינים או עזרה אקדמית נוספות (למשל מסטודנט לתואר שני שיקבל מלגת לימודים בתמורה) או שייקח לספורטאים עוד סמסטר או שניים לסיים את התואר. העיקר שבסיום הקריירה הם כבר יהיו אקדמאים.

המערכת צריכה לעודד ספורטאים שסיימו את התואר הראשון וממשיכים למחזור אולימפי שלישי ורואים את עצמם ממשיכים לעבוד בספורט אחרי הפרישה, להמשיך לתואר שני רלוונטי תוך כדי הקריירה האולימפית, שבדרך כלל לוקח כשנתיים. היעדר תרבות הספורט בישראל מתבטאת גם בהיעדר תואר שני בניהול ספורט, מה שהיה מתאים במיוחד עבור ספורטאים אקדמאים שפרשו אבל מה שחשוב זה לנתב ספורטאים עם פוטנציאל לעבודה ניהולית בספורט למסלול לימודים שיאפשר עבודה בקבוצות ובאיגודים בתפקידים רלוונטיים. ככה שספורטאים ישולבו בשלהי הקריירה בהדרגה במשרות חלקיות במועדונים ובאיגודים כדי לייצר הכנסה גבוהה יותר וכשיפרשו יקודמו לתפקידים מקצועיים בכירים יותר בספורט או במערכת החינוך ולא יצטרכו פתרונות שעטנז כמו עבודות בחברת חשמל.

***

ספורטאים שרוצים להדגיש את המסכנות שלהם, נוטים להשוות את עצמם לשחקני כדורגל בינוניים שמרוויחים 100 אלף דולרים לעונה בשביל אימון וחצי ביום, משחק בשבוע ובוק צילומים בגליצ'ים כשהם קונים חולצה אצל שלומי מאלדיני, אוכלים סלט בבראסרי או משתזפים בים לצד בחורה עם "גוף שולח לקבר, פרצוף של גבר" (ציטוט רנדומלי של טוקבקיסט). אבל זו מחשבה הרסנית ולא נכונה והשוואה בין תפוחים לתפוזים. אם רוצים לקחת מכדורגלן דוגמא, שיסתכלו על איציק קורנפיין שדאג לעשות תואר שני במנהל עסקים במהלך קריירת המשחק וכשפרש השתלב כמנכ"ל בבית"ר.

הטוטו בהחלט צריך לתמוך יותר בענפים אחרים במקום לשפוך עוד כסף על התדמית הגרועה של הכדורגל, אבל לא בצורה של משכורות ומענקים לספורטאים אלא בסבסוד מועדוני ספורט קהילתיים ומשכורות למאמנים שיפתחו את הענף. בלתי יעלה על הדעת שלרשום ילד לחוג שחייה/ התעמלות/ כדוריד יעלה למעלה מ-3,000 שקלים בשנה ולא יכול להיות שמאמני ומדריכי ילדים ירוויחו כמה מאות בודדות. ככה אין סיכוי ליצור מסות. הפתרון עבור ספורטאי הצמרת ובכלל עבור ספורט מקצועני חייב להיות ספונסרשיפ.

לצערי הרב, בגלל הזנחה של עשורים והניהול החובבני בספורט הישראלי, תפיסת גיוס הכספים והחסויות נשענת על תחנונים ועל שיח של מסכנות ולא על תדמית של הצלחה והתגברות על מכשולים. השינוי התפיסתי המרכזי חייב להיות בכל הקשור בגיוס חסויות, ספונסרשיפ ופרטנרשיפ, גם מכיוון האיגודים וגם ברמת הספורטאי. צריך לחנך ספורטאים מגיל צעיר (עוד לפני המחזור האולימפי הראשון), שעשירים לא יוצאים מספורט ואם הם רוצים להבטיח עתיד כלכלי עוד במהלך הקריירה הספורטיבית, חשוב למצוא ספונסר, לעבור תהליכי מיתוג ולטפח ולשמר תדמית חיובית שגופים ירצו להתחבר אליה. כל עוד ההתנהלות בארץ תהיה של ריבים ועסקנות ותנציח מנטליות של תחנונים לכסף וקיבוץ נדבות, ספונסרים ימשיכו להתרחק מהספורט הישראלי וספורטאים ימשיכו להתלונן על 5,000 שקלים בחודש.

שנה טובה!

אפקט העדר
בעיה קשה מאד (עם עדכון)

21 Comments

Big z 3 בספטמבר 2013

קראתי בשקיקה ומסכים עם כל מילה.
שנה טובה!

טימו הכדור 3 בספטמבר 2013

האמת שאני לא מסכים כמעט עם כלום.
בכל זאת נראה לי שאתה לא מבין את המאמץ העצום שהאנשים הללו עושים בכדי להיות ספורטאים בטופ (מזכיר לך שבארץ צריך להיות ספורטאי ברמה עולמית בכדי להשיג קריטריון). אתה מזכיר פה הגעה ל2-4 אולימפידות, עצם ההגעה לאולימפיאדה אחת זה השיג יוצא דופן. 5000 שקל לחודש ממש לא מספיקים לספורטאי אולימפי להתקיים ולהתקדם לעבר הפוטנציאל שלו. גם הפיתרון של לימודים הוא בעייתי, למרות שהוא חשוב. א. לא כל הספורטאים נועדו ללמוד. ב. האמת שלא לכולם יש זמן. איך לדעתך ספורטאי אולימפי בארץ יכול להשיג ספונסר? (כל כך נדיר וקשה). לסיכום, כדי שספורטאי יוכל להגיע למימוש הפוטנציאל שלו הוא צריך הרבה יותר ממלגה של 5000 ש"ח. ואם כבר אמרת לא לעשות השוואות אז באמת אין למה להשוות ספורטאי לחבריו הלוחמים בצבא (אין קשר בין השניים).

יואב דובינסקי 3 בספטמבר 2013

אני מניח שהרוב לא יסכימו איתי. זה לא טור שיקנה לי פופולריות. להפך.
נכון, קשה למצוא ספונסרשיפ כשהמערכת כל כך רקובה ועסוקה בריבים פומביים ובהצגת הכביסה המלוכלכת בפני כולם. אין ספורט מקצועני בלי ספונסרשיפ. בארץ לא מפנימים את זה כי כל מערכת הספורט נבנתה בצורה רקובה מאוד דרך מרכזים והתנדבות ופוליטיקה ועסקנות. וברוב המקומות גם אין מודעות לחשיבות של ספונסרשיפ וגיוס כספים. יש מעט מאוד אנשי ניהול ספורט ראויים בישראל, שרובם כמובן התחנך בחו"ל במדינות עם תרבות ספורט עשירה.
ההשוואה לחיילים בצבא ולסטודנטים היא בהקשר לאפשרויות הקיימות למי שכן עוסק בספורט מגיל צעיר ומצליח להצטיין.

אלכס (החיקוי) 3 בספטמבר 2013

אני בהחלט מסכים עם העניין שספורטאי צמרת צריכים להשיג כסף בזכות ולא בחסד – יש להם תדמית, יש להם מוסר עבודה ועוד הרבה דברים שניתן לשווק לחברות וספונסרים.
לדעתי במצב אוטופי המדינה (טוטו) לא אמורה לשלם משכורת לספורטאים, אבל הם כן צריכים להיות מסוגלים להמשיך לממן את האימונים והאורח חיים שלהם מכספי ספונסרים. שאמורים לחפש ספורטאים מבטיחים בגיל צעיר ולחתום איתם על הסכם ארוך טווח (אחרכך זה יעלה להם הרבה יותר). הבעיה שזה לא ככה.

מה שאני לא מסכים איתך:
1. שמייצגים את ישראל באולימפיאדה עדיין לא מקבלים שחרור מצה"ל. ומה זה עושה אם לא להנמיך להם את התקרה.
2. אתה יודע איך נראים חיים של ספורטאי? בדיוק בגלל שהעבודה היא מתמדת וללא הרף (זה לא עוצר באימונים – שינה, שיקום, אוכל וכד', הכל לפי תוכניות), יש להם את התדמית שלהם. ויש לי חבר שלא הסכימו להתחשב בו (טס לתחרות) ולתת לו מועד נוסף למבחן באוניברסיטה.
3. 5000 שח בחודש? מאמן, ציוד, נסיעות עולה הרבה פעמים יותר, ואת זה צריך להשקיע ה-ר-ב-ה שנים, ולאורך שנים, לפני שאפשר לחלום על אולימפיאדה. שם ההשקעה האדירה. אחרי שייצגת את ישראל בתחרויות בינלאומיות כבר ניתן לקושש מחייה מספונסרים. בערך.

יואב דובינסקי 3 בספטמבר 2013

היי אלכס, תגובה לעניין.
אתחיל מזה שהיחידה לספורט הישגי (הממומנת בעיקר ע"י הטוטו, ועד אולימפי ומנהל הספורט)נותנת לספורטאים מעטפת רפואית ומקצועית במהלך הקריירה. כמובן שזה לא צריך להיות על חשבון הספורטאים.
א. נושא הצבא הוא נושא מאוד כאוב שפוגע בצורה אנושה בספורט הישראלי בכל רמה. אני בטח לא מייצג את צה"ל ובוודאי שאני תומך בכמה שיותר הקלות ושחרורים לספורטאים, כולל אלה שמקבלים מלגת ספורט באוניברסיטאות בחו"ל, מבלי למרר להם את החיים אח"כ.
ב. ההשקעה אדירה ובזכות ההשקעה האדירה הזאת הם מגשימים חלומות שחברים שלהם לא הצליחו ומגיעים להישגים אדירים ונשלחים לחו"ל ומתחרים באולימפיאדה וגם מקבלים לא מעט מהמערכת. היעדר הקשר בין ספורט והאוניברסיטאות היא אכן רעה חולה במערכת הישראלית שחייבים לשפר. נובע בין היתר מהיעדר חזון וראיה לטווח ארוך.
ג. לגבי גילאי הילדים והנוער, נכון, ההשקעה הראשונה של המשפחה גדולה מאוד בעיקר בענפים בהם הציוד יקר. כאן המערכת כן צריכה לעזור ולסבסד, בטח ברמת העלויות רישום ושכר המאמנים. כמובן שככל שהספורטאי ברמה גבוהה יותר והוא עובר לייצג את ישראל, המדינה צריכה לדאוג לנסיעות. נכון, ספורטאי שלא יצליח להגיע לרמה לאומית כנראה ולא יצליח להחזיר את ההשקעה.

אריאל גרייזס 3 בספטמבר 2013

יפה אמרת. מה שכן, נושא הפנסיה הוא כן משהו בעייתי. ישראלי סטנדרטי שמתחיל לעבוד בגיל 27-28, אחרי הלימודים, מתחיל לצבור פנסיה בגיל הזה. ספורטאי שרק מתחיל ללמוד בגיל הזה וייצא לשוק העבודה בגיל 30+ נמצא בפיגור ניכר אחרי החברים שלו.

יואב דובינסקי 3 בספטמבר 2013

אין שום סיבה שספורטאים לא יתחילו ללמוד בגיל 22-23 תוך כדי הקריירה הספורטיבית. בשנה אולימפית יהיה יותר קשה וכנראה שיתפקשש איזה סמסטר או שניים, אבל חוץ מזה אין סיבה שלא ילמדו במקביל. המערכת צריכה לדאוג שזה יקרה.

אריאל גרייזס 3 בספטמבר 2013

הבעיה היא לא הלימודים אלא מתי מתחילים לעבוד בעבודה שתספק לך פנסיה הולמת

נבות 3 בספטמבר 2013

קודם כל קשה לי להשוות בין ג'ודוקות לשחיינים או גולשי רוח מהסיבה הפשוטה שאני לא באמת מכיר את ההתמודדיות היומיומיות של הספורטאים בענפים השונים, וגם לא את הבדלי התמיכה.

בכל זאת התייחסת בפוסט הזה היא לספורטאים האולימפים, מעניין אותי מה קורה עם הספורטאים הלא אולימפים במיוחד מבחינה כספית. לדוגמה איזו תמיכה מקבלים 8 הפיינליסטים במקצה 50 מטר גב באליפות ישראל בשחיה שהתקיימה מיד לאחר אליפות העולם (כמובן שהיו שם יונתן קופלב וגיא ברנע, אז השישה האחרים) (האמת שנתתי דוגמה אולי לא טובה כי זה לא מקצה אולימפי וברור שהתמיכה בו תהיה קטנה עוד יותר אם בכלל יש תמיכה, אבל הרעיון עצמו אני מקווה שברור). אני חושב שאותם 6 אחרים צריכים לקבל תמיכה של לפחות 5000 ש"ח. האולימפים לטעמי צריכים קצת יותר (אולי לא 10000 אבל 7000-8000 נראה לי סביר). בסופו של דבר גם הספורטאים הישראלים חיים בישראל והם צריכים להיות מסוגלים לחיות מזה, גם עוד קצת ביום שאחרי. וכדאי להיזכר בהקשר הזה בניקי פאלי (ספורטאי אולימפי) שפרש בגלל הכסף ולאחר פציעה (גם אם חזר להתאמן או להשתתף באליפות ישראל לאחר שנתיים).

לגבי נושא הלימודים, ההשוואה לאיציק קורנפיין היא באמת לא לעניין, כמו שאמרת כדורגלן שעוסק באימון אימון וחצי ביום ומשחק בשבוע (לפי טענתך) יש הרבה יותר זמן לעסוק בלימודים בזמנו החופשי, ובטח שהזמנים שבהם הוא לא עושה כלום (עונת המלפפונים הידועה לשמצה) רבים הרבה יותר ומתאימים הרבה יותר לזמני הלימודים. זה לא באמת אפשרי לשחיין תחרותי (כדוגמה) לסיים את הקריירה עם תואר ראשון במנהל עסקים. אמנם שנה אולימפית יש רק אחת ל4 שנים, אבל אליפויות עולם יש כל שנתיים וכמובן בשנים לא אולימפיות ויש להם גם אליפויות אירופה כל שנתיים מה שמכסה את זה שבכל שנה יש לפחות אליפות גדולה אחת (אם אליפויות אירופה נחשבות, אבל גם אם לא אז ב3 מ4 השנים), כל אלה כמובן לא כוללים את האליפויות בבריכות הקצרות. לפני שנה אולימפית יש להם כמובן את הדרישה להשיג את הקריטריון, ולצערנו זה משאיר מצב שבו גם בשנים לא אולימפיות הם לא יכולים לקחת שנת חופש (חלקם לקחו כמה חודשים בודדים אחרי האולימפיאדה) רק כדי להישאר ברמה הזאת, ודוגמאות לטענה הזאת לא חסרות.

יואב דובינסקי 3 בספטמבר 2013

דווקא לא מעט שחיינים מקבלים מלגות לימודים באוניברסיטאות בארה"ב ולכן מצליחים לסיים תואר ראשון אפילו בשלב די מוקדם בקריירה. אני גם לא רואה סיבה אמיתית מדוע שחיין שמתאמן בבריכה במכון וינגייט לא יוכל ללמוד במכללה של המכון במקביל. גם אם ייקח לו שנה יותר. זה חלק מהקשר שצריך להיות בין ההמכון, היחידה לספורט הישגי והמכללה בוינגייט. סך הכל בניינים שנמצאים במרחק מדשאה וחצי ושתי דקות הליכה אחד מהשני.
כמו כן יש את האוניברסיטה הפתוחה. נדמה לי שירדן ג'רבי עושה שם תואר בכלכלה או משהו כזה. אלה דברים שהמערכת צריכה לעודד ולבוא לקראת הספורטאים.

ספורטאי 3 בספטמבר 2013

יש המון בעיות במה שאתה אומר. אני מסכים איתך בנושא שהתלונות של ספורטאים יכולות להשימע מאוסות, כי הרי זה החלום של כולנו לעשות ספורט, את הספורט שאנחנו אוהבים ושעוד ישלמו לנו על התענוג הזה, אבל יש עם זה המון בעיות. קודם כל הדרישות מספורטאי מקצועי (לא נכנס להגדרות של ספורטאי אולימפי או לא אולימפי, משלל סיבות, ובנינהן שיש שלב בינייים לא קטן עד שאתה מגיע למדרגה הנחשקת הזו) הן דרישות גבוהות מאוד, גם אם תסתכל על זה פשוט כעבודה, כמות היום שמושקעת בעבודה היא גבוהה יותר משל רוב האנשים שעובדים 9-5 במשרד, רק שפה צריך להוסיף לזה גם אורך חיים מאוד מסויים כמו שכבר הסבירו לפני ולא אחזור על זה.
עכשיו אתה אומר שאפשר ללמוד במקביל, שזה יפה ובמקרים מסויימים גם נכון, אבל זה רחוק מלהיות פשוט. לך לבחור שעובד 9-5 במשרד, ותגיד לו לעזאזל, למה אתה לא עושה תואר במקביל? הוא יסביר לך יפה מאוד שאין לו דקה פנויה, וכולנו נהנהן עם הראש ונבין אותו. כי הרי לדרוש שיקום ב5, יתארגן, יילמד שעתיים וחצי לפני היציאה לעבודה, יחזור מהעבודה ב5 ישתה קפה ויילמד מ6-9 בערב, זו דרישה מופרכת, מעטים יכולים לעמוד בצורת חיים כזו. אתה דורש מהספורטאים מעט יותר. אז נכון, אולי אפשרי, אבל כנקודת מוצא זו דרישה מעט מופרכת.
ועכשיו לנקודה שמבחינתי היא החשובה ביותר פה. אנשים שלא עוסקים בספורט כמקצוע לא מבינים שספורט מקצועי זה לא הכיף הזה כששיחקנו בנוער של הפועל תל אביב. זה מקצוע שוחק (פיזית ונפשית), והדרישות ממך הן קיצוניות (אין להן כמעט אח ורע בתחומים אחרים). 5000 ש"ח הוא סכום מצחיק ומעליב לאנשים שמקדישים לכך את חייהם, כאשר רובם יכולים לעשות דברים אחרים בהצלחה גדולה. הסכום הזה בקושי מספיק להתקיים (משכורת מינימום נשמעת כמו חלום של מישהו?) שלא לדבר על להשאיר לעצמך משהו בצד. אותם חבר'ה שהיית אכול קינאה מהנסיעה לתחרויות שלהם בחו"ל (אגב, בגיל 15 בתחרויות ה5 אתה מבין שאין בזה שום תענוג, ומתפלל שהתחרויות יהיו בארץ, כי אומנם היית כבר בכל אירופה, אבל אתה יודע איך נראה שדה התעופה שם ואיך נראה מתחם התחרות והשביל שמוביל אליו ממתחם הספורטאים/ בית המלון, כשכל החבר'ה שלך חזרו מהגיחה של חודש לתאילנד בין סמסטרים באוניבריטה, והחברה שלך רק רצתה סופ"ש באילת ולא יכולת להקדיש לה , כי מה לעשות, יש אימונים…), בקושי מצליחים לגמור את החודש, לא בגלל שהם חבר'ה סוג ב', שלא הצליחו בלימודים, והשתמטו מהצבא, בגלל שהם היו כל כך מוכשרים שהם האמינו שהם יצליחו להשיג משהו מהספורט. ואז הם נתקלו בספורט בארץ, וכולם אמרו להם שהם מפגרים בגיל 22 שהם עדיין עושים את זה, אבל הם האמינו שזה מה שעושה להם טוב ושהם תמיד היו כל כך מוכשרים בזה, אז הם צריכים להמשיך, ובסוף דברים יסתדרו. אז לא, דברים לא מסתדרים, הם לא גורמים את החודש, וכשהם מסיימים את הקריירה הם נשארים בלי כסף, בלי הכשרה לכלום, ובלי שום אופק לעתיד נורמלי, בזמן שכל שאר חבריהם "אכולי הקינאה" כבר מסודרים וצוברים וותק בעבודה החביבה שאחרי התואר השני.

יואב דובינסקי 3 בספטמבר 2013

יופי של תגובה.
ה-5,000 לחודש זה הרי קצת משקר, כי נוסף לזה לא מעט. במחזורי בייג'ין ולונדון ספורטאים נהנו מאוד מהתרומה של סידני פרנק וחלקם השתכרו יפה מאוד (סביבות 12,000). אחרי מחזור לונדון בו ישראל חזרה בלי מדליות, הוועד האולימפי החליט לשנות גישה עם משכורת בסיסית נמוכה יותר ותגמול גבוה יותר על הישגים. ככה שספורטאי בסגל האולימפי בדרך כלל כדי לשמור על המעמד שלו גם זוכה במדליות בתחרויות בינלאומיות ואיתן מקבל מענקים שבראיה שנתית מביאים אותו לשכר סביר יותר. אני רחוק מלהסכים עם כל מה שהוועד האולימפי עושה, אבל במובן הזה ספורטאים ישראלים נהנים מתנאים בכלל לא רעים ביחס לספורטאים ממדינות אחרות. ההבדל זה שבמדינות אחרות ספונסרים מחבקים ספורטאים וכאן בגלל אלף ואחת סיבות שלא קשורות לספורטאי אלא נובעות בעיקר מתדמית הספורט בארץ ושיטת המרכזים הבזויה, ספונסרים בורחים מהספורט והספורטאים הם אלה שנפגעים.
לא רק שלימודים תוך כדי הקריירה היא לא דרישה מופרכת, בשלב מסוים הייתי הופך אותה לתלות לקבלת מלגות נוספות. כל הספורט האמריקני בנוי על ספורטאים שלומדים ומתאמנים במקביל. גם המכללה במכון וינגייט וגם האוניברסיטה הפתוחה יכולים להשתלב מצוין בתכנית העבודה של ספורטאים, אם זה נעשה בתיאום ושיתוף פעולה.

יואב דובינסקי 3 בספטמבר 2013

סליחה, לא משכורת בסיסית אלא מלגות חודשיות. הרי אין יחסי עובד מעביד.

ספורטאי 3 בספטמבר 2013

אני מסכים עמט עם כל מה שאמרת עכשיו. אבל שים לב שכל מה שאמרת מתנקז לנקודה המרכזית שלי, הספורטאי(!!!) כרגע במצב מחורבן, ויש לו לא מעט על מה להתלונן. ה5000 לחודש לא מאוד משקר, כי במצב הנוכחי כיום, זה הסכומים שרוב הספורטאים מגיעים אליהם, המלגות הנוספות די עלובות, וגם את ה5000 האלה לפעמים אתה לא מקבל בגלל שהיית פצוע בתחרות הקריטריון. כמו שאמרת, בסופו של יום הספורטאים הם אלה שנפגעים. שיטת המרכזים אכן בזויה, ותרבות הספורט בארץ עוד יותר, נוצר מצב שאותו בחור סופר מוכשר, שבאמת כולם קינאו בו, מגיע לגיל 23-24 ומתחיל להפנים שיש לו שתי אופציות, או לפרוש מהספורט, או להוריד הילוך, פשוט כי אחרת הוא יימצא את עצמו בגיל 34 במצוקה. ואז רואים קצת ירידה ביכולת, כי הוא רצה לנסות לקחת כמה קורסים במקביל לאימונים בשביל שיהיה לו מה לעשות אחר כך, רק שזה קצת פוגע בתוכנית אימונים (כי הספורט לא ממש מעניין מישהו במוסד הלימודים שבחרת בו), ובסדר היום הקפדני שנדרש ממנו, כפועל יוצא מהירידה ביכולת יורדת התמיכה, אם אתה מספיק טוב וגם התקשורת מתעניינת אז גם שם ירדו עליך ועל חוסר הרצינות והיכולת הדלה (באמת, אתה לא מתבייש, איפה המדליות לעזאזל?! משקיעים בך כל כך הרבה…), בסופו של יום אתה נשאר עם משפט אחד בראש: "למה אני צריך את זה?!" אז כן, במצב הנוכחי, לספורטאים יש על מה להתלונן. ואלה שיש להם שכל, בורחים בשלב כזה או אחר, פשוט כי אין לזה אופק ובמדינה שלנו היום חשוב להבטיח את עתידך.

יוני (המקורי, מפעם) 3 בספטמבר 2013

אבל ממה חי מי שלא מגיע לאולימפיאדה? אנחנו רוצים עוד ספורטאים בוגרים ברמה גבוהה, כדי שידחפו את הכי טובים כמה שיותר למעלה. אם אני מספר 4 בארץ ב-100 מטר גב, או שני הכי טוב בהרמת משקולות, יש לי איך להתפרנס? מאוד אופתע אם התשובה היא כן.

Xxx 3 בספטמבר 2013

לא צריך לתת שקל אחד של תמיכה לספורטאים.
כסף ציבורי צריך ללכת לתשתיות בלבד. מי שבוחר להיות ספורטאי צריך להיות מקצוען. הווה אומר לא לצפות לעזרה ציבורית. להתקיים מהכנסותיו שלו ומספונסרים. זה לא מספיק? שיעבור לארה״ב או שיוותר.
אין הצדקה שכסף ציבורי יממן מתי מעט של ספורטאים כדי שיום אחד אולי אולי ישיגו איזו מדליה או שיא. הכסף צריך ללכת לתשתיות להמונים כדי שיותר אנשים יעסקו בספורט וכדי שהמתקנים יהיו זמינים ובאיכות מספיקה כדי לאפשר לאנשים גם לעסוק בספורט וגם לפתח את כישרונם.

ירושלמי 3 בספטמבר 2013

בדיוק מה שרציתי לכתוב.
המטרה העיקרית היא לא להשיג X מדליות באולימפיאדה או בתחרות כלשהיא, למרות שאם זה קורה וספורטאי ישראלי זוכה זה מרגש ומשמח.
אלא המטרה העיקרית היא לעודד תרבות ספורט אצל האזרח הרגיל.
אחרי שתהיה פה תרבות ספורט, מתקנים, שיעורי ספורט רצינייים בבתי הספר עם מספיק שעות במערכת השבועית, מורים ואנשי מקצוע רציניים, אז גם ספורטאים אולימפים טובים יותר יצמחו מתוך אותה מערכת.

וג'ודו או שחיה לא שונים מכדורגל כדורסל וטניס.

איציק 3 בספטמבר 2013

קראתי ונדהמתי מחוסר ההבנה נמהותי:
1. ספורטאי זה מקצוע כמו איש תוכנה או חשמלא או בנקאי. זה המקצוע שלו ומזה הוא צריך להתפרנס. לא משלגה, פרנסה, לשלם מס, הפרשת ביטוח לאומי ופנסיה.
2. מצטיינים בבורסה או מדעי המחשב מתפרנסים יפה מאוד, גם מצטייני השרות הציבורי. ספורטאים אולימפיים הם המצטינים שבמצטיינים וזכאים לשכר גבוה בהרבה מהמומצע במשק (שוב, לא מילגה כי אם שכר).
3. רוב העובדים לא מסוגלים ללמוד, בטח לא מערכת מלאה. לא כל אחד מתאים ללמוד במוסד אקדמי (וינגט נדמה לי אחד כזה). יש הגבלה של המל"ג (ובצדק) על משך הלימודים, ולהארכת לימודים מעל המקסימום (נדמה לי שש שנים) מצריך פרוצדורות מסוימות.
4. סופורטאים אולימפיים צריכים להיות ספורטאים עם חוזה אישי שיבטיח שחר טוב ו-5000 שקל לא נחשב טוב. מי שמספר לי שזה טוב שיסביר לי מה איכות החיים של כל מרויחי 5000 ש"ח, ואיך יש להם ראש שקט, שזה מה שאנו רוצים מהספורטאים.
5. סטודנט שלומד הנדסה (בכוונה ניקח הנדסה) ובגיל 27 יוצא לעולם ההי-טק (שם נמצאים המצטיינים) מרויח הרבה יותר מ-5000 בנטו, משכורת התחלתית. ספורטאי שמסיים את פרק ב' בחייו בסביבות גיל 30, והקדיש חייו לספורט נמצא בפיגור גדול מאוד יחסית למצטיינים בתחומים אחרים.
6. זה שהוא מגשים חלום, אז גם אלו שעובדים בתוכנה, אלגוריתמים, רובוטיקה במיקרים רבים מגשימים חלום. זה שהם מגשימים חלום לא אומר שהם לא זכאים לשכר הולם. אנשים שעושים את מה שהם לא אוהבים, בדרך כלל עובדים פחות טובים. הלואי וכולם היו יכולים להגשים חלום בעבודתם. מצב המדינה היה טוב בהרבה לו זה היה קורה.
לסיכום, אם יש לך פוטנציאל ביד ואתה רוצה להוציא ממנו את המיטב, אתה חייב לתת לו תמורה הולמת כדי שירגיש את זה שמעריכים את הפוטנציאל שלו (הרי הוא יודע שיש לו פוטנציאל, הוא שבר שיאים, זכה במדליות, נבחר לסגל האולימפי), ואז תקבלו הרבה יותר תוצאות, כיוון שהרבה יותר אנשים יהיו מוכנים ללכת אחרי החלום שלהם.

oded 3 בספטמבר 2013

כרגיל איציק
+1

איציק 3 בספטמבר 2013

תודה :-)

עידו 4 בספטמבר 2013

5000 שקל לחודש זו מלגה נאה לספורטאי, בדיוק כשם שזו מלגה נאה לדוקטורנט באוניברסיטה, לא צריך לעשות הבדלות רק בשם "הכבוד הלאומי" שאותו ספורטאי מעניק, אם בכלל, אחת לכמה שנים.
כספי הציבור צריכים ללכת לפיתוח תשתיות, לעידוד תרבות ספורט בשביל להרחיב את מעגל הנערים העוסקים בספורט וכך גם להגדיל את סיכויי הייצוג והזכייה בעתיד. תנסו היום לחפש חוג אתלטיקה לנערים (או יותר גרוע- נערות) במקום מגוריכם ותגלו שזו משימה כמעט בלתי אפשרית… שישקעו במאמנים ותכניות ארציות, אלה יובילו בסופו של דבר לעליה בפופולריות של הענפים השונים ובעקבותיהם גם יכנסו יותר משקיעים פרטיים להסכמי חסויות.
לגבי סוגיית הלימודים- מסכים עם יואב לחלוטין! למה שלא ילמדו בוינגייט וימשיכו לעסוק בספורט ולפתח את הדורות הבאים אחרי שיפרשו? ואם כבר השוואה לכדורגל, שרן ייני, לדוגמא, עושה תואר בפסיכולוגיה אותו הוא פורס על פני 7(!!!) שנים, ויש עוד כמה כדורגלנים שנוהגים כמוהו… אם הספורטאים רוצם לפנות לכיוונים אחרים מספורט בעתיד, רק שיבחרו לאן.

Comments closed