להסתכל החוצה וללמוד ממי שעדיין לא הצלחנו לקלקל

כמעט בכל ענף המאמנים המובילים בישראל לא נולדו פה ולא גדלו על תחלואי הספורט הישראלי

Photo by Kevin M Gill CC Lisence
Photo by Kevin M Gill CC Lisence

נבחרת הכדוריד קצת הרסה לי את הפאנץ' עם ההפסד להולנד, אבל גם להביא את הנבחרת מרחק תיקו חוץ מפלייאוף לאליפות העולם, זה בוודאי לא כישלון עבור דראגן ג'וקיץ', שהגיע להפיח פה את הכדוריד החצי-מקצועני אחרי שאימן את נבחרת בריטניה באולימפיאדת לונדון 2012.

למעט בשייט ובג'ודו, מקצועות שמאז הקמת היחידה לספורט הישגי באמצע שנות ה-80 שמים עליהם את הדגש גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה כלכלית, כמעט בכל ענף אחר המאמנים המובילים בישראל לא נולדו פה או לא התחנכו על הספורט הישראל.

ג'ורדי קרויף, פאולו סוזה, בראד גרינברג, דייויד בלאט, ד"ר ליאוניד קאופמן, נטשה אוסמולוב ואלה סמופלוב, אנטולי שפרן, כולם המאמנים המובילים בתחומם בארץ וכולם התחנכו על ספורט בחו"ל.

הם כמובן רק קצה הקרחון. כמעט כל הספורטאים האולימפיים בענפי היחידים מתאמנים עם מאמנים זרים או מאמנים שנולדו בחו"ל. גם בעבר המאמנים המשפיעים ביותר על הספורט הישראלי, כמו רלף קליין ז"ל ועמנואל שפר ז"ל, שהובילו את ישראל להישגים שעד היום לא מצליחים לשחזר, עשו את צעדיהם הספורטיביים הראשונים במערכות הספורט האירופאי. או כמובן המומחה היהודי פולני-גרמני תומאס למפרט ששינה לחלוטין את תפיסת הספורט התחרותי בישראל.

גם רודי ד'אמיקו שזכה עם מכבי תל אביב בגביע אירופה לא נולד פה ולא ריצ'ארד נילסן שהיה מרחק תוספת זמן מפלייאוף למונדיאל. ולמרות שעלה בגיל צעיר, גם לא אריה זלינגר שזכה במדליות אולימפיות עם הולנד וארצות הברית. לא מעט מאמנים בכירים עלו לישראל כילדים אחרי מלחמת העולם השניה.

זה לא שלא נולדו פה מאמנים טובים. פיני גרשון מהמאמנים הגדולים בהיסטוריה של הכדורסל האירופי. לדעתי אחת התכונות החזקות שלו היתה לא לפחד לעבוד עם עוזרי מאמנים חזקים. כמו למשל עם דייויד בלאט, לו יש לא מעט מניות בהישגים של גרשון במכבי.

נכון, זה פוסט סופר פרובינציאלי ויש לא מעט מאמנים כמו אברם גרנט, רן בן שמעון, ניר לוין ואחרים שיוצאים ללמוד מה קורה בחו"ל ונשארים עם יד על הדופק בכל הקשור בשיטות אימון ואקדמיות. גם לא מעט מאמנים ומנהלים בכירים שנולדו בישראל עשו תארים מתקדמים באוניברסיטאות בחו"ל ומנסים ליישם את זה בארץ. זה חשוב.

לא כל מאמן או מנהל זר יצליח ולא כל מאמן צבר ייכשל, אבל השורה התחתונה היא שהבסיס הניהולי פה מעוות ואם רוצים שינוי יסודי גם במנטליות וגם במקצוענות, חייבים להסתכל החוצה וללמוד ממי שמערכת הספורט הישראלית עדיין לא הצליחה לקלקל.

הקבוצה של השכונה - אמיר אשכנזי
דו"ח משחק - סטוק

25 Comments

איציק 13 בינואר 2014

ואחרי כל זאת נשאלת השאלה, למה אין לנו, ולא היתה שכבה רצינית של ספורטאים עולים??? פספוס רציני.

יואב דובינסקי 13 בינואר 2014

אלכס שטילוב אלוף אירופה, סרג' ריכטר אלוף אירופה, דימה קרויטר אלוף אולימפי לנוער, התעמלות אמנותית בכלל יוצאות ברית המועצות. אבל אתה צודק שאנחנו מצליחים לפספס המון בגלל המערכת המעוותת.

איציק 13 בינואר 2014

אני מסכים עם הרשימה, רק היא מאוד דלה יחסית למשקל העולים (חבר העמים, אתיופיה ועוד) באוכלוסיה, ובייחס למורשת הספורט במדינות שלהם (כל אחד והענפים שלו, לא מצפה מעולה מרוסיה לרוץ מרתון או מעולה מאתיופיה להתמחות בהתעמלות אומנותית, לפחות לא בשנים הראשונות).

יואב דובינסקי 13 בינואר 2014

שכחתי כמובן גם את יעקב טומרקין עם גמר אולימפי ומדליות באליפויות אירופה ובאולימפיאדת הנוער.
למה איזה תנאים מקבלים בארץ מאמנים שהתחנכו בברית המועצות? גורנישט. ואיך יצמחו ספורטאים בלי מאמנים. אז פה מישה זילברמן מתאמן גדל במשפחה שהיא חולת בדמינטון ושם רחלי ויגדורצ'יק גדלה אצל אמא שהיא מאמנת התעמלות אמנותית, או טטיאנה צים אימנה את הבת שלה אנסטסיה גלושקו בשחייה צורנית. אבל אלה מקרים נקודתיים שמתחילים מחינוך מבית, לא מהשקעה של המערכת. אחרי שיש הישגים, אז המערכת מצטרפת ועוזרת יותר.

איציק 13 בינואר 2014

על זה בדיוק אני מדבר, זה לא פספוס, זו רשלנות. דווקא במה שחלק מהכותבים/מגיבים לא מחשיבים כספורט, שחמט, היתה הצלחה גדולה יותר עם ניצול המשאב האנושי של העליה מחבר העמים. אם העולים מאתיופיה בתחום זה הצלחנו פחות ;)

אריאל גרייזס 13 בינואר 2014

בישוב שאני גר יש אזור עצום מלא בעולים (הם כבר מזמן לא עולים, לדעתי רובם כבר נולדו בארץ) מאתיופיה. וכל פעם שאני רץ שם, אני רואה אותם יושבים על הברזלים ומעשנים – ואומר לעצמי, איזה בזבוז

משיח 13 בינואר 2014

גוצה צצישאוולי – ספורטאי על

איציק 13 בינואר 2014

כן היו בבאר שבע כמה מתאבקים טובים מגרוזיה לפני שהפכו אותה לג'ורג'יה, ומאז כלום, נאדה…

D! בארץ הקודש 13 בינואר 2014

הבעיה שאתה מציג היא יותר קשה מהמקובל – שאנחנו לא מספיק טובים.
הבעיה היא שהמערכת גרועה – בותוך מערכת כזו גם הפוטנציאלים הטובים נופלים.
השאלה, כרגיל, היא למה בספורט זה קורה ובתחומים אחרים (מדע, ספרות, פיתוחים שונים, הייטק) כן הצלחנו ליצור מערכות שתומכות בידע, בלימוד, בחידושים ובהתפתחות גם אל מול קשיים שמייצרות מערכות אחרות בתוך הפוליטיקה והתרבות המקומיים.

אריאל גרייזס 13 בינואר 2014

כי בספורט לא היינו צריכים. בשאר הדברים, לא היתה לנו ברירה (מדינה מוקפת אויבים וכו')

D! בארץ הקודש 13 בינואר 2014

משונה בעיני שהמדינה לא ניסתה אף פעם למנף הצלחה ספורטיבית להצלחה דיפלומטית. ז"א אני יודע שנעשו נסיונות, עוד מלפני קום המדינה כמו המסעות של נבחרת הכדורגל לארה"ב, וכידוע לכל חובב לימור לבנת ושאר ראשי ממשלה למיניהן ומינהם כל הצלחה של ספורטאי דרך עבודה קשה זוכה מייד להתחברות אוהדת – אבל כמדינה, כיישות לא נראה לי שנעשה פה נסיון כזה שמאד מאפיין משטרים מתחילים או חלשים בעולם או שסתם רוצים להפגין יכולת, הרי הרבה יותר מהצלחה חקלאית העולם יישמע על הצלחה ספורטיבית.

יואב דובינסקי 13 בינואר 2014

אתה מתכוון חוץ ממשחקי המכביה להבאת יהודים לישראל, עיברות שמות ספורטאים להמחשת שייכות, החרמת משחקי מוסקבה כליקוק לארה"ב, קפיצה של שרה על מדליסט זהב רגע אחרי הפודיום מול כל העולם, פוליטיזציה של טבח של ספורטאים כחלק מדיפלומטיה בינלאומית ולחץ על ספורטאים שלא יתחרו ביום כיפור?
אם רק היה איזה ספורטאי יהודי שהיה מצליח לקשר בין הצלחה ספורטיבית להצלחה של המדינה. אולי מישהו שהיה עולה חדש והגיע דרך המכביה כדי לשחק בקבוצה שקוראת לעצמה הקבוצה של המדינה. ויגיד איזה משפט אלמותי…

איציק 13 בינואר 2014

אתה ציני, אבל בינינו, הקפיצה של השרה ליבנת על פרידמן היתה הרבה יותר מרשימה מכל קפיצה שזכורה לי מהיקה דרקסלר, ג'קי ג'וינר או לבדבה. את הקפיצה של לימור אני לא שוכח, אז די לציניות!!!
דרך אגב, אני לא חושב שמינוף הספורט צריך להעשות לצרכי מדיניות חוץ. הוא יותר נחוץ לצרכי פנים של גאווה מקצועית. ספורטאים בעולם הם סלב לא רק בכדורגל, כדורסל או פוטבול. ברנארד ומאלדו היו סלבס בצרפת וכך גם פליגריני באיטליה שלא לדבר על רוכב האופנועים (לא זוכר את שמו), ביפן כל ג'ודוקה אלוף אולימפי הוא כמעט אגדה וברוסיה הייח סלמליקים על הקרח הוא של פרסונה מאוד מבוקשת. בארץ סטאין צריך לעבוד בשמירה וזה ההבדל. למה שמישהו ירצה לעסוק בריצה מיקצועית אם זה מה שמצפה לו… מלאדו לא תשטוף כלים, וכנראה גם לו גברסילאסי. זה ההבדל, כלפי פנים ולא כלפי חוץ… כשהייחס יהיה הולם יותר ילדים ירצו לעשות ספורט עממי ואחריו גם ספורט מקצועני ולא להפך.

D! בארץ הקודש 13 בינואר 2014

כן, אני מתכוון לזה.
זה פארטץ פוליטי וניצול (ציני) של העבודה הקשה של אחרים.
אבל בתור מדיניות – לקדם את הספורט ההשגי בארץ כמנוף להון פוליטי, פנימי כמו שאמר איציק, או במדיניות החוץ נראה לי שמעולם לא נעשה מהלך אמיתי.

צור שפי 13 בינואר 2014

אני דווקא חושב ההפך, כל פעם שספורטאי ישראלי מגיע להישג שהושג ב-99.99 אחוז מהמקרים למרות המערכת ולא בגלל המערכת מיד מתקשרים אליו כל שועי המדינה מנשיאנו דרומה כדי לעשות עליו סיבוב וטורפת הפודיומים מאתונה היא רק הדוגמה הבוטה והנלעגת ביותר. רק זה עוד חסר לי, שבמקום ההטקס המגוחך של שיחת הטלפון, אליו, נעבאך, כבר התרגלנו, יתחילו בקמפיין שיטתי לנצל את ההצלחות המקריות האלה לפאר את שם ישראל בעמים.

צור שפי 13 בינואר 2014

התגובה היא ל-D

איציק 13 בינואר 2014

אז זו בדיוק שאלה, למה רק לעשות סיבוב במקום למנף את זה כמו שצריך. מי שימנף את זה יוכל אחר-כך לעשות על זה סיבוב הרבה יותר גדול, ירויח מצביעים, יתחבק עם יותא ספורטאים. הוא רק ירויח מזה, וממנו נדרש רק מאמץ למנף זאת…

D! בארץ הקודש 13 בינואר 2014

צור בוודאי שלא לזה התכוונתי
זה בדיוק הפרטאץ שהורס את הספורט בניגוד לתוכנית מערכתית.

austaldo 13 בינואר 2014

כן, הספורט הישראלי זקוק לאנשים שהמערכת לא קילקלה, אבל כדי שהם ישארו פה המערכת צריכה גם לקבל את האנשים האלה ולא לנסות לקלקל אותם. את זה אנחנו מסוגלים לעשות?
אתה בטח שמעת על מיחאיי ברשטיאן ואיך סילקו אותו מפה. העיקר שלאלופה האולימפית שהוא אימן נתנו להדליק את הלפיד במכביה כי היא הרי משלנו.

אלון רייכמן 13 בינואר 2014

אני חושב שיותר מהכל, צריך להיות כאן חינוך לספורט. שנהפוך ל"מדינת ספורט" כמו שקופמן אומר שוב ושוב, כשהוא נותן כדוגמא את צרפת, או ספרד.
עוד לפני שנוגעים ברמה ההישגית ובתקציבים, זה צריך להתחיל מהספורט העממי, מהרגלת הציבור הרחב כבר מגילאי הגן לעיסוק בספורט כדרך חיים, בטח ובטח בעידן המסכים הנוכחי.
ברגע שיש כשרונות צעירים – הם יהוו את הבסיס לקבוצות ההישגיות ברמת הבוגרים.
כמובן שההצלחה החלקית עם עולי חבר העמים מעוררת תיאבון, אבל אני חושב שהפספוס איתם אכן גדול – כי ניתן היה "להשיג" מזה יותר. יש שם יופי של כשרונות, שפשוט חלפו מתחת לרדאר. כנ"ל עם האתיופים שרק מיעוט של המיעוט שלהם השתלב בריצות הבינוניות והארוכות.

StanleyK 14 בינואר 2014

קופמן, לצערי, כבר לא יכול להטיף לכלום…

העיתונאי המוכשר (מאד) הפך לכל מה שהוא מטיף נגדו והיום אף אחד כבר לא שומע את המילים שלו אלא רק את הטון. אדם כזה לא יכול לחנך לתרבות…

אלי 11 13 בינואר 2014

חזק מאוד,
מעבר ליתרון שיש לזרים ביסודות הספורט, מאמן זר שמגיע לפה יכול בתנאים הנכונים לעבוד כראות עיניו ללא הפרעות. בניגוד למאמן ישראלי שעשוי להיות מוקף באינטרסנטים ומטרדים אנושיים כדוגמת: עיתונאי חצר, מקורבים, חברים, שחקנים שאימן בעבר, סחבקים, בני דודים, גיסים, קרובי משפחה של חמותו וכו'…

אלכס דוקורסקי 13 בינואר 2014

עמיצור שפירא ז"ל, שאימן את אסתר שחמורוב (עוד בטרם נישאה), גדולת אתלטיות ישראל ומטובות הספורטאים של המדינה, נולד בארץ והתחנך בה (אמנם השתלם גם בחו"ל). גם אסתר נולדה בארץ. מי יודע, אילו נותר היה בחיים, כמה אתלטים מצטיינים היו מתחנכים תחת ידיו. יותר מזה, הוא הכשיר, במסגרת עבודתו במכון וינגייט, מאמנים מצטיינים, שאף הם תרמו להתפתחות האתלטיקה בכל רחבי הארץ. דוד קושניר, יליד הארץ אף הוא, שהשתתף כקופץ למרחק בשתי מהדורות של משחקים אולימפיים, אימן אתלטים מצטיינים רבים ומאמן גם כיום.

מצד שני, לא ניתן כמובן להפחית מגודל תרומתם של מאמנים שהגיעו מחוץ לארץ. עם קום המדינה הגיעו, למשל, מאמנים מעולים מארה"ב בענפים שונים כמו כדורסל (נט הולמן) ואתלטיקה (ארווין מונדשיין) ותרמו רבות לפיתוח הענף. הבסיס הספורטיבי במדינה המאוד צעירה היה חלש למדי מסיבות מובנות של מאבק על קיומה וקליטה מאסיבית של עליה.

דבריך אינם פרובינציאלים. בחוץ לארץ ישנם אנשי מקצוע רבים אשר ניתן ללמוד מהם (ולעתים גם להעסיקם). כיום ניתן להיעזר גם באינטרנט, שהופך את הידע לנגיש הרבה יותר. יותר מכך, הצלחה בענפים מסוימים כמו התעמלות אומנותית אכן קשורה ישירות במאמנות שעלו ממדינות חבר העמים (עם הזמן אולי תעבירנה את השכלתן הרחבה גם לילידי הארץ).

ש. בן ד. 14 בינואר 2014

הדבר הראשון שחשבתי עליו אחרי ההפסד של הנבחרת (שכולם ידעו לא לשדר ואז לרדת על הנבחרת) היה – "איזה מזל שעדיין לא מתעניינים פה בכדוריד, אחרת היו דורשים להדיח את דיוקיץ 'שנכשל' כבר ב-2 קדנציות"…

לגבי המאמנים – הכל תלוי מצב ויכולת ללמוד מגורמי חוץ. מאמני הכדורסל הישראלים נחשבים למובילים ביבשת בגלל היכולת שלהם ללמוד ולהנחיל שיטות עבודה מסודרות לאורך זמן עם חדשנות. רק בעשור האחרון חווינו ירידה בתחום הזה – יד ביד עם ירידת מעמד המאמנים ועליית תקשורת הספורט הצהובה.

ויכסלפיש 14 בינואר 2014

הטענה לגבי המאמנים המצטיינים שלא התחנכו פה נכונה עובדתית, אבל מה ההישג של ג'וקיץ ב"מרחק תיקו מהפלייאוף.."? בשני הקמפיינים הקודמים היינו מרחק ניצחון מהפלייאוף, וכנראה שהפעם ההגרלה היתה קלה יחסית.

ההישג הכי גדול של נבחרת הכדוריד היה העפלה לאליפות אירופה 2002 עם שלמה הופמן כמאמן, ומשיחות עם אנשי מקצוע הבנתי שהוא לא שוחזר בעיקר בגלל שינוי שיטת המוקדמות, שהפכה את הבית המוקדם לקשה פי כמה

Comments closed