כשהסבב היה פתוח

לא עידן של ענקים, אלא שנים שבהם כמעט כל ספורטאי שהתחיל תחרות הרגיש שיש לו סיכוי לנצח. יואיט פרש באוסטרליה

לא הייתי מחליף את העשור האחרון עם מאבקי הענקים ההיסטוריים. נדאל לא היה קורה בלי פדרר ונובאק לא היה קורה בלי שניהם. כל שנה מאבקים אפיים, קאמבקים בלתי נגמרים וטניס נפלא. ליתר הם השאירו פרורים. פה דל פוטרו, שם ואוורינקה.

בלי פדרר, נדאל ודיוקוביץ' המאבק של אנדי מארי לא היה כל כך עצום. השדים שאיתם התמודד, התסכול מההפסדים החוזרים לענקים בגראנד סלאמים, האמא הדומיננטית, הממלכה הלוחצת בווימבלדון, הלאומנות הבוגדנית, הסבל המוחצן ובסוף את כולם הוא ניצח. זהב אולימפי בבית, גראנד סלאם ראשון, ווימבלדון וב2015 לקינוח גם דייויס לבריטניה אותה בכלל היה רוצה לפרק. כבר כמה שנים שמארי אחד הספורטאים שהכי מרגשים אותי ולא אתפלא אם אזיל דמעה כשיומיים אחרי הפרישה הוא יכרע ברך בבקינגהאם ויקום סר אנדרו.

מצד שני, היתה גם תקופה אחרת. תקופה שבה כל שלושה חודשים התחלף מס' 1 בעולם וגם המדורג 20 היה יכול לזכות בגראנד סלאם. מתחילת המילניום ועד לסיום 2003, 11 טניסאים שונים זכו באחד מ16 טורנירי הגראנד סלאם שנערכו. מ2004 (השנה בה פדרר זכה בשלושה סלאמים) ועד לסיום 2015, רק 9 טניסאים שונים זכו לפחות באחד מ48 הטורנירים. שלושה מהם זכו ביותר מעשרה ועל כל משטח, היתר בפירורים.

אלוף האלופים של התקופה ההיא פרש השבוע מול הקהל הביתי באוסטרליה. לא אהבתי את לייטון יואיט ואני לא נוסטלגי לגביו, אבל אני אוהב להסתכל עליו ועל כל התקופה הזאת של הרודיקים והסאפינים והקוורטנים, כשנים שבהם כמעט כל המתמודדים שהתחילו כל תחרות הרגישו שהם יכולים לנצח. בעידן של עודף משחקי קלאסיקו בשנה אבל ריק מסביב, זה די חסר בספורט העולמי.

פרה-היסטוריה
מסך 40״

30 Comments

AdamB 22 בינואר 2016

דווקא אהבתי אותו. לא יודע למה.
נחרטה לי בזכרון הזכייה שלו ביו-אס אופן יומיים לפני הפיגוע בתאומים.
שידר קשיחות ואיתנות.
ובלי קשר, הוא יצא עם אחת מהטניסאיות הבלגיות הבכירות שברח לי שמה.
טניס זה הספורט היחידי שסיפורי רומנטיקה ויחסים יכולים להתערבב עם התחרות
ברמות הכי גבוהות.

אבל הכי מרגש בעידן הזה הייתה הזכייה של איבניסביץ' בווימבלדון ב2001.
מי יכול לדמיין שזה יקרה היום.

דיזידין 22 בינואר 2016

אחלה פוסט,
לא סובל את יואיט. עובד קשה מדי לעצלן כמוני. ״יאללה, אתה מפסיד, הכדור אבוד, תנוח״.
מהעידן הזה אני הכי זוכר את קוורטן מנצח בצרפת.

יואב דובינסקי 22 בינואר 2016

יש בנדאל קצת מיואיט. הקאם און הפך לואמוס.

אריאל גרייזס 22 בינואר 2016

קוורטן היה אדיר, חוץ מהאנחות הנוראיות

יואב דובינסקי 22 בינואר 2016

הזכיה של איבניסביץ' בווימבלדון באמת סיפור סינדרלה קסום ונדיר.

יהושע פרוע 22 בינואר 2016

גוראן איבנסביץ גנב לטים הנמן אהובי את הגמר והזכייה המיוחלת בטורניר בגלל הגשם הארור!!

לא נשכח ולא נסלח :(

אריאל גרייזס 22 בינואר 2016

יצא עם קלייסטרס, היו מאורסים כבר

טל 12 22 בינואר 2016

כן,לאחר שהסתיימה תקופת המלך פיט סמפראס ולפני שהחלה תקופת המלך רוג'ר פדרר היתה תקופה כזו.

גורן איבניסביץ זכה באותה תקופה בווימבלדון. הוא קיבל כרטיס חופשי ממארגני התחרות וסוף סוף זכה לאחר שהפסיד בארבעה משחקי גמר ווימבלדון במהלך שנות ה 90. שלושה לסמפראס ואחד לאגסי.

טל 12 22 בינואר 2016

כעשיו אני רואה שהקדימו אותי :-)

טל 12 22 בינואר 2016

עכשיו

אופיר 22 בינואר 2016

מסכים מאוד, מאוד, מאוד! אני מתגעגע לתקופה ההיא, ובעיקר לחוויה השונה בעונות השונות:

האוסטרליאן אופן עם החום האוסטרלי על משטח ריבאונד אייס שהופך לגומי דביק בלהט היום ותומאס יוהנסון מבליח לרגע כדי לנצח את סאפין רק כדי להיעלם לנצח רגע אחרי, או ריינר שוטלר (מי?) הג'ורנימן מגיע לגמר, ורק אגאסי עובד קשה בפגרת החורף כדי להגיע לשם בלי כרס ולהשאיר לכולם אבק.

הרולאן גארוס, ואיתו שמות לטיניים שהחבאנו בבוידעם שנה שלמה: קרטן וקוסטה וקורטג'ה וגאודיו, ופררו סוף כל סוף גואל את עצמו ב-2003 ושנה אחרי זה הוא כבר הצל של עצמו, וקורייה הנחש שהקארמה תפסה אותו עם התכווצויות שרירים מזעזעות בגמר מול גאודיו כשהתואר אצלו בכיס, והנזק הפסיכולוגי גמר לו את הסרב ואת הקריירה.

ווימבלדון עם כל האנדרואידים עם הסרב החזק וכמעט כלום חוץ מזה: סמפראס הזקן וגוראן וראפטר ומרק פיליפוסיס ואנדי רודיק, ויואיט גונב טורניר הזוי מול אלמוני בשם נלבנדיאן שמתפתח להיות שחקן עצלן ויפהפה, ומתוך כל זה צומח פתאום פדרר ומשחק את הטניס הכי יפה שהדשא ראה לשני משחקים ב-2003.

ובסוף היו אס אופן, שבאופן מסורתי הולך למישהו מפול המתמודדים על ווימבלדון, אבל שנה אחרי שנה מתעלל בסמפראס שכבר סר חינו, מול סאפין ינוקא ומול יואיט ינוקא, ורק הסאקר הקבוע שלו אגסי מצליח שוב להפסיד לו ללא תנאי במשחק האחרון בקריירה של סמפראס. ואם היו מספרים לכם ב-2003 שזה יהיה המייג'ור היחיד בקריירה של רודיק הייתם מאמינים?

זו היתה התקופה שבה לא יכולתי להתיק את העיניים מהמסך, ומאז זה כל הזמן אותם הזוכים, אותו הטניס על כל המשטחים, החימר ניצח כי כל המייג'ורס הפכו לקרבות סיבולת ומנצח זה שמשתמש בתא הלחץ בצורה האפקטיבית ביותר.

יואב דובינסקי 22 בינואר 2016

זה חסר לי. אמנם זה נשמע קצת פינוק כי באמת שהתברכנו לראות כמה ענקים במפגשי טיטאנים, אבל בשלב מסוים זה מתחיל לעייף.

אופיר 22 בינואר 2016

ת'כלס אפשר לשחק את כל המייג'ורס היום על אותו משטח, זה תמיד אותו הטניס ואותם המתמודדים.

גורביץ' 22 בינואר 2016

אני לא יודע אם זה התחיל לעייף, לפחות לא אותי כל עוד נדאל היה פאקטור, ואז קיבלת קרב טיטנים כל גרנד סלאם במשולש נדאל-פדרר-דיוקו (ולפעמים מארי). אחרי הנפילה של נדאל, והפרישה המתקרבת שלו זה נהיה מעייף ודי משעמם.
המצב עכשיו די מזכיר לדעתי את השנים הראשונות של פדרר – שליטה אבסולוטית, עכשיו של דיוקו, אז של פדרר, בלי כמעט שחקנים ברמה גבוהבאמת שיכולים לדגדג אותו.

אלון 22 בינואר 2016

תאמת אני מת על העידן הזה וזה תענוג כל הקרבות הטיטאנים.
אבל לא יאומן ש2016 והרבע גמר הולך להיות מורכב ודיוקוביץ פדרר מארי ווארניקה פרר צונגה/נישיקורי ברדיך ומתמודד 8 מפתיע במקום נאדל. זה אותם שחקנים כבר מאז 2010 בערך.

יואב דובינסקי 22 בינואר 2016

זה עידן אדיר, כי השלישייה הזאת באמת ענקית בקנה מידה היסטורי. אני מרגיש כמעט לא נוח להשוות את הדומיננטיות שלהם לשעמום של הליגה הספרדית או ליגת האלופות, אבל חסרה לי התחושה שבתחילת תחרות כמעט כולם חושבים שיש להם סיכוי לזכות.

אלון 22 בינואר 2016

אז זהו. אם זה היה רק השלישייה אז מילא.
הבעיה שכל בעשירייה הראשונה זקנה. שחקן הצמרת ה"צעיר" הוא נישיקורי היפני בן ה26 וכמעט כל השאר נושקים ל30 או מעל.
הטניס חייב דמויות חדשות שיגיעו לרבעי וחצאי גמר ואין הרבה כאלה באופק.

rami 22 בינואר 2016

הטניסאי האהוב עלי. השנים שבהם הוא היה בשיא היו השנים (פחות או יותר) שבהן שיחקתי המון טניס והסגנון הבלתי מתפשר על אף נקודה שלו היה אדיר. הוא לא היה מכונה כמו נדאל, אסתטי כמו פדרר או אגאסי, חזק כמו ראפטר ויתר הענקים אבל הוא השאיר הכל על המגרש בכל משחק, גם בשנים האחרונות – בעצם בעיקר בהן שכבר לא היה סיכוי להיות בצמרת והוא שיחק נטו מאהבת הספורט, וקריאות ה-C'MON שלו היו כמו של ילד שמסרב להתבגר וזה היה ענק.

ככ חבל על ההפסד לסאפין באוסטרליה, כי ניצחון שם היה משדרג את הקריירה שלו בעוד רמה.

האמת שהמשחק הכי זכור לי שלו הוא ההפסד לאגאסי ביו.אס בשנה שהוא ניסה להגן על התואר שלו. אני זוכר את עצמי יושב ב2 בלילה ושואג לתוך הכריות בסלון אחרי כל נקודה שהוא לקח.

LEGEND

יואב דובינסקי 22 בינואר 2016

לי הכי זכור הגמר מול סאפין וכששבר לי את הלב מול נלבנדיאן.

אלכס דוקורסקי 22 בינואר 2016

יופי של פוסט. נדמה לי שבאותה תקופה דורג זמן מה מרסלו ריוס במקום הראשון מבלי שזכה במייג'ור.
משהו מאוד דמיוני בימינו…

אריאל גרייזס 22 בינואר 2016

אני בעיקר מתגעגע לאותה תקופה כי אז טניס הנשים היה מרתק, אפילו יותר מזה של הגברים. קלייסטרס, הנין, שתי הווילאימסות, קפריאטי, הינגיס. איפה זה ואיפה השעמום של היום – כל אחת יכולה לקחת וזה לא מעניין בגרוש

אופיר 22 בינואר 2016

+++

D! פה ועכשיו 23 בינואר 2016

אמן

רומן 23 בינואר 2016

כלא אחת שעונה לשם סרנה אתה מתכוון

גיל 23 בינואר 2016

אותה תקופה הייתה גרועה. הספורט זקוק לשחקני על ויריבויות. הטניס אז היה די משעמם ובתכלס, גם בשנים הראשונות של השליטה של פדרר.

יואב דובינסקי 23 בינואר 2016

אני לא נזכר בה בנוסטלגיה, אבל היתה בה אי ודאות שכיום חסרה בספורט.

דיזידין 23 בינואר 2016

האי ודאות שאני זוכר אז היתה בשאלה האם טניס הגברים הולך להישלט על ידי מפלצות סרבים בלבד.
בסוף בא פדרר והרגיע את העניינים

אריק 23 בינואר 2016

התקופה הזאת איפשרה לפטריק ראפטר הנהדר לזכות בתארים גדולים שני סלאמים וכמעט שלושה.
הוא לא היה לוקח סט לנובאק היום. מזל שנולד בזמן. הוא הרבה יותר מרגש מהמכונות.

אלון 23 בינואר 2016

אחד הטניסאים האהובים עליי בכל הזמנים (הנמן-בלייק-יואיט-פדרר) ואני שמח שזכה לפוסט פרידה באתר גם אם הוא הטריגר לכתיבה ולא הנושא המרכזי.

יואב דובינסקי 23 בינואר 2016

למרות שהוא לא מהספורטאים האהובים עליי, זאת באמת היתה אחת הסיבות לפוסט. להראות ששמתי לב שפרש ושמגיעה לו התייחסות והכרה.

Comments closed