מתגבשים

למרות אווירה חגיגית ואופטימית סביב המשלחת המתמרקת לקראת ריו, המשבר בנבחרת ההתעמלות האמנותית הורגש בגיבושון

המשלחת האולימפית בבית הנשיא (צילום: יואב דובינסקי)
המשלחת האולימפית בבית הנשיא (צילום: יואב דובינסקי)

אי אפשר שלא היה להרגיש את המתח סביב נבחרת ההתעמלות האמנותית בגיבושון הרשמי של המשלחת הישראלית לריו שנערך ביומיים האחרונים. דווקא הנבחרת המצליחה מכולן, גם בהשוואה למחזורים האולימפיים הקודמים וגם בהשוואה לכל ענף ספורטיבי אחר של ישראל, נמצאת במשבר הגדול ביותר שידעה רגע לפני פתיחת תחרות המטרה. על פי חשיפתו של אורי טלשיר ב"הארץ", המאמנת אירה ויגדוריצ'יק בעטה במתעמלת קטרינה לבינה בחימום שלפני תחרות בקאזאן בסוף השבוע. מאז יש מחול שדים סביב ויגדורצ'יק וסביב הנבחרת כשחלק מהורי המתעמלות דורשים את השעייתה של המאמנת. כולם שמרו על שתיקה תקשורתית במהלך הגיבושון. למרות התקרית, המתעמלות היו במוקד הגיבושון עם צילומים קבוצתיים בכל מקום. לעומתן, נוכחותה של ויגדורצ'יק, שבדרך כלל מאוד דומיננטית, היתה הרבה פחות מורגשת.

כמובן שהטיימינג מחורבן. רק לפני כמה שבועות הגיע רגע השיא של הנבחרת ושל ויגדורצ'יק עם שלוש מדליות באליפות אירופה שנערכה בישראל, כולל אחת מזהב ואחת בקרב רב האולימפי, מול הנבחרות החזקות בעולם. במקום לצאת לריו עם מומנטום חיובי וביטחון שמדליה בהישג יד, הנבחרת צריכה להתמודד עם משבר שלא ידעה כמותו.

עולות הרבה שאלות, גם נקודתית כלפי פרטי המקרה, אבל גם כלפי גבולות הדרישה מהספורטאיות, גבולות מעמד המאמן, השפעת הלחץ וגם בדק בית עבורנו – מה אנחנו מוכנים להקריב עבור הישגים ספורטיביים? מה אנחנו בקהילת הספורט, ספורטאים, הורים, מאמנים, אוהדים, מוכנים להקריב כדי שישראל תהיה בטופ העולמי? כי שלא יהיה ספק, ישראל בטופ העולמי ולויגדורצ'יק ולמשטר האימונים הלא מתפשר שלה ושל המאמנות האחרות יש חלק מרכזי בזה. לא סתם כמעט בכל תחרות הנבחרת זוכה במדליות – "מרימה דגל" בז'רגון של ויגדורצ'יק.

היה גם פן חיובי סביב ההתעמלות האמנותית בגיבושון, כשנטע ריבקין קיבלה את הכבוד לשאת את הדגל בטקס הפתיחה של המשחקים בריו. זו החלטה ראויה מאוד, אם כי היו מועמדים ראויים נוספים וריבקין עצמה מתחרה רק בימים האחרונים של המשחקים האולימפיים. ריבקין קלאסה, גם כספורטאית וגם כאישיות. בבוקר יום רביעי היא הניחה את הזר ביחד עם שחר צוברי (נושא הדגל בלונדון) ברחבת הי"א ואף נאמה בבית הנשיא בירושלים.

נטע ריבקין ושחר צוברי מניחים זר לזכרם של י"א חללי מינכן ביחד עם אילנה רומנו ואנקי שפיצר (צילום: יואב דובינסקי)
נטע ריבקין ושחר צוברי מניחים זר לזכרם של י"א חללי מינכן ביחד עם אילנה רומנו ואנקי שפיצר (צילום: יואב דובינסקי)

כמו בכל מחזור אולימפי, הגיבושון כולל התכנסות ביום הראשון, בו הספורטאים מקבלים את הציוד, המון תצלומים משותפים ותדרוכים וארוחת ערב. ביום השני נסיעה לרחבת הי"א בתל אביב ומשם לבית הנשיא בירושלים ואז פיזור חזרה. השינוי המרכזי במחזור הזה שהגיבושון נערך בכפר המכביה ברמת גן המתמרק לקראת המכביה ה20 ב2017 ולא במלון בכיכר אתרים בתל אביב. למרות החיבה האישית לחוף גורדון, יש הגיון בכינוס ספורטיבי בכפר המכביה והאווירה בהתאם.

רובי ריבלין נשא נאום ממלכתי מאוד ושילב כמה בדיחות. אלה יהיו המשחקים הראשונים עם מירי רגב כשרת הספורט. היתה אווירה של פיוס, לא של מריבת עסקנים שכל אחד מושך לכיוון אחר. לא תמיד זה היה ככה.

בכלל, היתה אווירה רגועה יותר השנה, בטח בכל הקשור להנצחת חללי מינכן. גם בכפר המכביה, כמובן ברחבת הי"א וגם בבית הנשיא, כמעט כל הנואמים הזכירו את הי"א. לראשונה במשחקים האולימפיים אמורה להיות הנצחה רשמית של הוועד האולימפי הבינלאומי בכפר האולימפי, בהנחת אבן פינה מאולימפיה שתנציח את כל מי שנהרגו במשחקים האולימפיים. אבן שאמורה לנדוד בין כל כפר אולימפי גם בעתיד. צריך לראות איך זה בדיוק יצא לפועל, אבל זה צעד חשוב בכיוון הנכון. גם אם זה לא בדיוק מה שהמשפחות רצו.

יש אווירה מיוחדת בגיבושונים הללו. שילוב של פנים חדשות עם ספורטאים ותיקים שכבר חוו משחקים אולימפיים. הציניקנים יקנטרו על ההזדמנות לעוד תירוץ להביא עסקנים לאכול בורקסים, אבל יש קסם במפגשים של זקני הכפר עם הדורות החדשים. זאת גם דרך לשמר מסורת.

נחמד שכל המשלחת ביחד, עם הבגדים הרשמיים וההתרגשות הקולקטיבית. נטע ריבקין, שחר צוברי ואלכס שטילוב שהיו ילדים בבייג'ין, הפכו לותיקים. יעקב טומרקין גם היה בין הכוכבים. ירדן ג'רבי וחנה קנייזבה אמנם לא ייצגו עדיין את ישראל במשחקים האולימפיים, אבל גם הם בלטו בשטח. מצד שני, היו גם לא מעט ספורטאים שהורגש שזו חשיפה שהם לא רגילים לה. אם זה היה שוק תרבותי עבורם, בכפר האולימפי ובמשחקים זה עומד להיות גדול בהרבה.

אני מסתכל עליהם מתרגשים וצוחקים ולפעמים מקטרים ועושים המון סלפים. הם כל כך צעירים ויפים ומלאי חיים ואופטימיות. הרגע שלפני הגשמת החלום. בלי שום נימת ציניות, זה מאוד מרגש. אני זוכר את עצמי לפני המשחקים הראשונים שלי כעיתונאי. לפני בייג'ין ספרתי אחורה ימים. 100, 50, חודש, שבוע וכו'. אני כל כך מקנא בהם על ההרפתקה שהם יעברו. כל המאמץ העצום שלהם יתנקז ליום-יומיים-שבוע של תחרויות. רובם לא יבריקו, יישכחו או יהפכו לאנקדוטה עבור היסטוריוני ספורט או בטטות כורסא. אני מקווה שחלק יהפכו לאגדות. אבל כשאני מסתכל עליהם, אני רואה הגשמה עצמית. אנשים שיוכלו לספר לילדים ולנכדים שלהם שהם התחרו במשחקים האולימפיים. שהיה להם את האומץ לאתגר את עצמם כדי להיות הכי טובים שהם יכולים להיות ואולי אפילו הכי טובים בעולם.

היה יורו - יוחאי שטנצלר
בולט: מחשבות על טקסט הספורט העברי

52 Comments

אלעד 14 ביולי 2016

כתבת יפה מאוד. איזו פיסגה אישית זו להשתתף במשחקים האולימפיים. חוויה שנשארת לנצח, גם אם החוויה עצמה עשויה להאריך כמה דקות.

יואב דובינסקי 14 ביולי 2016

לחלוטין פסגה אישית.

אריאל גרייזס 14 ביולי 2016

אני מרגיש שיש משהו לחלוטין לא מוסרי בכל סוג ספורט שבו ילדים וילדות בלי רצון אישי אמיתי צריכים לבלות את החיים שלהם. אני לא אומר שאין פה הגשמה אישית ושאנשים בוגרים לא היו מתחלפים איתם, אבל כשמדובר בילדה בת 15 שכל החיים שלה מתאמנת כשאין לה רצון חופשי אמיתי זה משהו שכל מה שספורטיבי בי מתנגד לו.
הילד שלי היה בחוג שחיה ולידו היתה נבחרת שחיה אומנותית שהתאמנה כל פעם, חבורת ילדות בנות 10-12, שהמאמנת שלהן פשוט צרחה עליהן במשך כל השיעור. אני לא רואה שום סיבה שילד ייחשף לכזאת התעללות ורבלית, עם כל הכבוד להצלחה ספורטיבית. וברור לי שככל שעולים ברמה, אז הדרישות נהיות נוקשות יותר. וזה לפני שאני מדבר על השעות הארוכות מאוד של אימונים שבעצם גוזלים מהילד את הילדות שלו. לכן אני ממש לא מופתע ממאמנת שבועטת בחניכה שלה. אני מניח שיש מקומות שבהם זה מקובל לחלוטין.

יואב דובינסקי 14 ביולי 2016

לא אתייחס ספציפית לסיפור הבעיטה, כי אני לא יודע בדיוק מה היה שם, אבל משטר האימונים הוא משטר קשוח וקשה מאוד. היות ויש לי ניסיון אפסי בחוגי התעמלות אמנותית, קשה לי להשוות לכדורגל או כדורסל או אפילו חוג שחייה, אבל זה ספורט שכדי להצליח בו צריך להתחיל מגיל מאוד מוקדם (5-6) ולפתח גמישות לפני שהעצמות מתגבשות לחלוטין. כפי שציינת, ככל שהרמה התחרותית עולה, גם הדרישות והאינטנסיביות. יש לזה לא מעט נזק נפשי ופיזי והספורטאיות פציעות מאוד. לא סתם מעטות מצליחות להחזיק מעמד עד אמצע שנות ה20, שזה הגיל שאצל רוב הספורטאים נחשב לשיא הקריירה.
אני מסכים שהספורט דורשני מאוד ומגיל מאוד צעיר, אבל אני לא יודע אם לקחת את זה למקום של רצון חופשי. זה יותר עניין אישי בין הילד להורה בעיני.

אריאל גרייזס 14 ביולי 2016

זה שילוב של כל אלו. גם דרישות קשות מאוד, גם פגיעה פיזית בספורטאיות (לא רק כמה הן פציעות, זה פוגע להן בגדילה ובבגרות המינית), גם פגיעה מנטלית – וכל זה בשלב שבו הילד הכי פגיע. אין לי בנות, אבל אם היתה לי אחת, לא הייתי רוצה שהיא תעסוק בזה באופן תחרותי

יואב דובינסקי 14 ביולי 2016

אני מבין מה אתה אומר, אבל לתת לילדים לשחק פוטבול זה לא מסוכן לבריאות? ושם הרווח הפוטנציאלי בסוף אפילו יותר גדול והתחרות אמנם שונה, אבל היא גם מתחילה בגיל צעיר כשמקום בקבוצת בית הספר זה כרטיס הכניסה הפוטנציאלי לאוניברסיטה ואם אתה לא נכנס לטאקל, נקסט מאן אפ. בכלל, ספורט מקצועני זה לאו דווקא משהו בריא במיוחד.

אריאל גרייזס 14 ביולי 2016

גם פוטבול זה מאוד בעייתי, זה ברור. לא חושב שהייתי רוצה שהילד שלי יהיה שחקן פוטבול (בארה"ב, בארץ זה משהו אחר, האימפקט מינימלי). לא סתם פוטבול נמצא בסוג של צומת דרכים כרגע

מירון 14 ביולי 2016

זה חלק מהסיבה שאני מתפעל מספורטאים. כי מה שהם עוברים בשביל להגיע (ולהשאר) לטופ, רמת ההקרבה האישית שלהם ע"פ שנים היא אדירה, וזאת לפני בכלל שהם יודעים שהם מספיק כישרוניים/טובים כדי לפתח מזה קריירה אמיתית. הרי מרבית הילדים שמשקיעים את בגרותם באימונים סיזיפיים בכלל לא מגיעים לשום מקום ולעולם לא שומעים עליהם.
בהקשר זה הכדורגל הישראלי הוא לא כזה דיל רע לספורטאי, רמת ההשקעה הנרדשת היא מצחיקה לעומת מה שקורה באירופה.

איציק 14 ביולי 2016

אומר מניסיוני כשחיין לשעבר בר בר בר. התחלתי בערך בגיל 10, ובחורף היו כ-4 אימונים בשבוע ובקייץ כ-10 אימונים, בוקר וערב. בקייץ שלפני החופש חמישה אימונים שהתחילו בערך בחמש אחר הצהריים ועד שמונה בערב. זה נמשך מספר שנים. אני זוכר שהיו מאמנים עם יותר משמעת וכאלו עם פחות. היו כאלו שצעקו (בעיטות לא קיבלנו), במיוחד מהעולה החדש מרומניה. אני זוכר את ההתקופה כתקופה נהדרת. לא התייחסתי בכלל לצעקות כמשהו שבא לפגוע בי. החוויה שבאימון, במאמץ הסיזיפי, בתחרות, ובכול מה שהיה מסביב היה יותר ממספק. אני לא חושב שפספסתי משהו שהיה מספק אותי יותר מהסיפוק שקיבלתי באימונים. אני חושב שרוב הילדים שעוברים את שלב השנה וחצי הראשונה כבר בתוך העסק, והעבודה הסיזיפית כבר חלק מהשגרה שהם לא יכולים בלעדיה. הם לא מרגישים סבל, נהפוך הוא, כשאין אימונים הם מרגישים שמשהו מהותי חסר (תקראו לזה התמכרות, או בשם אחר, אבל מחקים בקוצר רוח לתחילת האימונים).
לגבי בעיות גדילה, אז אחרי שסיימתי את קריירת האימון, הגעתי לגובה 187 ס"מ, ומישקל 112 ק"ג. לא נראה לי כבעיית חוסר גדילה רציני.
כשאני שומע על משטר האימונים שלהם, עולה לי ריח הבריכה של הבוקר, או של סוף היום, געגועים וקינאה שהם מסוגלים לחוות את זה ואני כבר לא.

איציק 14 ביולי 2016

נ.ב.: לא הגעתי לרמה אולימפית ופרשתי אנונימי ברמה הארצית, ועדיין לא היתי מחליף חוויה זו בשום דבר אחר. ההגעה לרמה העולמית זה הבונוס לחוויה האדירה של הרבה שנות עבודה שבה זוכים לעשות את מה שנהנים ממנו ובכמויות גדושות ביותר.

אריאל גרייזס 14 ביולי 2016

שחיה זה אולי הספורט הכי בריא שיש. אי אפשר בכלל להשוות להתעמלות למיניה

איציק 14 ביולי 2016

אני כתבתי על חווית הסיזיפיות שלוקחים ילדות קתנות ובלי רצון אישי מאלצים אותם לעבדות. אני טוען שרובם שם מרצון ואינן מרגישות עבדות. הן לא מאבדות חוויות של ילדות כי אם זוכות בחוויות אחרות עוצמתיות שלא היו מוכנות לותר אליהן (כנרא) תמורת שום פעילות אחרת.

אריאל גרייזס 14 ביולי 2016

זה כל מה שהן מכירות, איך הן יכולות לדעת מה הן מפסידות?

גיא זהר 14 ביולי 2016

שחייה היא ספורט בריא יחסית לספורט מקצועני כל עוד שמתאמנים. מכירים לפחות סיפור אחד על בן של אישיות ציבורית שהשמין מאוד אחרי שפרש והבנתי שזה לא משהו יוצא דופן לענף

איציק 14 ביולי 2016

ממש לא יוצא דופן

איציק 14 ביולי 2016

אפשר לשאול את אלו שנהנים מדברים אחרים איך הם יודעים שלא היו נהנים יותר משחיה/התעמלות, הרי הם לא מכירים את זה. מה שכן אני יכול לומר הוא, שזו הנאה על גבול ההתמכרות, כשאין לך את זה זה מאד חסר ברמה הגופנית והנפשית.

ד"ר רזי הופמן 14 ביולי 2016

יו-פי

אז תירוצים כבר הכינו. היאח הידד, מה נשאר? ישלים כבודו……

יואב דובינסקי 14 ביולי 2016

אני לא חושב שזה הכנת תירוצים. אנחנו גם לא שומעים מהן תירוצים על אי הצלחות לאורך השנים. שמענו מספיק אכלו-דרסו-לי בשבועות האחרונים מספורטאים ישראלים. זה לא המקרה. יש פה משבר בין נבחרת עצומה למאמנת סופר דומיננטית. איך שהמשבר הזה לא ייפתר, תהיה לזה השלכה על הדרך שבה מתקדמים. התזמון גרוע מאוד.

יריב ס. 14 ביולי 2016

לקופצת לגובה עם ה"דרסו אותי עם עגלת מזוודות" הייתי נותן מדליה אולימפית בתרוץ המקורי או משהו כזה למרות שלאחר הראיון איתה הייתי נותן לה את עיטור הגבורה

אורן השני 14 ביולי 2016

זה באמת עצוב מה שקרה לה.

ד"ר רזי הופמן 14 ביולי 2016

בעעמת איך עוש'ים דבל'ר קזה?

אלכס דוקורסקי 14 ביולי 2016

כתבת יפה מאוד.

צור שפי 14 ביולי 2016

מבלי להיכנס לסוגייה החשובה שהעלה אריאל באשר לתנאי האימון של הצעירות והרצון/חוסר הרצון שלהן, דעתי היא שאם היה אירוע של בעיטה הרי שאחת משתיים – או שהמאמנת תתנצל בצורה מסודרת מול כל הנבחרת ובפרט מול הקורבן והוריה באופן שיהיה ברור שמסיים את הארוע, או שתלך הביתה. בסוף בסוף יש דברים יותר חשובים מספורט ואסור בשום אופן לטייח את העניין הזה כי המטרה, המדליה, לא מקדשת את כל האמצעים.
מעבר לזה גם אני מתרשם לחיוב מהתיאור שלך ומצטרף לאיחולי ההצלחה למשלחת.

יואב דובינסקי 14 ביולי 2016

בהנחה שמדובר באירוע חריג של פיזיות מוגזמת ולא בהתעללות שיטתית או בבעיטת עגור מבית היוצר של מיסטר מיאגי, גם אני בדעה של לסיים את זה בהתנצלות.

ד"ר רזי הופמן 14 ביולי 2016

כשהייתי מורה קרה לי דבר הפוך, תלמיד מבית הילד ניסה לבעוט בי. למזלי יש לי ידיים ארוכות אז תפשתי אותו בראש והרחקתי מהגוף.
קיבלתי צל"ש במניעת בעיטות מהמנהלת !

גל ד 14 ביולי 2016

ההנחה שלך נראית לי תלושה מהמציאות. אחרי שקראתי את הראיון איתה אמרתי לעצמי ששום מדליה לא מצדיקה הפקרת נערות צעירות אצלה. הבעיטה הזו, אם היתה, היא הפעוטה שבחטאיה.

יובל 14 ביולי 2016

דווקא הדילמה נראית לי קלה מאוד – אם הדברים נכונים המאמנת צריכה ללכת הביתה, ושתישרף האולימפיאדה. אנחנו לא סין העממית, לא רוסיה ולא ארה"ב שעושים קאבר-אפ על מסוממים כמו קארל לואיס בשביל שיזכו במדליות.

אדם בן דוד 14 ביולי 2016

באמת? קארל לואיס? באמת?

ד"ר רזי הופמן 14 ביולי 2016

הוא לא ידע! הוא לא ידעע!

אדם בן דוד 14 ביולי 2016

אני באמת מאחל בהצלחה לכל הספורטאים. מתרגש בשבילם.
עצוב לי מאוד שהעסקונה בארץ רואה באירוע את יום חגה.

הספורטאים מגיעים, נשארים עד התחרות ועפים הביתה יום אחרי "כדי שלא יפריעו לריכוז של שאר הספורטאים" בעוד שהעסקונה על נשותיהם\פילגשליהן ובורקסיהם חוגגים.

הועד האולמפי, כמו דברים רבים בישראל, הוא בזבזני, קטנוני ומלא נחשים ופוליטיקות.

נטע ריבקין היא בחירה מאוד ראויה לנושאת הדגל.

קרוב לוודאי שכמיטב המסורת ישר אחריה יצעדו הפונקציונרים. הם תמיד הולכים בשורה הראשונה אחרי הדגל ורק אחריהם, הנודניקים האלה- הילדים האלה.

Amir A 14 ביולי 2016

סליחה, אבל בעיטה זו תקיפה ואני לא רואה איך אפשר לתת לזה פרשנות אחרת שיכולה לסיים את הסיפור בהתנצלות או לא יודע מה. כל עוד יש בישראל מערכת שיפוט ואכיפה אז בבקשה, שיתכבדו ויעשו את עבודתם.

יואב דובינסקי 14 ביולי 2016

הייתי מחכה עם הפרשנויות המשפטיות החותכות עד שיתברר מה בדיוק היה שם. שמועות גם אני שמעתי. לפי מה שאני רואה, לא מתעלמים מזה בכלל.

Amir A 14 ביולי 2016

בהחלט. הנקודה שלי היא רק שאם אכן יתברר שהייתה שם בעיטה אז ההחלטה מה לעשות צריכה להיות בערכאות המתאימות.

איציק 14 ביולי 2016

לפי פרשנות זו, כל שחקני הכדורגל בארץ צריכים להיות מאחורי סורג ובריח.

תומר 14 ביולי 2016

בואו לא נגזים, גם את בובי נייט פיטרו בלי לערב ערכאות משפטיות ושם היה מדובר בהרבה יותר מבעיטה.

מה שכן, אם יתברר שמדובר בנוהל קבוע, זה הזמן לסיים את ההתקשרות עם הויגדורצ'יק הזו, עם סיכוי למדליה או בלי סיכוי למדליה.

no propaganda 14 ביולי 2016

ריבקין קלאסה כאישיות?
גם אחרי הסיפור עם השופטים באליפות אירופה וטורי פילנובסקי?

יואב דובינסקי 14 ביולי 2016

כן.

no propaganda 14 ביולי 2016

אני לא מכיר אותה אישית אז קצת קשה לשפוט אבל ממה שיצא לי לקרוא בתקשורת זה לא נראה כל כך טוב

גיאקו 14 ביולי 2016

אני שואל באמת, לא בצחוק, מה זה בעטה? איפה? באיזה עוצמה??

יואב דובינסקי 14 ביולי 2016

זה גם אחד הדברים שמבררים.

גיאקו 14 ביולי 2016

ולא פחות חשוב – טיסה נעימה!

יואב דובינסקי 14 ביולי 2016

תודה רבה

גיאקו 14 ביולי 2016

אחרון, מבטיח, הפסקה האחרונה שירה צרופה. כתובה מושלם!

ניינר / ווריור 14 ביולי 2016

יואב לכמה מדליות מצפים ומה ריאלי לדעתך?

יואב דובינסקי 14 ביולי 2016

מצפים לפחות לאחת. בקיץ שעבר, אחרי ההצלחה במשחקים האירופאים בבאקו ואחרי שמיננקו זכתה במדליית כסף באליפות העולם, הייתי יותר אופטימי. כרגע, אחרי שנה לא טובה של ג'רבי, אחרי הפציעה של מיננקו שלמרות הזכיה במדליית הכסף באליפות אירופה רחוקה יותר מ25 ס"מ מההופעה באליפות העולם ב2015 ועכשיו עם הברדק בנבחרת ההתעמלות האמנותית שנמצאת בטופ העולמי, המצב פחות מעודד. יש משלחת ג'ודו איכותית, אבל לשייט היה מחזור אולימפי רגוע ביחס למחזורים קודמים. הייתי אומר ש1-2 ריאליות, 0 תהיה אכזבה ו3 תהיה הצלחה גדולה.

ניינר / ווריור 14 ביולי 2016

תודה. יאללה שיהיה להם בהצלחה

Matipool 15 ביולי 2016

מאז שאסרו על ג׳רבי לעשות את תרגיל החניקה שלה , היא בירידה מתמדת . לא חושב שיש לה סיכוי למדליה . אולי אחד הבנים יצליח ( אם אני זוכר נכון – שגיא מוקי / אורי ששון ) .
אולי מיננקו ביום טוב במיוחד שלה .
אפס מדליות זה בהחלט תסריט סביר .

bhr 15 ביולי 2016

אני מהמר על אילנה קרטיש

יואב דובינסקי 15 ביולי 2016

קרטיש מצוינת. אני מקווה שאתה צודק, אבל את רוב ההישגים הגדולים שלה היא השיגה באליפויות אירופה ולא באליפויות עולם. לכן אני נזהר לגביה.

היסטוריון של ספורט 15 ביולי 2016

יואב תודה רבה.
האמת הסיפור של ההתעמלות הוא עצוב.
לצערי אין לי דעה אך יש לי כאב שככה זה מסתיים.
אני זוכר כל מיני סיפורים של מאמנות התעמלות שהיו מכוסחות עם כל העולם (זהבה זיסמן ).
מבאס וכואב שזה מתפוצץ לפני האולימפידה.
אין לי כל תובנה או המלצה אבל הלוואי שניתן ואפשרי לסגור את הסיפור הזה אחרי האולימפידה ( קשה לי להאמין ) .אבל הייתי מציע להורים שיסכימו לפשרה כזו.
התחייבות של המאמנת להתפטר מייד לאחר האולימפידה עד שתזוכה אם תזוכה.
אבל כנראה שגם אם תישאר זה כבר לא יהיה אותו דבר .
יש הרבה מה ללמוד מהסיפור הזה…
ובתור הנבחרת היצוגית היחידה שלנו באולימפידה זה מבאס ומתסכל.

ד"ר רזי הופמן 17 ביולי 2016

יש כתבה היום בידיעות על מהלך העניינים.
בתכלס התעמלות אמנותית כמו אתלטיקה של קרקע וכו' מצריכים משמעת גבוהה מאד.
המתעמלות הרוסיות והסיניות היו לוקחות את כל המדליות בזכות קשיחות וחוסר התפשרות של המאמנות.
זה לא נעים לשמוע קללות מהמאמנת או סטירת לחי אבל זה תמיד היה בספורט הזה. לעשות מזה סיפור זו הרמה לתרצנות (מלשון תירוץ)
לפוצץ את הבועה הזו לפני האולימפיאדה ואחרי ההישגים המרשימים באליפות האחרונה מראה בדיוק ממה אנחנו עשויים. בכיינות!
מי שלא רוצה לעבור התעללות נפשית שלא תלך להיות מתעמלת אומנותית כי המקצוע הזה קשוח מאד ורק הקשוחות שורדות.
אני מניח שיהיו מי שיתקפו אותי על הגישה, זה לא יפה וזה לא "הומני" אבל הוכח כבר שזה מביא את התוצאות, ושוב, מי שלא מוכנה לעבור את ההשפלות שלא תלך לתחום הזה, חד וחלק!
בתכלס ממה שפורסם במאמר (דברים מאת הפרוד של מאמנת העל של הנבחרת) נראה שמה שדיבר שם זו בעיקר קנאה ושנאת חינם כמו מה שהרס את בית המקדש. מעניין מדוע פוצצו את זה דווקא עכשיו מספר שבועות לפני האולימפיאדה…..

מישהו 15 ביולי 2016

סלח לי שאני שואל,
אבל מטעם איזה גוף תקשורת אתה נוסע למשחקים?

Comments closed