מחשבות על הנצחה

על תרבות הזיכרון בארצות הברית והקבלה בין מאבק יקירי קורבנות הילסבורו והמשפחות השכולות של חללי מינכן

לוחית ההנצחה לחללי מינכן ברחוב קונולי 31 במינכן (צילום: יואב דובינסקי)
לוחית ההנצחה לחללי מינכן ברחוב קונולי 31 במינכן (צילום: יואב דובינסקי)

את סוף השבוע האחרון ביליתי באטלנטה, בשני משחקי פלייאוף בהם קליבלנד טאטאה את ההוקס, במשחק בייסבול שבו הברייבס הפסידו לאריזונה, בביקור במרכז ההנצחה לזכרו של מרתין לות'ר קינג ובאקווריום של ג'ורג'יה. פיליפס ארנה נמצא במרכז העיר, ליד סנטניאל פארק שמנציח את משחקי אטלנטה 1996 – 100 שנים למשחקים האולימפיים המודרניים הראשונים שנערכו באתונה 1896. הרחוב העצום שמוביל למגרש נקרא סנטניאל אולימפיק פארק דרייב, אבל הנתיב הצמוד לארנה נקרא "נתיב כבוד של דומיניק ווילקינס". ווילקינס אגדה חיה באטלנטה. נתיב, פסל, באנר בתקרת האולם והוא אפילו לא זכה איתם באליפות. מעבר לזה, הוא גם מאוד אהוב ועממי ומדבר עם כולם, אוהדים, עיתונאים, אנשי קייטרינג, עובדים מזדמנים ומעודדות. תמיד עם חיוך חצי מפלרטט.

מחוץ לטרנר פילד, לשעבר האצטדיון האולימפי וכיום מגרש הבייסבול של אטלנטה ברייבס, יש שדרת פסלים של שחקני עבר. השימוש של הברייבס בסמלים אינדיאנים הובילה להתנגדויות לאורך השנים. יש מחלוקת גדולה בשנים האחרונות בארצות הברית לגבי שימוש במורשת אינדיאנית בשמות של קבוצות ושל קמעות. שיא המחלוקת הוא לגבי קבוצת הפוטבול וושינגטון רדסקינס, שכן הכינוי "רדסקין" לא מתייחס רק לשיזוף אלא גם להיסטוריה גזענית של עריפת ראשי אינדיאנים בתמורה לכופר. באטלנטה, הסמל המקורי של הברייבס היה צ'יף נוק-א-הומה, ששונה לגרזן הטומהוק. בכל פעם שהתקפת הברייבס עולה למגרש, נעימה אינדיאנית מנוגנת באצטדיון והקהל מגיב בתנועות מכת טומהוק מסונכרנות.

לבייסבול תפקיד מהותי בהנצחה ואזכרה בתרבות האמריקנית. ההום ראן של מייק פיאצה מניו יורק מטס נחשב לרגע מכונן, שבו ארצות הברית חזרה לחגוג ספורט אחרי ה-11 בספטמבר. בנוסף, אירועי יום הזיכרון בארצות הברית מצוינים במסורת של משחקי בייסבול. זה שוני תרבותי שלא מוכר בישראל. בעוד בישראל אירועי ספורט ואירועי בידור לא מתקיימים, בארצות הברית מנציחים את הנופלים בכך שחוגגים את החופש.

בכל פעם שאני מגיע לאטלנטה אני חושב על חללי מינכן. בסנטניאל פארק יש איזור שמנציח את נפגעי הפיגוע בפארק האולימפי במהלך המשחקים ב1996 (2 הרוגים ומעל 100 פצועים). משחקי אטלנטה 1996 גם היו המשחקים הראשונים בהם השתתפה משלחת פלסטינית. אלה גם היו המשחקים שבהם החלה הדרישה להנצחת חללי מינכן בכפר האולימפי.

בין הילסבורו למינכן
לפני שבועיים קבעה הוועדה שמונתה לחקור את אסון הילסבורו כי המשטרה אשמה באסון בו נהרגו 96 אוהדי ליברפול בחצי גמר הגביע האנגלי ב1989. אני משווה בראש בין מאבק משפחות הרוגי אסון הילסבורו למאבק המתמשך של משפחות חללי מינכן להנצחת 11 הספורטאים. מעבר לשוני המוחלט במניע סביב הטרגדיות, יש הרבה דמיון במאבק להוציא את הצדק לאור. יש דמיון בשרשרת קבלת החלטות איומה של הרשויות. של איוולת בירוקרטית, העברת אחריות בין רשויות, פחדנות ושיבוש ראיות ועדויות.

הנצחת 96 קורבנות הילסבורו וי"א חללי מינכן, הפכו לאורך השנים לסמלים. הנצחה אישית של המשפחות, הנצחה פומבית אך מקומית והנצחה בינלאומית. גם מספר הקורבנות הפך לסמל בפני עצמו. "הי"א" בישראל, "צדק ל96" באנפילד. בתרבות היישראלית נהוג להנציח דרך מספרים, רחוב הארבעה, נתיב העשרה, אצטדיון הי"א וכמובן שכל ילד בישראל גדל על המספר שישה מיליון.

תגובות ההקלה והרווחה של משפחות אסון הילסבורו היתה לא רק כלפי הצדק שנעשה, ניקיון אהוביהם וחשיפת השחיתות המשטרתית, אלא גם הקלה על סיום מאבק של כמעט שלושה עשורים. היו קולות דומים גם ממשפחות חללי מינכן כשנשיא הוועד האולימפי, תומאס באך הודיע שתיערך הנצחה רשמית בריו עבור ספורטאים שנהרגו במשחקים האולימפיים. עדיין לא ברור אם תהיה הנצחה אישית לחללי מינכן וצריך לראות איך ואם זה באמת יקרה.

כמובן שמלבד האבל הפרטי של המשפחות, להנצחת חללי מינכן יש זווית פוליטית, אזורית ובינלאומית, שלא קיימת באסון הילסבורו. האבטחה השערורייתית במינכן, נבעה באופן ישיר מהניסיון של הוועדה המארגנת להיבדל מהארגון הטוטליטרי של ברלין 1936. הטבח הוא כמובן לא תאונה אלא פיגוע טרור כחלק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכן גם ההנצחה הבינלאומית מורכבת יותר ויש סביבה לא מעט לחצים פוליטיים.

מאבק האלמנות והמשפחות השכולות לאורך השנים הרואי. ללא מאבק המשפחות והדרישות לפרסום התחקירים, לא היינו יודעים כמה מקומם, שלומיאלי וחובבני היה הטיפול של הרשויות הגרמניות וכמה גדול היה הכשל המערכתי והאנושי. ביקרתי במינכן ובברלין לפני שעברתי לטנסי. צמרמורת עוברת בגוף כשעוברים ליד קונולישטראסה 31 ורואים את לוחית ההנצחה על רקע הרחוב ההיפסטרי. במינכן ובגרמניה יש מספר הנצחות לחללי מינכן (למרות שהצעה לקרוא לרחוב שמוביל לאצטדיון על שם אחד החללים נגנזה מהר מאוד על ידי הגרמנים), אבל הוועד האולימפי הבינלאומי עדיין לא מצא את הדרך להנציח את החללים באצטדיון האולימפי במשחקים האולימפיים. הקיץ בברזיל אמורה להיות הנצחה בכפר האולימפי ודקת הרהור בטקס הסיום. אני מאוד מקווה שבאמת י"א החללים יונצחו בצורה מכובדת על ידי התנועה האולימפית בריו ושהמשפחות השכולות יזכו סופסוף לסוג של הקלה.

הר
יום הזכרון, 2016

10 Comments

אביאל 10 במאי 2016

לא הבנתי כל כך מה הולך להיות בריו בנוגע לזכרון, דקת הרהור ? או משהו מעבר לזה ?

יואב דובינסקי 10 במאי 2016

רב הניסתר על הגלוי בשלב זה. צריך להפריד את ההנצחה שעורכים השגרירות המקומית והוועד האולימפי הישראלי שזה אירוע מאוד מכובד אליו מגיעים גם בכירים בוועד האולימפי הבינלאומי, להיעדר ההנצחה מטעם הוועד האולימפי הבינלאומי בכפר האולימפי ובאצטדיון האולימפי. באך, שהוא גם גרמני, גם מיודד עם ישראל וגם אלוף אולימפי בסייף, הודיע שתהיה הנצחה לספורטאים שמתו במשחקים האולימפיים, גם בכפר האולימפי וגם בדקת רפלקשן בטקס הסיום. צריך לראות איך זה באמת יקרה, מה זה אומר הנצחה לכל הספורטאים שמתו, האם יהיה אזכור שמי, האם ישארו ברובד כללי כדי להימנע מהפגנות פוליטיות וכו'.

Amir A 10 במאי 2016

מה בעצם הסיבה האמיתית שאין הנצחה עד היום?

יואב דובינסקי 10 במאי 2016

יש הרבה סיבות, אבל עפ"י הוועד הבינלאומי לא רוצים לערב פוליטיקה בספורט ושטקס הפתיחה (הדרישה המקורית היתה דקת דומיה בטקס הפתיחה) הוא לא מפעל הנצחה ולא תפקיד הוועד האולימפי הבינלאומי לקבוע מה זה טרור. יש הרבה צביעות שם, אבל גם יש הגיון מסוים.

אריאל גרייזס 10 במאי 2016

ספורטאים נרצחו כשהם באו להתחרות באולימפיאדה. אתה יכול לקרוא לזה איך שאתה רוצה אבל להמנע מלהנציח את זה זאת רק צביעות, בלי שום הגיון. סתם פוליטיקה מסריחה

יואב דובינסקי 10 במאי 2016

זה בהחלט עניין פוליטי. גם הטבח וגם הדיון סביב ההנצחה.

צור שפי 10 במאי 2016

אין הנצחה ראויה על ידי הוועד האולימפי מאותה סיבה שישראל חוטפת גינויים באו"ם יותר מכל מדינה אחרת. בשני המקרים מדובר בארגונים בהם חברות כמעט כל מדינות העולם וכולם עושים את החשבונות הפוליטיים של האצבעות שהם יצטרכו לכיסא מרופד כזה או אחר ביום פקודה. מלבד העניין הזה אני מוסיף בזהירות, כי אינני בטוח שאני יודע הכל, שבמקרה של הנצחת הי"א מדינת ישראל הרשמית לא התגייסה במלוא כוחה. זה עדיין לא מאוחר. בכל מקרה לא הייתי עוצר את נשימתי לגבי מה שיקרה בריו ואשמח להתבדות.

יואב דובינסקי 10 במאי 2016

ישראל עשתה הרבה טעויות לאורך הדרך. למשל ב76' היו התכתבויות לגבי הנצחה, אבל לא הגיעו להסכמה עם לורד קילנין שהיה נשיא חסר כוח. את מוסקבה 1980 בכלל החרמנו כחלק מהחרם האמריקני ובתא הכבוד באצטדיון במוסקבה ישב יאסר ערפאת. ב1984, עם כל הקהילה היהודית בלוס אנג'לס, לא דרשנו הנצחה. בברצלונה 92', 20 שנה לטבח, גם לא היתה דרישה להנצחה. ככה שעברו יותר מ20 שנה עד שהדרישה הגיעה ואיבדנו מומנטום. גם הטרמפ שכמה פוליטיקאים ישראלים תפסו על הטבח לא פעל לזכותנו. יש צדק בטענות לוועד האולימפי הבינלאומי, אבל ישראל עשתה המון טעויות דיפלומטיות.

איאן ראש 11 במאי 2016

הוועד האולימפי ארגון צבוע? לא יכול להיות!
איך יש לכם ציפיה להנצחת 11 נרצחים כאשר הארגון שחופש כבוד ושיויון חרוטים על דגלו מחליט לקיים משחקים במקומות שרומסים זכויות האדם ובכאלו שאפילו התרחש שם רצח עם?

דני 11 במאי 2016

תודה, נושא מאד מעניין (במיוחד הפוליטיקה של הועד האולימפי).

Comments closed