כנס אחרון באולימפיה

האצטדיון העתיק באולימפיה
האצטדיון העתיק באולימפיה

בשבוע שעבר חזרתי מהאקדמיה האולימפית הבינלאומית ביוון, שם הדרכתי זו שנה רביעית ברציפות בכנס השנתי שלהם באולימפיה למשתתפים צעירים. כנס של שבועיים אליו מגיעים מידי שנה כ-200 צעירים בני 20 עד 35 מכ-100 מדינות שונות, רובם עוסקים בצורה זו או אחרת בספורט, כספורטאים לשעבר, מאמנים, מנהלי ספורט, סטודנטים לספורט וכדומה.

השנה הכנס התאפיין בכמות גדולה מאוד של ספורטאים אולימפיים, כשבקבוצת הדיון הספציפית שאני הנחיתי היה יין קינג, הגולש מהונג קונג שניצח את שיוט המדליות באולימפיאדת בייג'ין ומכיר מצוין את שחר צוברי שסיים את השיוט הזה מייד אחריו וזכה בארד, מדליסט ארד ניו זילנדי, שחיינית צורנית קנדית שהשתתפה במשחקים בבייג'ין ובלונדון, עובד בוועד האולימפי הברזילאי שמתכונן לריו 2016, יפנית שמתעסקת בהגשת המועמדות של טוקיו לאירוח אולימפיאדת 2020 ועוד. את ישראל ייצגו בכנס בצורה מעוררת כבוד נעמה אגמון ליכט מאיגוד הרכיבה ואלעד סימון מהאקדמיה למצוינות בוינגייט.

מאז שהצטרפתי לאקדמיה האולימפית הבינלאומית בסתיו 2009, שמתי לב איך מידי שנה המצב באתונה מדרדר מדכי לדכי. אם ב-2009 חוסר היעילות היוונית הוציאה אותי מדעתי עם בתים חצי בנויים, בירוקרטיה בלתי הגיונית או מערכת רכבת תחתית שנעצרת באמצע בגלל תקלות חוזרות ונשנות, ב-2010 כבר התחלתי לראות את תחילת ההפגנות של קבוצות שונות באתונה והשבתות נקודתיות של התחבורה הציבורית בבירה. ב-2011 אני זוכר שעברתי ליד הפגנת ענק בסמוך לכיכר סינטגמה, ב-2012 כל החברים היוונים שלי היו בדיכאון כי לא ידעו אם הם נשארים או לא נשארים באיחוד האירופי ועכשיו, יום אחרי שחזרתי לאתונה הודיעו על שביתה כללית והממשלה סגרה את ערוצי הטלויזיה הציבוריים.

אתונה היא הנפגעת העיקרית מהמשבר הכלכלי שעובר על יוון. חברים מכרתים, סלוניקי או אולימפיה מספרים לי שאצלם המצב לא מזהיר, אבל הם מצליחים להתמודד עם המשבר, יש תיירות נכנסת והזרמת כספים. ככה שחזרו לחיים נורמטיביים. באתונה ברדק אחד גדול וזה משפיע על כל מגזר. יש לי חבר יווני טוב שקיבלו אותו לעבודה באקדמיה האולימפית הבינלאומית (המשרדים המרכזיים באתונה), אבל הודיעו לו שעפ"י חוקי המדינה החדשים הם חייבים לפטר אותו אחרי מספר חודשים כדי שלא יקבל קביעות. אז נכון שהוא מצא עבודה לקצת יותר מחצי שנה, אבל אחרי הקיץ הוא צריך לחפש מחדש.

אני חושב שהאהבה והכבוד שלי ליוון נובע הרבה מהעצב שלי על ישראל. מדינה עם היסטוריה עשירה ועתיד בעייתי, שנובע בעיקר מהרס עצמי. רק שהם המציאו את הדמוקרטיה ואת המשחקים האולימפיים. היה בזה משהו סימבולי שביום השני שלנו באתונה פנאתינייקוס החזירה לעצמה את האליפות אחרי שאוהדי אולימפיאקוס פוצצו את המשחק כשהיו בפיגור לקראת הסיום.

ועדיין, אני מקנא ביוונים. בעושר, בכבוד ובהילה שנותנים שם לספורט בכלל ולתנועה האולימפית בפרט. אני רומנטיקן במובן הזה. לעמוד למרגלות הר קרוניון ולהסתכל מלמעלה על האצטדיון האולימפי העתיק באולימפיה מרגש אותי כל פעם מחדש. יש אפילו נקודה מאוד מסוימת שאני מרגיש קרוב לזאוס. אף פעם לא התחברתי למסורת הידועה של המשתתפים להתגנב אליו בלילה ולרוץ אותו בעירום. אני יותר מתחבר ליוונים שרואים בזה חילול כבוד.

על אף כל תחלואיה (סמים, פוליטיקה, בזבוזי כסף וכו'), התנועה האולימפית היא אחת התנועות המרגשות בעיני ולא מפליא אותי שמידי שנה אני מרגיש את הקשר המתחזק בין הוועד האולימפי לאו"ם. להבדיל מפיפ"א, יש פילוסופיה אמיתית מאחורי התנועה האולימפית. פילוסופיה שחיברה את ערי המדינה האויבות ביוון העתיקה ומחברת אותי עם חברים מסקנדינביה וארגנטינה ומאיפה לא. יש לי חברי פייסבוק מלמעלה מ-90 מדינות שונות ואני בטוח שהייתי גם עובר את ה-100 אלמלא המציאות הפוליטית הבעייתית היתה מונעת מחברים שפגשתי באולימפיה מאיראן וממדינות המפרץ לשמור עימי על קשר.

החודשים הקרובים יהיו חודשים מרתקים עבור התנועה האולימפית. ביום חמישי יבחר הוועד האולימפי את העיר שתארח את אולימפיאדת הנוער השלישית, בקיץ 2018. גלזגו שנראתה כבחירה הבטוחה קצת מגמגמת, בואנוס איירס קיבלה נזיפה מהוועד האולימפי והיתה צריכה להראות שהעירייה והממשלה תומכות בהצעה ככה שמדיין הקולומביאנית, לשעבר בירת קרטל הסמים של אסקובר, עשויה דווקא להפתיע. ואם בצעירים עסקינן, בעוד שבועיים תיפתח באוטרכט שבהולנד הפסטיבל האולימפי לנוער.

המנה העיקרית תגיע בחודש ספטמבר, כשהוועד האולימפי יתכנס להכריע הן בבחירת הנשיא הבא שיחליף את ד"ר ז'ק רוג הבלגי אחרי כהונה של 12 שנים בתפקיד, הן בנושא החזרת או אי החזרת ההיאבקות למשחקים האולימפיים של 2020 וכמובן זהות המארחת של אולימפיאדת 2020 – טוקיו, איסטנבול או מדריד. כל הסימנים מצביעים על טוקיו כבחירה האחראית שתשאיר מורשת של שיקום העיר מאסון הצונאמי, אבל עם החבר'ה האלה באמת אי אפשר לדעת.

הכנס השנה עמד בסימן שיפור מורשת המשחקים האולימפיים דרך פניה לצעירים. לחזור כמדריך בפעם הרביעית ברציפות, אחרי שקיבלתי באופן רשמי את תעודת הסיום של התואר השני במחזור הראשון אי פעם בלימודים אולימפיים וניהול ספורט ואחרי שפרסמתי ספר ראשון בנושא מיתוג מדינות ומשחקים אולימפיים, היה עבורי סוג של סגירת מעגל. באופן יחסי נהניתי פחות השנה, בעיקר כי התעסקתי באובססיביות על זה שזה הכנס האחרון שלי שם. ביוון הייתי בן אהוב ותמיד קיבלו ויקבלו אותי בזרועות פתוחות. הגיע הזמן להמשיך הלאה, אבל תמיד תהיה לי פינה חמה בלב ליוון ולאולימפיה.

רצה למרחקים – הכירו את מאור טיורי
לוח השידורים החדש של עונת המלפפונים

9 Comments

S&M 3 ביולי 2013

א. איזה מוסד נתן לך תואר כזה? וזה רק לתארים מתקדמים או שיש גם ב.א. בזה?
ב. על מה הדרכת ואת מי?

יואב דובינסקי 3 ביולי 2013

תשכח ממה שאתה מכיר בארץ בכל הקשור ללימודים אקדמיים על ניהול ספורט, כי בישראל זה (כמעט) לא קיים. תארים שניים בניהול ספורט קיימים בכל מדינת ספורט מתקדמת, כשהמוסדות החזקים נמצאים כמובן בארה"ב, גרמניה ובריטניה. לרוב מדובר בתואר שני ובדוקטורט. הגופים הבינלאומיים הגדולים, הוועד האולימפי הבינלאומי, פיפ"א, אופ"א ואחרים, עובדים עם מספר אוניברסיטאות כדי להתאים תואר שני בניהול ספורט לאוריינטציה שלהן. ב-2009 קיבלתי מלגת לימודים ומחייה לעשות את התואר השני בלימודים אולימפיים וניהול ספורט מטעם האקדמיה האולימפית הבינלאומית ואוניברסיטת פלפונס היושבת בספרטה. במשך שנה הייתי על הקו ת"א-אתונה/אולימפיה ובתחילת 2011 הגשתי את התזה שלי שעסקה בניתוח יחסי ישראל והתנועה האולימפית. מבחינה אקדמית זו נחשבת לתכנית בינלאומית מכובדת מאוד. בארבעת המחזורים הראשונים כל הסטודנטים שהתקבלו היו על מלגה מלאה, כיום העלות שלה עומדת על כ-3,000 יורו + טיסות.
מאז שסיימתי את הלימודים, מידי שנה הם קוראים לי להדריך בכנס השנתי שלהם, שעוסק בתמורות שונות של התנועה האולימפית ובעיקר בהפצת הרעיון האולימפי – אולימפיזם.

גיל שלי 3 ביולי 2013

תודה יואב, הרשמים שלך על יוון ריתקו אותי עד מאוד. אני כולי קנאה על נושא התואר שלמדת

אריאל גרייזס 4 ביולי 2013

הפילוסופיה המרכזית של הועד האולימפי היא לעשות חיים למי שחבר בו. ועד מושחת ברמות קיצוניות. לא שאני מזלזל בחוויות שלך, אבל צריך גם לזכור את זה כשמדברים על ארגון כל כך מושחת

יואב דובינסקי 4 ביולי 2013

תרבות הקוקטיילים של מלונות חמישה כוכבים וטיסות במחלקה ראשונה זה נהנתנות של כמעט כל הגופים הבינלאומיים היושבים בשוויץ וככזה גם של הוועד האולימפי הבינלאומי. לא שזה טוב, אבל לא זה מה שמניע את התנועה האולימפית. דווקא בנושא השחיתות (תצביע בעד הגשת המועמדות של העיר שלי ותקבל מיליון דולר/ נממן לילדים שלך לימודים באוניברסיטת יוטה/ וכו'), חלו הרבה מאוד רפורמות בשנים האחרונות. מה שכן, באמת יש להם בוועד האולימפי הבינלאומי בעיה של רגולציה אתית אחידה לגבי חברים, שחלקם לא עומדים בקריטריונים אתיים וקשה להם להתמודד עם זה.
אבל בין זה לבין הפילוסופיה של התנועה האולימפית, אין כמובן שום דבר. זה בסך הכל נגזרת של ארגון בינלאומי שחלק מחבריו סוררים.

אריאל גרייזס 4 ביולי 2013

שזה בערך כמו להגיד שבין קומוניזם לבין סטלין אין שום דבר. זה נכון, אבל התוצאה היא דומה – הפוך לגמרי מכל הערכים שעליהם כביכול זה מושתת.
הנקודה היא שכח משחית. ועם כל הערכים הבאמת נהדרים של התנועה האולימפית, היא צברה כח עצום שפשוט השחית אותה, לדעתי. וזאת בעיה

יואב דובינסקי 4 ביולי 2013

התוצאה לא דומה בכלל, אתה מערבב בין מדיניות של הוועד האולימפי, בין אם נכונה או לא נכונה, לבין שחיתות. שוב, תפריד את הוועד האולימפי כחבר אפריקני שמבקש שוחד כדי להצביע לעיר מארחת לבין התנועה האולימפית שצריכה להתמודד עם פוליטיקה, כסף וסימום כדי להבטיח את הישרדותה. אלה שני דברים שונים בתכלית.
החלק הראשון זה שחיתות לשמה. חלק מחברי הוועד הועפו אחרי שנחשפו פרשיות השוחד של משחקי סולט לייק סיטי (נורמה שהיתה מקובלת גם קודם) ואח"כ קיים קוד וחוקים מה מותר ומה אסור לקבל ונהלים וביקורת פנימית. סמראנש כנשיא התנועה האולימפית דאז היה צריך לתת על זה דין וחשבון לסנאט האמריקני.
החלק השני, של כסף, סמים, פוליטיקה (שבמקרה הקיצון הגיע לטבח מינכן), נובעים ברוב המקרים מהקונפליקט הפנימי של התנועה האולימפית שבין השתתפות לניצחון. שזו סתירה פנימית בלתי נגמרת.
סמראנש לקח את התנועה האולימפית לכיוון מסחרי מאוד, רוג ניסה לקחת אותה לכיוון של חיבור עם האו"ם, דגש על לגסי וססטיינביליטי ומלחמה בסימום. כל נשיא עם האג'נדה שלו. בין אם זה נכון או לא נכון, זאת עדיין לא שחיתות. למרות הסתירות הפנימיות שבהחלט מביאות לא פעם לתוצאות הרסניות ולחברים שסרחו ושהכסף סינוור אותם, בעיני התרומה של התנועה האולימפית לאנושות גדולה בצורה ניכרת מאשר הנזק שנגרם כתוצאה מהמשחקים. אני לא רואה איך ספורט יכול להתקיים בלעדיה ובעיני המשחקים האולימפיים הם החגיגה האנושית הכי גדולה שקיימת היום בעולם.

Martzianno 4 ביולי 2013

יואב, קודם כל קנאה…
ולאחר מכן:
מה תגובתך לגבי הידיעות המספרות לנו שמדינות שאירחו את האולימפיאדה מתקשות לאחר מכן לכסות את החובות שנוצרו עקב אירוח המשחקים – החל במונטריאול (!) עבור באתונה ואפילו בייג׳ין?
הרי די ברור שהערכים האולימפיים שאתה מדבר עליהם כשאתה עומד (לבוש אני מקווה) לרגלי האיצטדיון האולימפי העתיק, כבר לא מגולמים כמעט כלל בתצורת המשחקים הנוכחית.
מדובר במשחקי כח, יוקרה, פוליטיקה וכסף (כיאה לעולם בו אנו חיים) – האם לא צריך לבטל את המשחקים, עכשיו כשהם איבדו כל קשר למהות המקורית שלהם ולמעשה גורמים יותר נזק לטווח הארוך מאשר תועלת?

יואב דובינסקי 4 ביולי 2013

לגבי שאלת האירוח, הכל תלוי באיזה גישה מגיעים למשחקים. אם לוקחים את ברצלונה, אז הם שינו לגמרי את העיר והפכו ליעד תיירותי מרכזי באירופה בזכות המשחקים. לונדון עשו משחקים יוצאים מהכלל, ניקו את אזור סטרטפורד שהיה אזור מוכה פשע/זנות/סמים/עוני, הכניסו את התושבים למעגל העבודה, הכפר האולימפי הפך לדיור נגיש, יש ועד לגסי, האצטדיונים בחלקם מתפרקים ככה שלא יישארו פילים לבנים וכו'. הוועדה המארגנת סיימה ברווח תפעולי. ככה שזה מאוד תלוי איך המדינה המארחת משתמשת במשחקים.
סין, מגלומניה, רצו להראות לנו יש הכי גדול אז הוציאו 40 מיליארד על המשחקים. גם רוסיה מוציאה עכשיו 50 מיליארד דולר (כשיש טענות ש-30 מיליארד דולר מתוכם נגנבו/ שולמו כשוחד) על אולימפיאדת החורף בסוצ'י. זה יותר קשור בעיני בהיעדר משטר דמוקרטי.
לגבי מונטריאול, זה באמת סיפור עצוב שנבע מכשל כללי הן מבחינת בניה שערורייתית של האצטדיון והן במאבקים פנימיים תוך קנדיים בין ממשלת קנדה לממשלת מחוז קויבק שפה ושם עושה קולות של רצון לעצמאות. להבדיל מאולימפיאדת ברצלונה שקיבלה גיבוי מלא ממשלת ספרד, אולימפיאדת מונטראול לא קיבלה את גיבוי ממשלת קנדה ולכן הנטל נפל כולו על תושבי קויבק. מה עוד שמדובר בתקופה אחרת, לפני שהכסף הפרטי נכנס.
דווקא ביוון הייתי רואה את האולימפיאדה באור חיובי. ליוונים כעם יש נטייה להתחיל דברים ולא לסיים אותם. מוסר העבודה שם, איך נאמר, לא גרמני. לדעתי האולימפיאדה גרמה להם לסיים את רכבת התחתית באתונה ולדאוג לתשתיות נוספות. זה נכון שבגלל טיפשות, שחיתות ובירוקרטיה פנימית הם סרבו להעביר את מתחם האואקה לידיים פרטיות והמתחם הוזנח. יוון לא קרסה בגלל האולימפיאדה, אבל בהחלט היו שם הרבה דברים מחשידים.

לגבי השאלה השניה, אני לא מסכים איתך שהם גורמים יותר נזק מתועלת. אני חושב שהמשחקים האולימפיים זה האירוע האנושי הכי מאחד שקיים. בעיני מדובר בחוויה מרגשת ביותר.
כמובן שהמציאות לא ורודה ויש מי שמנצלים את המשחקים להשיג מטרות שונות (כסף, פוליטיקה, סמים וכו'). טבח מינכן כדוגמא הבולטת וכנקודת השפל של התנועה האולימפית המודרנית. אבל זה לא אומר שצריך להתקפל כשקשה, שווה להילחם על דבר טוב גם אם יש אתגרים בדרך.

Comments closed