נקודת האור הניהולית של הספורט הישראלי

היחידה לספורט הישגי היא דוגמא שאם עובדים בשיתוף פעולה, בשקיפות, בראיה לטווח ארוך ועם ידע שמגיע מחו"ל, אפשר להגיע להצלחות

toplevelsport
נבחרות ישראל בשפל. הכדורסל פישלו, הכדורגל צועדים במקום, הטניס לא התעלו, פרויקט זלינגר לא ממריא, בכדוריד רק מפלרטטים עם מקצוענות ואפילו בהתעמלות האמנותית, הבאנקר הלאומי שלי, הנבחרת עדיין בוסר.

לצד הוקעת ניהול הספורט בישראל, אני רוצה להתעכב על מהלך מוצלח שנעשה כאן. מהלך שקרה כתוצאה מפעולות נכונות שנעשו, מתודיות, עם חשיבה, הגדרת מטרות וראיה לטווח ארוך שמלווה בשקיפות והסקת מסקנות ובעיקר בשיתוף פעולה בין רשויות ועם הסתמכות על ידע שנרכש בחו"ל – היחידה לספורט הישגי.

שיתוף פעולה בין רשויות הספורט
לאחר אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 החליטו רשות הספורט, התאחדות הספורט ז"ל והוועד האולימפי כי לא מספיק שישראל תתחרה במשחקים האולימפיים ובכך תראה כי מקומה לצד יתר העמים, אלא צריך לשאוף למדליות. בצעד נדיר של שיתוף פעולה, רשויות הספורט בישראל שרגילות לריב אחת עם השנייה, החליטו להקים זרוע מקצועית לוועד האולימפי – היחידה לספורט הישגי.

מומחה בינלאומי
מי שנבחר להוביל את המשימה הזו היה תומאס למפרט, מומחה יהודי שייצג את פולין במשחקים האולימפיים, כיהן שם כסגן שר הספורט והקים את היחידה לספורט הישגי בגרמניה. הוא ניתח את מצב הספורט בישראל והגדיר את מקצועות הים ומקצועות הקרב כמקצועות בהם יש לישראל יתרונות יחסיים ושם צריך להשקיע. ובאמת כל המדליות האולימפיות של ישראל הגיעו או בשייט, או בקיאקים או בג'ודו.

תפיסה מערכתית
התפיסה הזו שצריך להשקיע את רוב המשאבים במספר מועט של ענפים או ספורטאים כי מהם יגיעו רוב התוצאות, היא התפיסה שהיחידה נשענת עליה גם כמעט שלושה עשורים לאחר הקמתה. פעם קוראים לזה חלוקת 20-80 (מ-20 אחוזים מהענפים יגיעו 80 אחוזים מהמדליות ולכן כך גם יהיה התקצוב), פעם מחלקים ספורטאים לסגלי זהב או לסגלי יהלום שמתוקצבים עפ"י ההישגים, לפני אולימפיאדת לונדון נבחרו שישה ענפים מועדפים שקיבלו השקעה נרחבת יותר (טקוואנדו, קפיצות באתלטיקה, שחייה, התעמלות אמנותית, שייט וג'ודו) וכעת התקצוב לספורטאים השתנה למלגות בסיס נמוכות יותר, אבל מענקים גבוהים על הישגים. ככה שהתפיסה נשארה אותה תפיסה – לא השקעה רוחבית אלא השקעת יותר משאבים בענפים ובספורטאים מצטיינים.

מנהלים שהגיעו מהספורט ולמדו בחו"ל
ישראל לוקה בצורה מחרידה בהיעדר מסלולים ללימודי ניהול ספורט ברמות אקדמיות גבוהות באוניברסיטאות ויש פערי ידע אדירים בכל הקשור בניהול ספורט בין ישראל לעולם. מי שעמדו בראש היחידה והובילו תהליכים היו אנשים שמצד אחד הגיעו מתחום הספורט ומנגד התחנכו במדינות עם תרבות ספורט מפוארת. המנהל הראשון של היחידה לספורט הישגי היה ד"ר איציק בן מלך, מאמן אתלטיקה שעשה את הדוקטורט בגרמניה והפך למומחה בינלאומי. כיום בראש היחידה עומד גילי לוסטיג, מאמן נבחרת ישראל בכדורעף בעברו שעשה תואר שני בניהול ספורט בהונגריה, אחת המדינות המצליחות ביותר בתנועה האולימפית.

קריטריונים שקופים
הספורט הישראלי נולד בחטא דרך שיטת המרכזים והוועד האולימפי הוקם כיצור כלאיים בשיטת פיפטי-פיפטי בין מכבי והפועל, מה שבעשורים הראשונים מקום המדינה הוביל לאיוולת נוספת של בחירת ספורטאים עפ"י שיוכם למרכזים כאלו ואחרים. כדי להימנע מהמצב הזה, כשנתיים לפני משחקים אולימפיים מפרסמת היחידה לספורט הישגי את הקריטריונים שצריכים ספורטאים להשיג בכל ענף כדי להשתתף במשחקים. בחלק מהמקרים מדובר על תוצאות A ובחלק מהמקרים על מיקום בתחרויות או דירוג עולמי, כשתוך כדי נשמרת גמישות מסוימת בבחירת מספר ספורטאים צעירים שהיחידה תמליץ לשלוח אותם למשחקים גם אם עמדו רק בקריטריון הבינלאומי ולא בישראלי. ככה מובטח שהספורטאים שיגיעו למשחקים לא יבחרו דרך פוליטיקה אלא דרך הישגים שקופים, יגיעו ספורטאים איכותיים שידעו להתעלות בתחרויות מטרה ובמידה ויש ספורטאים שנפלו בין הכיסאות עדיין יש גמישות מסוימת דרך ועדות חריגים כדי להכניסם למשלחת.

פרסום רף ציפיות מפורט
מי שמכיר את גילי לוסטיג יודע שיש לו מצגת מאוד מקצועית שבה הוא מראה מה השיגו ספורטאי המשלחת הישראלית בכל ענף בכל אחד מהמחזורים האולימפיים מאז נכנס לתפקיד באליפויות אירופה ואליפויות עולם. עפ"י הישגי הספורטאים בתחרויות המטרה, היחידה לספורט הישגי מפרסמת את הצפי מכל ספורטאי, מכל ענף ומהמשלחת כולה לכל משחקים אולימפיים. כך שאם משייט מסוים היה צפי לגמר והוא לא הגיע לשיוט המדליות, ברור כי הוא לא עמד בציפיות. בבייג'ין למשל המשלחת עמדה ברף התחתון של הציפיות מבחינת מדליות וגמרים. בלונדון היא לא עמדה ברף הציפיות למדליות אבל עמדה בצפי הגמרים, כשענפי השייט והג'ודו אכזבו במיוחד. רק ככה אפשר לעקוב, ללמוד, להסיק מסקנות ולהשתפר למחזור הבא. להבדיל כמובן מלהרים את המאמן על הכתפיים אחרי ניצחון במשחק לפרוטוקול בזמן שהוא אומר שעוד 40 שנה לא נגיע להישג הזה, למרות שהנבחרת הודחה דה פקטו במחצית המשחק השני. סתם תרחיש דמיוני של גניבת דעת.

ראיה לטווח ארוך
במחזור האולימפי הראשון לאחר הקמת היחידה לספורט הישגי ישראל סיימה ללא מדליות, כשבאולימפיאדת סיאול השייטים יואל סלע ואמיר אלדד איבדו את המקום השני לאחר שלא התחרו ביום כיפור וסיימו במקום הרביעי ומחוץ לפודיום. לקח עוד מחזור אולימפי ובברצלונה יעל ארד ואורן סמדג'ה זכו במדליות הראשונות והחלו רצף של ספורטאים ישראלים על הפודיום שהגיע לשיאו עם הזהב של גל פרידמן באתונה ולצערנו נקטע בלונדון. אז יש אולימפיאדות מוצלחות יותר ויש פחות, אבל ישראל תחרותית הרבה יותר מאשר לפני הקמת היחידה ושיפרה באופן מאוד בולט את הישגיה במשחקים האולימפיים ובמחזורים האולימפיים, למרות שעברה להתחרות באירופה.

הביקורות

לא חסרות ביקורות על היחידה לספורט הישגי, שהמרכזית שבהן היא שהיא עובדת רק עם הקצפת, בקושי נוגעת בתשתיות ולמעשה תלויה במה שהאגודות, הקבוצות, המועדונים והאקדמיות מצליחות להצמיח. היות והספורט הישראלי לא יודע להתמודד עם מסות, לא בבתי ספר, לא בקהילה, לא עם משוחררי צה"ל, לא באוניברסיטאות ולא במגזרים השונים, ספורטאים גדלים למרות המערכת ולא בזכותה. ככה שכמות הכישרונות שאפשר לעבוד איתם דלה מאוד.

ביקורת נוספת היא בנוגע לקריטריון הישראלי הנוקשה לעיתים בצורה קיצונית. הדבר יוצר תחושת תסכול אצל ספורטאים שמגיעים מענפים שאינם מוגדרים כמועדפים, על כך שלא רק שהענפים הללו לא מקבלים תקציבים אלא שהמערכת מראש שמה להם רגליים. בעיקר כשמדובר בענפים להם אין ייצוג בהנהלת הוועד האולימפי שם יש רוב ליוצאי המרכזים ולענפי הכדורגל והכדורסל, שכבר כמעט 40 שנה לא רלוונטיים עבור ישראל בתנועה האולימפית. זה יוצר מצב אבסורד של ייאוש עבור ספורטאים או ספורטאים פוטנציאליים שדווקא היו רוצים להתחרות בחץ וקשת אבל מבינים שהסיכוי שלהם להגיע למשחקים האולימפיים כמעט ולא קיים. בכלל, היחידה לספורט הישגי כפופה לוועד האולימפי ולמנהל הספורט. כלומר, לעסקנים ולפוליטיקאים שלא פעם מקשים מאוד על המערכת לעבוד.

אחרי אולימפיאדת אתונה 2004 המיליארדר היהודי סידני פרנק ז"ל תרם 12 מיליון דולר לוועד האולימפי כדי לשחזר את מדליית הזהב של גל פרידמן. בשני המחזורים האולימפיים שבאו אחר כך ונהנו מכספי התרומה, המשלחות הישראליות חזרו עם מדליית ארד בלבד. זה בהחלט מעורר דאגה ומעלה שאלות הן לגבי צדקת הדרך בחלוקת הכספים והן לגבי היכולת למשוך ספונסרים בעתיד.

כשחזרו ראשי הוועד האולימפי וראשי היחידה לספורט הישגי מלונדון, בצורה כזו או אחרת הם השמיעו ביקורת כי הם נשפטים עפ"י "מדליה היא חזות הכל" וכי גם אם לי קורזיץ כן היתה מצליחה בשיוט המדליות זה לא היה אומר שהספורט הישראלי מוצלח. בספורט תחרותי נשפטים על תוצאות.

היחידה לספורט הישגי כשלה עם ענף הטקוואנדו שהוגדר כמועדף בגלל סיכוי להשתחל למדליה (רק 16 בכל משקל משתתפים במשחקים ויש רפסאז' ועם הגרלה נוחה נגד יריב איראני שיפרוש…) אך לא הצליח להביא שום ספורטאי ללונדון. כמו כן כמות הספורטאים הבכירים שבאולימפיאדה בלונדון לא היו ביכולת השיא שלהם או שבריר שניה של חוסר ריכוז פגע להם בתרגיל מצביעה על בעיה פסיכולוגית. היות ובישראל כמעט ואין חקר ספורט ברמות אקדמיות גבוהות, זה בא לידי ביטוי גם בנושא פסיכולוגיית ספורט.

***

הספורט הישראלי נוטה לוותר לעצמו. להסביר לעצמו שישראל מדינה מיוחדת, ובכלל יש מלחמה, ורק שמונה מיליון תושבים וגם זה משקר כי הערבים לא משתלבים ודתיים לא מתחרים בשבת והצבא דופק את ההתפתחות של ספורטאים בגיל 18 והעסק בכלל מנוהל על ידי המזרחים-לוזונים-אייזנברגים-ורשביאקים-והקופלים למיניהם ובכלל הכל גנטי ואלף ואחד תירוצים. אז מה אתם בכלל משווים אותנו לסקנדינביה או לקרואטיה?

בולשיט!

כשעובדים נכון, בצורה מתודית ושקופה עם ידע בינלאומי ובשיתוף פעולה, אפשר להגיע להישגים למרות הריקבון הניהולי שקיים פה. אין מערכת מושלמת, אבל היחידה לספורט הישגי היא דוגמא מצוינת לדרך בה רשויות הספורט בישראל הצליחו לגדל פרח יפה מתוך אדמה המסריחה מזבל אורגני.

עוד תבוסה בסיאטל (שבוע שני של יומן האליפות של הניינרס)
איך דברים עובדים

24 Comments

איציק 16 בספטמבר 2013

כתבה מעניינת אך לדעתי מוטה לא מעט לטובת היחידה:
1. כמו שכתבת בעצמך היא מטפלת רק בדובדבן ואפילו לא בקצפת של הספורטאים וזה גרוע. אפשר לומר שאין לה מנדט, אז היא צריכה להפוך עולמות שתהייה לה דריסת רגל הרבה יותר רחבה.
2. השיטה הנוכחית של מלגה נמוכה ותגמול על השגים היא בזויה. לא ניתן לדרוש השגים כאשר הראש לא פנוי. הדובדבנים של הספורט הם כמו עילואים במדה ובמוזיקה. צריך לתגמל אותם בהתאם. כוכב במדעי המחשב נחטף בשוק בשכר הרבה יותר גבוה (שכר, כולל פיצוים, ביטוח לאומי, פנסייה, קרן השתלמות), לאומתו, ספורטי מצטיין כמו ירדן ג'רבי מקבלת מלגה ללא תנאים של 5000 שקל. זו בדיחה עצובה. תנו להם שקט כלכלי ודרשו מהם יותר.
3. אם היחידה היתה מתנהלת נכון, אז היה אמור להיות גרף של שיפור ביצועים אולימפיים. לא רואים גרף כזה ברור מ-1992. לפעמים מדליה (איזה אושר, ממש לקפוץ על הפודיום ולחבק) לפעמים קצת יותר גמרים. שום דבר לא עיקבי. זה לא מצביע על ניהול נכון.
4. הצמחת פוטנציאל עתידי גם הוא לא קונסיסטנטי וזה מאוד בעייתי כאשר רוצים להגדיר השיגיות לטווח ארוך. זה מצביע על בעייה באיתור וטיפוח כישרונות, ולדעתי זה חלק מהתפקיד של היחידה.
אז אפשר לספר על טבלאות וגרפים, על מדדים ותארים בניהול ספורט. התוצאות מראות אחרת.

יואב דובינסקי 16 בספטמבר 2013

אני אכן מחבב את היחידה לספורט הישגי כי זה גוף מקצועי שעובד ברצינות ומנוהל ע"י מקצוען. ועל רקע הניהול החובבני של הספורט פה, אני מעריך את זה. זה לא אומר שאין לי ביקורת, אבל היא מגיעה מתוך הערכה למה שנעשה, לא מתוך בוז.

1. זו באמת הביקורת המרכזית עליה שהיא מתעסקת רק עם העלית, אבל זה לא מדוייק שזה רק הדובדבן כי היא כן מתעסקת עם ספורטאים בגילאי הנוער וכמובן שיש לה קשר לאקדמיות בוינגייט. דווקא במובן שאין לה מנדט, אני לא מסכים איתך בכלל. להפך, היא מקבל גיבוי גם מהוועד האולימפי וגם ממנהל הספורט להתמקד בעלית. זה בדיוק המנדט שלה.
2. לא גיבשתי דעה חד משמעית בנושא. אני חושב שאחרי לונדון רצו לעשות שינוי. אני חושב שזה שילוב של גם הכספים מתרומת סידני פרנק שהתרוקנו בצורה משמעותית וגם האכזבה בעיקר מספורטאים בכירים בשתי האולימפיאדות האחרונות.
3. יש גרף שיפור מתמיד. דבר ראשון לפני הקמת היחידה היו לישראל 0 מדליות אולימפיות ואחריה יש ממוצע של מדליה אחת בכל אולימפיאדה ושחיינים שהעפילו לגמרים אולימפיים (ובכלל עליה בכמות הגמרים), ככה שלא נכון להגיד שהיא לא הביאה שינוי. ובשלושת המחזורים האולימפיים האחרונים יש עליה במדליות בתחרויות מטרה ואליפויות אירופה ואליפויות עולם. בלונדון דיברו בצורה ריאלית על שלוש מדליות. במשחקים עצמם רוב הספורטאים לא הצליחו להתעלות.
4. גם כן לא מדויק. מאז הקמת היחידה ישראל תחרותית באופן מאוד קונסיסטנטי בג'ודו ובשייט. רק מ-2013 יש לנו שתי אלופות עולם. כמו כן יש הישגים יפים מאוד מענף השחייה בגילאים שונים וגם זה מאוד יציב.

איציק 16 בספטמבר 2013

יואב,
1. דיברתי מ-1992 בכוונה ששם היה שינוי כלשהו (נניח הולדת ישו) ומשם סופרים מחדש. לכן, היחידה נתנה קפיצת מדרגה ומאז אם יש שיפוע התקדמות הוא מאוד נמוך.
2. השיפור בשנתון זה או אחר נראה לי יותר כרעש רקע ממשהו קונסיסטנטי, אבל בינינו, אני מקווה שדוקא אתה צודק.

עמי 16 בספטמבר 2013

כאבא למי שהיה ג'ודאי מהמובילים במשקלו בגילאי הנוער, אני יכול להעיד שללא הורים מחויבים טוטאלית ובעלי יכולת כלכלית, קשה עד בלתי אפשרי להגיע להישגים.
הסעות יום יומיומיות לאימונים, כולל וינגייט פעמיים בשבוע, במדינה חסרת תשתית נורמלית של תחבורה ציבורית, מנוי לחדר כושר, תחרויות בחו"ל (האירופאים נוסעים מתחרות לתחרות כדבר שבשיגרה, בעוד שאנחנו צריכים לממן טיסה+שהות. כמה פעמים כאלה בשנה משפחה ממוצעת יכולה להרשות לעצמה?).
הקושי של ההורים מקרין על הספורטאי ואני משוכנע שהרבה כשרונות גדולים הוחמצו כך.

יואב דובינסקי 16 בספטמבר 2013

עמי, זאת נקודה סופר חשובה ומאוד כואבת. ספורטאי צעיר בארץ זה נטל כלכלי על המשפחה. זה מתחיל בהיעדר מועדוני ספורט מסובסדים ובזה שלשלוח ילד לחוג כדוריד/ כדורסל/ כדורגל עולה 3,500 שקלים בשנה וצפונה. לא כולל כמובן מחנות אימונים ותחרויות בחו"ל.

shohat 16 בספטמבר 2013

כתבה מאד מעניינת. אני מכבד את רצינות האנשים ואצ הכוונות הטובות אבל חולק באופן יסודי על התפיסה המנחה המוצגת בכתבה, שלדעתי איננה נקודת אור אלא "טעות לעולם חוזרת". בעיניי הצבת המטרה של "המדליה" וקידושה מסמנת את השגיאה הבסיסית ביותר של "ניהול הספורט" בישראל. במקום לייצר תשתית ספורטיבית אמיתית שתצמיח הישגים לאורך זמן, מנסים לייצר אשליה של הצלחה או לרכוב על הצלחה נקודתית (ומבחינת תרבות הספורט בישראל- שרירותית). המחשבה שאם "נחטוף" מדליה אולימפית בטקוואנדו זה יעיד באיזושהי דרך על מצב הספורט בישראל היא מגוחכת. הבעיה הזו תמשיך ותמחזר את עצמה כל זמן שהיחידה לספורט הישגי, הועד האולימפי ואיגודי הספורט יגדירו לעצמם רק את המשחקים האולימפיים הבאים כמטרה ולא איך ליי

shohat 16 בספטמבר 2013

סליחה… לייצר שינוי אמיתי שייבחן בטווח של עשר שנים.

יואב דובינסקי 16 בספטמבר 2013

זה לא סותר, אלא צריך לקרות במקביל. כפי שכתבתי הספורט הישראלי לא יודע להתמודד עם מסות. פה קבור הכלב, מספורט במערכת החינוך ועד מועדוני ספורט קהילתיים ומתקנים. זה בעיקר באחריות מנהל הספורט והאיגודים שצריכים לדאוג לתשתיות. דווקא במובן הזה האחריות של הוועד האולימפי היא שילוחית בעיקר.

טל 16 בספטמבר 2013

כותב כתבה נכבד

עם כל הכבוד ליחידה לספורט הישגי, היא לא יכולה לשנות סדרי עולם. כל עוד התקצוב לא בא ממנה. כל עוד הוועד האולימפי ימשיך במתכונתו וכראשי איגודים יבחרו עסקנים ולא אנשי ספורט (ולראיה האיגודים המצליחים: ג'ודו ושייט, עומדים בראשם ספורטאים אולימפיים לשעבר), אנחנו נמשיך להתבוסס בחול טובעני. גם המינוי של דן חלוץ ליו"ר איגוד הכדורסל הוא שגוי ובא אך ורק כדי להנציח את מעמד העסקונה (מאחר והם מינו אותו הסיכוי שישנה משהו שקשור אליהם קלוש). עד שלא יגיע שר ספורט רציני, שיהיה מוכן ללכת למלחמת עולם, לא פחות ולא יותר, נגד מוסד העסקנות עם כל הכרוך בכך (גם תחת איומים ואפילו ביצוע של הרחקת ישראל ממפעלים כאלו או אחרים), אין שום סיכוי שמשהו ישתנה. הספורטאים שלנו חיים ממשכורת מקוממת של 5000 ש"ח בחודש, ומזה הם צריכים להביא הישגים כדי שיקבלו עוד. לא לוקחים שום שיקול של כמה עולה תזונה מיוחדת, כמה עולים מאמנים ויועצים שלא מוכנים (ובצדק) לעבוד בהתנדבות, מהו יוקר המחייה המטריד בישראל ועוד… היחידה לספורט הישגי אמנם קידמה במעט את הספורט בישראל, אבל זה יוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל, מעט מאוד ועם כל הכבוד גם שם נעשות טעויות חוזרות ונשנות… סתם דוגמא? מסיבת העיתונאים המגוחכת לפני לונדון שם הצהירו על רצון לשלוש מדליות (אחת מהג'ודו… מאיגוד שרק התחיל לשקם את עצמו מהרס של עשור תחת קואז), ואחרי זה השתוממו מדוע העיתונות (לא בצדק כמובן, אבל לא רלוונטי) תוקפת.

יואב דובינסקי 16 בספטמבר 2013

אני מסכים כמעט עם כל מילה שכתבת. הטור הזה בא להראות שמהקרקע הרקובה שעליה נשען הספורט הישראלי (אני איתך בנושא חלוץ), אפשר להצמיח משהו מקצועני. אני חושב שהיחידה לספורט הישגי מאוד הוכיחה את עצמה בשלושים השנים האחרונות וגם בעשור האחרון נתנה דחיפה חזקה גם לענף ההתעמלות האמנותית למשל. וכמו שכתבתי, היא לא חפה מטעויות וראויה לביקורת עליהם. הצבת מטרות שקופות זו הפגנת בגרות בעיני. גם אם אחר כך צריך לספק הסברים ולנתח מה לא עבד ומה צריך לשפר.

טל 16 בספטמבר 2013

יואב היקר

לא רציתי לעשות זאת, כי לא נראה לי ראוי בכתבת פרגון לתת בראש למישהו, אבל בינינו… בוא נמדוד את הישגי היחידה לספורט הישגי באמת ובעיו מזויינת. ענף השייט היה אמור להביא לנו מדליה עוד לפני הקמתה, הלא כן? הרי אם לא היה לנו את יום כיפור בסיאול, אמיר וסלע היו המדליסטים הראשונים במדינה. יתרה מכך, עמית ענבר שאינו תוצר של יחידה זאת היה הראשון להכיר לנו את המושג של אלוף אירופה ועולם (חבל שבבמה המרכזית לא הצליח לנצל את הפוטנציאל שלו). הג'ודו עם יעל ארד וסמדג'ה? אותו הדבר. מהם הישגיה של היחידה הזאת ידידי? ההשתחלות המדהימה של גל ב-96 (ופה ההזדמנות לומר לו מזל טוב) או הזהב שהביא אחרי שכבר פרש וכמעט ויתר על הכל? המדליה של אריק? של צוברי? של קלגנוב שהוא בכלל תוצר חוץ? במה באמת יכול גילי לוסטיג להתפאר? ברצינות אני מדבר… על אולי שתי מדליות בעשרים שנים? זה רציני? היחידה היא לא התקווה שלנו, היא תוצר לא מושלם או טוב של השיטה… זה הכל. זה שבמדבר כל דלי טרנפנטין זה קוקה קולה זירו? נו שויין… אם בזאת אנו רוצים להתנחם? מי אני שאפריע…

אריאל גרייזס 16 בספטמבר 2013

יש משהו שאני לא מבין וזה הנושא של הקריטריון הישראלי. למה צריך לשים קריטריון יותר מחמיר מזה הבינלאומי? כי לא רוצים ישראלים שכביכול יושפלו כשהם יסיימו אחרונים בבריכה?
אז מה? למי אכפת? זאת בדיוק הראיה הבעייתית את התוצאה הסופית כחזות הכל. במקום לתת לאותם ספורטאים את ההזדמנות לצבור בטחון וניסיון, עושים להם את החיים קשים רק כדי שאנחנו לא נרגיש רע משחיינים שטבעו בבריכה.
חוץ מזה, אני חושב שהמעבר לתשלום לפי הישג נובע מההבנה (נכונה או לא נכונה) של גילי לוסטיג שלתת לספורטאים קצבת קיום גבוהה הופכת אותם ל"לא רעבים" מספיק. לא יודע כמה אני קונה את זה.

יואב דובינסקי 16 בספטמבר 2013

כן, כי רוצים נבחרת תחרותית. אני דווקא כן יכול להבין את זה. במובן הזה יש לי פחות בעיה עם דרישות הקריטריונים הגבוהים מהשחייה שמקבלת תקציבים ועל כך אני יכול להבין מדוע מצפים למשלחת איכותית. הבעיה שלי היא עם דרישות מענפים שלא נחשבים למועדפים, לא מתוקצבים ורובם גם לא מיוצגים בוועד האולימפי, ככה שהספורטאים שלהם גם מממנים את עצמם כל הדרך וגם נותרים מופקרים. כמו במקרה של גיא מצקין בחץ וקשת.

oded 16 בספטמבר 2013

אתה עדין, אני יודע- אני לא קונה את זה.
כמו שאני לא נמשך לעבודות על בסיס עמלות לא הייתי מצפה מספורטאי מקצועני לחיות ככה. בעיני זו התעללות.

איציק 16 בספטמבר 2013

הסיבה היא פשוטה, שחיין שקובע את הקריטריון האולימפי, קובע אותו בדרך-כלל בערב. באולימפיאדה, המוקדמות בבוקר, כאשר התוצאות איטיות יותר. הקריטריון הישראלי בא להבטיח קריטריון אולימפי במישחי בוקר.

red sox 17 בספטמבר 2013

אריאל הסיבה לקריטריון המחמיר היא לא רצון להימנע מבושות (כפי שזה מוצג לרוב) אלא פשוט מוגבלות המשאבים. דווקא נכון בעיני לומר "אנחנו לא עומדים לקבל תקציבים יותר גדולים ממה שיש ועם מה שיש לא ניתן להשקיע לרוחב. לכן נמקד השקעה באמצעים המוגבלים שקיימים".
חוץ מזה, אם אינני טועה זו הייתה דרישה של הנדבן סידני פרנק בזמנו להשקיע רק בטופ. שנינו יודעים שאם הוא רק היה מבקש, ראשי הוועד האולימפי היו מוכנים גם לרוץ סביב הדר יוסף עם חוטיני ורוד ואוזני שפן בשביל לקבל את הכסף.

אלון זנדר 17 בספטמבר 2013

אריאל – רק לסבר את האוזן: לכל מדינה מתוקנת שאני מכיר יש קריטריון מחמייר משלה. כשנגיע למצב של איי שלמה או של אנדורה, ששולחים כל מי שאפשר כדי שתהיה משלחת (עוד עשרים שנה אנחנו שם), נדע שנגמר הספורט.

לא רעב 16 בספטמבר 2013

נקודת אור ניהולית? רק בישראל מתעלמת בת 22 היא בשיא שבנות 16 עוקפות אותה, שחיין בן 20 יביא מדליה בעוד 4 שנים כי הוא צעיר וגמר זה יפה, אבל שניים מהטובים בעולם עשו זאת אפילו בגיל צעיר קודם, ג'ודקאי שבגיל 32 ממשיך להתחרות ומשום מה לא מחפשים לו יורש, אלא מצפים עוד למדליה!! לאן נעלמו השאיפות שלנו? למה לא מגדלים ספורטאים מגיל צעיר מ-א-ו-ד כדי שיוכלו להתחרות על מדליות שהם צעירים מבחינת מרבית הענפים ולא בני 22-28.

MOBY 17 בספטמבר 2013

ושום טיפול בפארסה באיגוד הג'ודו.
ההצלחות משתיקות?

יואב דובינסקי 17 בספטמבר 2013

סיפור אליס שלזינגר זה פשוט חלם וכישלון של כל מערכות הספורט, איגוד הג'ודו, מנהל הספורט, היחידה לספורט הישגי, הוועד האולימפי, יענק'לה שחר כספונסר ואליס עצמה. וזה עוד בימים שיעל ארד בכירה בוועד האולימפי ובכנסת יושב ח"כ יואל רזבוזוב. וכולם מגרדים בראש. אם היא תעבור לייצג את אזרבאיג'ן זה מסר איום ונורא בכל כך הרבה רבדים. הספורט התחרותי בוכה שאין מסות אבל ברגע ששניים מתמודדים על אותה משבצת, זה בדרך כלל נגמר מכוער. הימים בהם החברים של צוברי חוסמים את משיח ולהיפך נראים כאוטופיה ביחס למה שקורה בין אליס לפונטי.
אתמול פונטי אמר על ההצעה שאליס תעלה במשקל ותתחרה במשקל אחר: "גם תהני, גם תצחקי וגם לא תהיי רעבה". גם אם הוא לא התכוון לזה, אני לא יודע אם לצחוק או להתעצבן כשיו"ר איגוד הג'ודו אומר לספורטאית להעלות במשקל ואז היא לא תהיה רעבה.
יש בסיפור הזה הרבה יותר מידי אגו ואנשים שטיפסו על עצים גבוהים וחסר את המבוגר האחראי שיעמיד את כולם במקום. כאן באמת שחר, הוועד האולימפי והיחידה לספורט הישגי ממלאים פיהם מים במקום לפתור את הפארסה הזאת.

MOBY 17 בספטמבר 2013

מה אתה רוצה משחר?
הרי ברור מה הוא רוצה. אני בטוח שהמימון לא הייתה הבעיה של היו"ר והמאמן הלאומי אלה האגו. לשחר יש הרבה יכולות אבל להרחיב אגו של הפונטי נראה לי בלתי אפשרי.
יש היתממות של העוסקים בדבר. היו"ר מדבר על מסי (ושוכח שהוא כן קבע את המאמן) ועצם הדרישה לדעת מה המתחרה העיקרית של בת טיפוחי המאמן הלאומי עושה ומתאמנת נשמעת הזויה לכל אוהב ספורט. הרי אם נפצעת המתחרה בטורניר כלשהו זה א-ב להעלים את הפציעה. נראה לכולנו שמאמן האלופה לא ידאג (במקרה הרע) להגיד לאלופת העולם על הפציעה? ובמקרה הנורא יותר להגיד ליריבה הבאה שלה על הפציעה? למה להיכנס למקום שטוב לא יכול להיות בו?
הפתרון פשוט (אבל יותר יקר מהפתרון כרגע). ואריק זאבי בראיון אתמול בערוץ הספורט איבד הרבה מהקרדיט. עדיף להגיד אני עובד בהתאחדות ולא מעוניין להתייחס מאשר לתת תשובה מגומגמת כזו.

פנדה 19 בספטמבר 2013

לא ראיתי את הקטע עם אריק, מה היה שם בדיוק?

אלון זנדר 17 בספטמבר 2013

יואב,
אני רק רוצה לחזק מה שכתבת. היחידה לספורט הישגי נבנתה כמו שצריך ועושה את העבודה תוך פיקוח עצמי על התוצאות והיעילות. רק שהיא לא יכולה לפעול בחלל ריק.
כמובן שהיא עוסקת רק בדובדבן, זה תפקידה. הביקורת עליה בנושא אינה במקומה, כיוון שזה לא אמור להיות תפקידה. מה שהיא עושה, היא עושה בלית ברירה.
ספורט הישגי יכול להתפתח רק על בסיס של עבודת בסיס (אגודות!) וסיבסוד, בעבודה יחד עם מאמנים מקומיים שמפנים כשרונות בגיל צעיר אל מרכזי המצויינות. אין שום דרך אחרת ידועה להשיג הישגים ספורטיביים. או לשפר את מצבם הבריאותי של התושבים.
סדר העדיפויות הישראלי הוא הבעיה. איפה זה התחיל? זה כמו הביצה והתרנגולת. אבל השינוי יכול לבוא רק מלמעלה. סיבסוד של אגודות ועיסוק בספורט, העלאת הפרופיל שלו וחינוך שלא מוותר על הספורט כענף משני וחסר חשיבות. מכאן יכולה קרנו לעלות.

ג'וני 17 בספטמבר 2013

התקשורת אשמה לא פחות
בארץ אין תרבות של תקשורת ספורט
אין חשיפה ומודעות לספורט אלא בעיקר לברברת ופטפטת בלי סוף
בעיתונים בטלוויזיה וברדיו מדברים רק על כדורסל וכדורגל אבל בעיקר על רכילות כדורגל אז איך יהיה פה מודעות לספורט אם התקשורת מתעסקת בטפל ולא בעיקר.

Comments closed