חייבים איזונים ובלמים בין הממשלה למרכזים

במקום לתקוע מקלות בגלגלים, צריך ליצור מערכת שקופה שמתבססת על איזונים ובלמים כשמצד אחד פוליטיקאים לא יוכלו לעשות בספורט שימוש לצרכיהם ומנגד העסקנים מהמרכזים יפסיקו להחזיק את איגודי הספורט הישראלי בביצים

ביקור המשלחת האולימפית ללונדון בבית ראש הממשלה

מדינת ישראל רחוקה מלהיות נקייה מהתערבות בוטה בספורט ולא פעם השתמשה בספורט כחלק מהמדיניות הציבורית של המפלגות והממשלות השונות.

המבנה המעוות של הספורט הישראלי נוצר כתוצאה מקשר ישיר בין המפלגות הפוליטיות למרכזי הספורט. מה שהחל בקשר בין מפא"י והפועל, הרוויזיוניסטים ובית"ר, הבורגנים ומכבי והציונות הדתית ואליצור שם מרכזי הספורט שימשו כגופים לגיוס כוח פוליטי, המשיך עם קום המדינה בכל מיני שיטות פיפטי-פיפטי או שיטות רוטציה שהבטיחו ייצוג ותקציבים עפ"י השתייכות למרכז כזה או אחר.

ההיסטוריה האולימפית של ישראל מלאה בהתערבויות פולטיות, כשהחרפה הגדולה ביותר היתה החרמת משחקי מוסקבה 1980 וההצטרפות לחרם של ארצות הברית אחרי פניה של נשיא ארצות הברית דאז ג'ימי קארטר לראש ממשלת ישראל מנחם בגין ז"ל.

מפעל המכביה הוא מפעל ציוני המשתמש בספורט כדי לחזק את הקשר בין יהדות התפוצות למדינת ישראל. לא מעט משרדי ממשלה משתפים פעולה כדי לקיים את המכבייה, לא מעט פוליטיקאים גוזרים קופון פוליטי בזכותם וכדי לארגן את אירועי המכבייה, איגודי והתאחדויות הספורט אחראיות על ארגון התחרויות. עצם ההחלטה לקיים את המכביה בירושלים ולא בר"ג היא החלטה פוליטית. כך שמבחינה אינהרנטית, יש שימוש באיגודים ובהתאחדויות לצרכים פוליטיים של הממשלות השונות.

מעבר לזה, דרישת המשפחות השכולות להנצחת י"א חללי מינכן במשחקים אולימפיים היא דרישה שמנוצלת לצרכים פוליטיים על ידי ממשלת ישראל. את הויכוח מלבה בעיקר שרת הספורט לימור לבנת, שבעיקר מצליחה לנצל את הבמה להעביר מסרים פוליטיים שיתאימו לאידיאולוגיה הפוליטית שלה ושל הממשלה ולא לנסות למצוא בצורה דיפלומטית את עמק השווה בו אפשר יהיה לכבד את הספורטאים ומצד שני לא להפוך את המשחקים האולימפיים למפעל הנצחה פוליטי.

לטענתי, הפתרון נמצא באזכור רשמי של י"א החללי בטקס הנפת הדגלים באזור הבינלאומי בכפר האולימפי, בטח לא בדרישה לדקת דומיה בטקס הפתיחה. ולזה צריך פעילות דיפלומטית רגישה ולא צעקות פופוליסטיות. אבל הדיון הזה שווה פוסט נפרד שאני מאמין שאכתוב עוד שבועיים, אחרי שמינכן תגיש רשמית את מועמדותה לאירוח אולימפיאדת החורף ב-2022.

כמובן שכל פעם שקורה איזה אירוע עם נגיעה פוליטית בספורט מייד משרדי ממשלה או פוליטיקאים מנצלים את ההזדמנות לשלוח מכתבים מגנים לגופי הספורט הבינלאומיים. לגבי המעורבות עם הטוטו והקצאת משאבים ציבוריים, אם יש פה התערבות ממשלתית או לא, זה נתון לפרשנות.

בכל אופן, הממשלות בישראל תמיד השתמשו בספורט לצרכים פוליטיים וזה לא עומד להשתנות.

***

כיום ההשפעה הפוליטית על המרכזים אמנם אינסטרומנטלית ברובה, אך העיוותים נשארו ובוועד האולימפי יש רוב למרכזי הספורט ולכדורגל והכדורסל (ענפים שלא רלוונטיים לישראל בתנועה האולימפית כבר כמעט 40 שנה ונציגיהם מחולקים עפ"י המרכזים) כשלענפי ספורט אולימפיים ששולחים ספורטאים למשחקים כלל אין ייצוג.

העיוות הזה לא יכול להשתנות מבפנים היות והמרכזים מחזיקים ברוב והם לא יצביעו על פירוקם או הפחתת כוחם הפוליטי. זה כמובן יוצר מצב של קבלת החלטות המשקפות את מטרות המרכזים ואנשים שמחזיקים בריבוי כובעים ואיתם רשתות של אינטרסים שבלתי ניתן לעקוב אחריהם ועוד רעות חולות נוספות.

בסיבוב הראשון בבחירות לראשות הוועד האולימפי מועמד מכבי יגאל כרמי נבחר להחליף את צביקה ורשביאק בזכות קול אחד כאשר איש מכבי אבי לוזון, שצריך את קולות מרכז הפועל כדי להיבחר לעוד קדנציה בראשות ההתאחדות לכדרוגל, עזב את ההצבעה מוקדם כדי להיות לצד השרה לבנת במשחק של הצ'צ'נים בטדי. באותה הצבעה, עפ"י כתבה של עדי הרשליקוביץ וטליה סלנט (אפרופו, התכנית שלה ושל טל ברמן מצוינת) מרכז אס"א שאמור לדאוג לספורט באוניברסיטאות דרש בתמורה לתמיכה במועמדים מקומות בעמדות כוח בהתאחדות לכדורגל ואיגוד הכדורסל (שכאמור, כבר כמעט 40 שנה לא רלוונטיים עבור ישראל בתנועה האולימפית). כלומר, כל החלטה, בחירה או מינוי קשורים בסדרה של החלטות ושיקולים שאין להם שום קשר תוכני לעצם הדיון.

השיטה מעוותת וחייבת להשתנות והמרכזים לא יעשו זאת מעצמם.

***

כשמצד אחד יש גופי ספורט שמנוהלים בצורה מעוותת ומנגד ממשלות ושרים שעושים שימוש פוליטי בספורט, אי אפשר באמת לסמוך על אף אחד מהם ונשארים בעיקר עם ריבים אישיים, משחקי כבוד וטלנובלות סטייל אלכס גלעדי-לימור לבנת או אבי לוזון-צחי פישביין ודומיהם. במצב הנוכחי לא רק שהספורט והפוליטיקה קשורים זה בזה אלא שגם בגלל ריבויי הכובעים לא ניתן להקים גופים נקיים מאינטרסים, מסקנות של ועדות ציבוריות מטואטאות ותחומי אחריות שנמצאים באחריות משיקה של שניהם, כמו פרויקטים לאומיים או השקעה בתשתיות, נופלים בין הכיסאות.

אחד המהלכים הבודדים המוצלחים היחידים שנעשו בישראל היה הקמת היחידה לספורט הישגי. היא הוקמה בזכות ידע שהגיע ממומחה חיצוני (תומאס לפארט ממקימי היחידה לספורט הישגי בגרמניה), מנוהלת בידי אנשי מקצוע שעשו תארים מתקדמים בחו"ל (בעבר ד"ר איציק בן מלך וכיום גילי לוסטיג), בעלת חזון רוחבי, מפרסמת קריטריונים שקופים, מגדירה מטרות מדידות ותלויה בשיתוף פעולה בין שני גופי ספורט מרכזיים – הוועד האולימפי ומנהל הספורט. ללא שיתוף הפעולה הזה, גם היחידה לספורט הישגי היתה תקועה.

את הלקח משיתוף הפעולה צריכים להפנים במשרד הספורט ובוועד האולימפי. כל עוד אלכס גלעדי (גילוי נאות, היה נשיא שידורי קשת כשהייתי עורך הספורט של מאקו) מגן על העסקנים ומאיים בהשעיית ישראל אם הממשלה תתערב, אי אפשר יהיה לנקות את הספורט מצורת הניהול המעוותת שהשתרשה בו. מנגד, כל עוד לימור לבנת תשתמש בספורט למינוף מעמדה הפוליטי ותתנה הקצאת כספים ברפורמות שהיא ואנשיה יקבעו, אי אפשר יהיה לטעון לאוטונומיה של האיגודים, שבהגדרתם הם ארגונים לא ממשלתיים.

בכל הקשור להתערבות של הממשלה בספורט, במקרה של ישראל עדיף להיות חכמים מצודקים. השאיפה לא צריכה להיות ניתוק שיוביל לריב שיתקע מקלות בגלגלים של הספורט כפי שקורה כיום, אלא ליצירת מערכת שקופה שמתבססת על איזונים ובלמים כשמצד אחד פוליטיקאים לא יוכלו לעשות בספורט שימוש לצרכיהם ומנגד העסקנים מהמרכזים יפסיקו להחזיק את איגודי הספורט הישראלי בביצים. זה אולי האתגר המרכזי בהקמת המועצה הלאומית לספורט.

מרתון ניו יורק - Closure
נמוך

13 Comments

ניתאי 4 בנובמבר 2013

נניח שהוקמה מועצה לאומית לספורט. איך הציבור (כלומר נציגיו) מפקח עליה כך שלא תהיה דיקטטורה במקרה הטוב ומושחתת במקרה הרע?

יואב דובינסקי 4 בנובמבר 2013

המועצה הלאומית לספורט זה משהו שאמור לקום וכבר עבר במספר ועדות חקיקה בכנסת. העניין זה שזאת הכתבה מלמעלה של מנהל הספורט ותיקח סמכויות הן מהוועד האולימפי הנשלט ע"י המרכזים והן מהטוטו. אני צופה עוד הרבה מלחמות עד שהיא תקום.

S&M 4 בנובמבר 2013

יואב, אתה מאוד נאיבי. יש חוק ברזל, פוליטיקאים לא מרפים מהשררה אלא אם מכריחים אותם.

הפוליטיקאים שאני מדבר עליהם הם הן הממשלה והן האיגודים והמרכזים. אף אחד מהם לא יוותר על השררה, ולא יקים גוף שייקח ממנו כוח.

לכן, ההזדמנות שבה הממשלה משחקת בטוטו נגד איגוד הכדורגל היא נפלאה. למה? כי היא תשבור את איגוד הכדורגל. ובלי שהוא יישבר הוא לא ייבנה מחדש.

ההתייצבות של אלכס גלעדי לימין לוזון מסריחה משחיתות עד לירח ובחזרה. האיש הזה חי משימור מרכזי הכוח בידי הגופים הקיימים, והוא תמיד יעדיף לשמר אותם כמות שהם, כי כך הוא משמר את עצמו ואת ההשפעה שרכש בזכות רשת הטלוויזיה האמריקאית. פירוק האיגודים והמרכזים (או כמו שקוראים לזה "התערבות ממשלתית") יכולה, בטעות או בכוונה, לגרום לכך שראשי המרכזים שהיום מרכיבים לפי רצונו של אלכס גלעדי את הנציגות האולימפית של ישראל, יפסיקו לסור למרותו, וכך הוא יאבד את הכוח.

לא מנהלת תחת ההתאחדות, לא רשות, לא יחידה לספורט הישגי, לא מועצה לאומית ולא כלום. כל גוף שתקים, יהיה כפוף למרכזים הקיימים. כדי לבנות כאן ארגוני ספורט בריאים, צריך להרוס את הקיימים. אני עם הטוטו – והממשלה, לבנת – בעניין הזה. ולא מאהבת לבנת, שאני בז לה ומתעב אותה, אלא משנאת מרכזי הספורט.

עם כל חוסר הנוחות שלי מצידוד בלבנת, אני חייב להודות שהיא עשתה פעולה מרהיבה כשהעבירה החלטה על העברת כסף ישירות לאגודות ולא דרך המרכזים. אבל זה רק צעד ראשון. הצעד השני והחשוב יותר צריך להיות כריתת הראש של לוזון. וזה חשוב לא בגלל שזה לוזון, שיש הצדקה בלתי-תלויה להעיף אותו. זה חשוב משום שזה נעשה "כאילו" (ואני מסכים שזה "כאילו"!) בשם העיקרון של ניגוד עניינים.

ולמה חשוב עיקרון חוסר ניגוד עניינים? או, כאן הפטנט, ואם תבין אותו תבין הכל. לא בגלל ששמעון מזרחי יקבל החלטות לטובת מכבי תל אביב בראש איגוד הכדורסל. בכלל לא זה. זה בגלל שכל מי שהוא פעיל בקבוצה/אגודה, קשור למרכז ספורט. אפילו שחר קשור למכבי, אם ירצה או לא ירצה. תבדוק מי הנציגים שלו לאורך השנים (וייצנר=מכבי). העיקרון של חוסר ניגוד עניינים בין יו"ר האיגוד לאגודות שבאיגוד הוא חשוב כי הוא ינתק את ההשפעה הטוטאלית שיש למרכזי הספורט על האיגודים.

שילוב של עצירת הכסף ממרכזי הספורט + סילוק לוזון (כצעד סמלי של סילוק מרכזי הספורט מראשי האיגודים) רק הוא ירפא את הספורט. זה ינתק את הספורטאים והאגודות במסגרתן הם פועלים, ממרכזי הספורט, ולכן מהפוליטיקאים.

לסיכום – אני לוקח כדור נגד בחילה, והולך עם לימור לבנת בעניין הזה. אם היא תצליח במהלך, אפילו היא לא תצליח לשלוט בספורט. דווקא אם תקים לה "מועצה לאומית" תכניס אותה בכוח למגרש. ה"לאומית" הזה מפחיד אותי. "לאומית" אומר שליטה של פוליטיקאים. תן לי אנשים כמו חלוץ בראשות האיגודים. וגם חלוץ לא מציאה, הוא רק דוגמה. תן אנשים שלא באים ממרכזי הספורט, שלא באים מהאגודות. כמו באמריקה, שם הקומישנר הוא איש מקצוע, מנהל, לא עסקן פוליטי.

יואב דובינסקי 4 בנובמבר 2013

כתבתי בעבר על הצעד הנחוץ בפירוק כוחם של המרכזים, כך שמרכז מכבי יישאר להתעסק רק בענייני המכביה, מרכז הפועל רק בענייני ליגות למקומות עבודה, בית"ר יפורק לגמרי ואס"א אשכרה יתעסק בקידום ספורט באוניברסיטאות. עם אליצור צריך לחשוב מה עושים. בכל אופן, לבנת עושה כמה צעדים מאוד נדרשים בהפיכת המרכזים למיותרים עוד יותר ממה שהם היום, או לפחות עושה קולות כאילו היא עושה אותם. אני דווקא מאוד תומך במועצה הלאומית בספורט, כי חסר בישראל גוף ריכוזי עם ראיה רוחבית לאורך זמן שיכול לאגד משאבים ולהוביל תהליכים.

משה 4 בנובמבר 2013

יואב,
מאחר ואת דעתי על אלכס גלעדי הבעתי בכל פוסט שלך בערך אני באמת רוצה להבין מהי השיטה הנהוגה בחו"ל בניהול ? האם יש אח ורע לשיטת מרכזים(במדינות מתוקנות בלבד) ?
ולגבי גלעדי, מצד אחד האיש אינו נציג של ישראל בועד האולימפי אלא צבר את כוחו דרך תפקידו ב-NBC. מצד שני הוא מטיף מוסר כל הזמן(להוציא דו"ח של 400 עמ' לראש הממשלה ?) לגבי ניהול הספורט במדינה ודורש לשמר שיטה שחוץ מקומץ עסקנים שרוצה לשמר ולמקסם את רווחיו כולם חושבים שהיא בזויה ועברה מהעולם.

יואב דובינסקי 4 בנובמבר 2013

אני לא מכיר שום שיטה שמתקרבת לאבסורד המרכזים.

איציק 4 בנובמבר 2013

יואב,
אני לא מבין את ההתחסדות, ספורט הוא כלי בידי הפוליטיקאים בכול מקום ובכול זמן. אם זו אולימפיאדת ברלין, מוסקבה, אטלנטה, או בג'ין. כולן היו פוליטיות, כמו גם אולימפיאדות אחרות שלא הזגרתי. לכול אליפות עולם או תחרות גדולה יש ניחוח פוליטי. לא סתם רואים את מרקל (לא רק את לוזון) באה לכדורגל (ואני לא בטוח שזה בכלל מעניין אותה), נציג המלכה נותן את הגביע בוימבלדון (כן, גם זה פוליטי), ויש עוד דוגמאות רבות. איזו אולימפיאדה יכולה לעמוד על רגליה בלי תמיכת הממשל. כשנוח הועד האולימפי לא רוצה התערבות פוליטית, אבל כדי שיהייה סיכוי לארח אולימפיאדה, כל נשיא/ראש ממשלה של המדינות המועמדות מגיע ומתרפס בפני הועד, ראש העיר המועמד לארח, מוכן להזמין על חשבונו את כל נציגי הווע ולנשק אותם ב…
לומר שיש להפריד פוליטיקה מספורט זה צביעות (נראה את הועד האולימפי מסלק את ארה"ב או רוסיה בגלל התערבות של אובמה או פוטין – והוא התערב). לכן, אין לי בעייה עם מה שעושה לימור ליבנת, שרת הספורט, במקרה זה. שתתערב, שתהרוס ותבנה מחדש. אם הצבועים רוצים לסלק אותנו שיסלקו. עדיף שיסלקו, שנבריא את המערכת ואז נוחזר בריאים, מאשר שנשאר חולים ועלובים כמו עכשיו.
פוליטיקאים יקרים שלי (כן, הם יקרים, אני משלם הרבה מעוד כדי שהם יהנו על חשבוני, איכס), תתערבו בספורט, כי בלי זה לספורט אין תקומה, רק עשו זאת בחוכמה, למען הספורט ולא נגדו.

משה 4 בנובמבר 2013

1+
ועוד נקודה, את האנשים שיושבים בכנסת אני בחרתי(לא ממש את אלה ספציפית אבל השתתפתי בתהליך הבחירה). התהליך לבחירת הועדים והמרכזים השונים שיושבים על מיליונים מכספי הציבור ברור כנראה רק להם ולכן בשאלת "מי מייצג אותי" התשובה ברורה בעיני.

יואב דובינסקי 4 בנובמבר 2013

משה אתה צודק. העובדה שלאוהדים או לציבור אין נגיעה בקבלת החלטות באיגודים, התאחדויות ובוועדים זאת בעיה אקוטית. להגיד שחבר מרכז מכבי בוועד האולימפי הוא נבחר ציבור זה בולשיט.

יואב דובינסקי 4 בנובמבר 2013

אתה מערבב בין דברים ובכמה נושאים מתפרץ לדלת פתוחה. יש הבדל בין שימוש באולימפיאדה כדי לשפר את מעמד המדינה שלך לבין החרמת אולימפיאדה מטעמים פוליטיים.
בשביל לארח אולימפיאדה יש צורך בשיתוף פעולה של כל רשויות המדינה. בעשורים האחרונים כדי לזכות באירוח משחקים כל עיר מתמודדת גם עושה רפרנדום בעיר או סקר בין התושבים כדי להראות אחוזי תמיכה. עיר עם אחוזי תמיכה נמוכים, סביר שלא תזכה (לא שיש לי ספק שבסין או ברוסיה יציגו אחוזי תמיכה גבוהים בלי קשר).
גם אני תומך בחלקים נרחבים ברפורמה שלימור לבנת מדברת עליה. אבל גם היא לא תצליח לעשות שום דבר בלי תמיכת האיגודים, ההתאחדויות והקבוצות. אבל להפקיר את ניהול הספורט בידי פוליטיקאים זאת סכנה גדולה מאוד. ככה בכלל נקלענו לכל העסק הזה של המרכזים.

איציק 4 בנובמבר 2013

כל מה שאמרת, זה חזרה על הדברים שלי שהכל פוליטי. עכשיו יש דיון איך הפוליטיקה צריכה להתנהל. גם אני בעד פוליטיקה "נקייה" עד כמה שאפשר. אני פשוט טוען שכשגילעדי או כל אחד אחר אומרים שיעיפו את ישראל כי יש ערבוב פוליטיקה בספורט, אני אומר שזה גיבוב של שטויות. מחפשים סיבה, אז תמיד מוצאים ומיתחת לפנס. כמות הפוליטיקה והשחיתות בועד האולימפי העולמי גדולה בהרבה מזו שבפוליטיקה הישראלית.

תום 4 בנובמבר 2013

הפתרון פשוט, לייבש את המרכזים וההתאחדויות מכסף עד שיסכימו לתכתיבי המדינה. אני בכוונה משתמש במילים כמו 'לייבש' ו-'תכתיבים' כי רק דרך כוח יקרה פה שינוי, אפילו במחיר של הרחקה מתחרויות בינ"ל לכמה שנים.

יואב דובינסקי 4 בנובמבר 2013

לא שאני חושב שזה יקרה, אבל להסתכן בהרחקה זה לא פתרון פשוט. גם ככה אנחנו די קוץ בתחת של ההתאחדות האולימפית האירופית שקיבלה אותנו בשנות ה-90 ובאסיה או אפריקה לא ממש יקבלו אותנו בזרועות פתוחות.
לפחות מבחינת מס שפתיים, זה מה שלבנת משדרת. לייבש את המרכזים ולהעביר את הכסף ישירות לאיגודים ולקבוצות. הבעיה שזה הופך לאישי ואז הקבוצות מתייצבות מאחורי לוזון והרוב מתמסמס.

Comments closed