מסקנות מהליכה בקופקבנה

המשחקים מאורגנים בשביל הברזילאים ושהעולם יזדיין בסבלנות

לשתות קוקוס בקופקבנה נחמד בשביל הקטע (צילום: יואב דובינסקי)

את הבוקר של יום טקס הפתיחה תכננתי להעביר בחוף הקופקבנה. זו למעשה אמורה היתה להיות הפעם הראשונה שאצא מהבועה האולימפית. רק מה, ההסעה ממרכז התקשורת שאמורה היתה לקחת בין 43 דקות לשעה, לקחה שעתיים וחצי. תסכול רב הצטבר, לא היה ברור איזה הסעות אם בכלל יהיו חזרה ואפילו החל ספק לגבי היכולת להגיע חזרה לטקס הפתיחה.

למעט הפקקים, הנסיעה לאורך החוף משגעת. מצד אחד הים נפרש בפניך ומצד שני הר, שעליו בנויות שכונות. לפעמים האוטובוס עובר מספיק קרוב שאפשר לראות מה קורה בתוך הבתים בפאבלות. מצד אחד רוחצים, אנשים שרצים או רוכבים על אופניים וספינת מלחמה במים ומצד שני גרפיטי ובתים מוזנחים על הר. אז אמנם התסכול מעמידה בלתי נגמר בפקק שכנראה נגרם כתוצאה מהגעת מסע הלפיד לקופקבנה גבר (חבל שאף אחד במרכז התקשורת לא חשב שכדאי להזהיר על זה או לעדכן את צפי זמני ההסעות), אבל הנוף שונה מאוד מהריו שראיתי. חוף לבלון נראה פעיל, חוף אימפניאה יוקרתי יותר ולבסוף רצועת החוף של קופקבנה עמוס האנשים.

החוף עצמו נחמד מאוד וכמובן מאוד מלא תיירים שמצטלמים עם הפסלים של לוגו ריו 2016 וחמש הטבעות ופה ושם משפחות וזוגות שבאו להשתזף. להבדיל מהטיילת שהיה קשה ללכת בה, החוף עצמו לא היה עמוס בצורה מעיקה. אולי כי עכשיו נחשב חורף. נחמד לשתות קוקוס עם קש בשביל הקטע, אבל בעקרון אני מעדיף את חוף גורדון. אני לא חושב שהוא פחות יפה או שהנוף האנושי אצלנו פחות איכותי. אני לא רוצה להישמע קריפי, אבל אני מודה שקצת התאכזבתי מהצניעות בחוף.

אחרי חצי שעה של הליכה על החוף, החלטתי לא לקחת סיכון ולהתחיל לעשות את הדרך חזרה כדי לא להסתכן בהגעה לטקס הפתיחה. לשמחתי דווקא משם דברים הלכו חלק. נסיעה חזרה למרכז התקשורת, לקיחת התיק, אספרסו כדי להתעורר מחדש ויציאה בהסעה למרקאנה. יש ברדק שלם בהסעות לטקס. יד ימין לא ממש יודעת מה יד שמאל עושה ומפנים לאפליקציות לא מעודכנות וכל הזמן מוציאים נהלים חדשים. גם ברגע פרסום הפוסט אני לא יודע בדיוק מה צריך לעשות כדי לחזור חזרה למלון שלי.

המסקנה המרכזית שהגעתי אליה בחוף היתה שהוועדה המארגנת ארגנה את המשחקים האלה לברזילאים ושהעולם יתיישר. האוטובוסים יעברו ליד פאבלות ויעבדו בקצב ובדיוק ברזילאי והמלונות וכפרי המגורים לא בדיוק מוכנים או ברמה שהובטחה ולא כל מי שבמגע עם קהילה בינלאומית בהכרח יידע אנגלית וזה בסדר מבחינתם. במילא מרגע פתיחת התחרויות, עיקר העיסוק יעבור להיות בספורט ולא במסביב. זו ברזיל ושהעולם ימצא את הדרך ליהנות ממנה. אז יש שחיתויות וחוסר יעילות ובזבוז כספים וזיקה, אבל זה עם שמח שממה שהתרשמתי מלא בכוונות טובות ויש פה הרבה ממה ליהנות. או במילים אחרות, תזדיינו בסבלנות.

לא רק לספורטאים דואגים, גם לעיתונאים במרכז התקשורת (צילום: יואב דובינסקי)
לא רק לספורטאים דואגים, גם לעיתונאים במרכז התקשורת (צילום: יואב דובינסקי)
מכבי, כדורגל ישראלי, תמונת מצב אופטימית
ועכשיו לדבר האמיתי

37 Comments

Amir A 6 באוגוסט 2016

מה זאת אומרת ארגנו את המשחקים בשביל הברזילאים? משתמע מכך שישבה הוועדה המארגנת ואמרה ״יש שתי אפשרויות. לארגן אולימפיאדה מתוקתקת או כזו שהיא ברדק. במה נבחר?״. האמת כנראה קצת אחרת וזה מה שברזיל מסוגלת לו. מה שגם יכול להסביר את הכישלון הכלכלי שם. כנראה שבתור חברה המדינה לא בנויה להיות משינה מפותחת.

יואב דובינסקי 6 באוגוסט 2016

זאת אומרת, לא ניסו לארגן את המשחקים כדי שהעולם יראה איזה מדינה מושלמת היא ברזיל אלא לארגן את המשחקים כדי שברזילאים יתחברו אליהם.

ד"ר רזי הופמן 6 באוגוסט 2016

ברדק זו מילה נרדפת לריו. כשתיגמר האולימפיאדה היא תיזכר כהכי מבורדקת אי פעם בעידן המודרני. חכו ותהנו.
אחד הברדקים הראשונים היה הניסיון להסיע את נבחרת ישראל ולבנון באותו האוטובוס לפתיחה. ברדק בהתגלמותו. ואם זו פתיחה, שום טמטום לא יפתיע אותי שם.

יואב דובינסקי 6 באוגוסט 2016

ננסה לברר מה בדיוק קרה שם בימים הקרובים. בהחלט לא מראה על חשיבה מראש.

ד"ר רזי הופמן 6 באוגוסט 2016

רק ברדק אחד יותר גדול זכור לי וזה הברדק באולימפיאדת מינכן. הברדק הזה הוביל לפיגוע הנורה ולרצח 11 ספורטאים מישראל. יהי זכרם ברוך.

צור שפי 6 באוגוסט 2016

הבדל בסיסי, טריוויאלי אפילו בין מינכן לריו: שם ההזנחה הבטחונית היתה מכוונת (ולכן פושעת), הגרמנים רצו לעבוד נגד הדימוי הנוקשה שלהם ואנחנו שילמנו בדם. הברזילאים כן עושים מה שהם יכולים.

ד"ר רזי הופמן 6 באוגוסט 2016

לערבב אותנו עם הלבנונים מראה שהם עושים מה שהם יכולים!

מאנו 6 באוגוסט 2016

הברדאק הוא המזה"ת, לא בריו. זה שהלבנונים והישראלים לא יכולים להסתדר זה לא בעיה שלהם. ראייה פרובנציאלית, מר הופמן.

צור שפי 6 באוגוסט 2016

זה דווקא לא נכון מאנו, אפילו פעמיים לא נכון: פעם אחת – אין סימטריה, החבר׳ה שלנו היו מוכנים לנסוע עם הלבנונים בלי בעייה. פעם שניה – הברזילאים היו צריכים לדעת יותר טוב.

צור שפי 6 באוגוסט 2016

במחשבה שלישית – אולי אפילו יש כאן מסר סמוי אופטימי שהרי אני מניח שהברזילאים לא היו מכניסים לאותו אוטובוס ספורטאים משתי הקוריאות למשל ככה שאם לא נדלק אצלם אור אדום לגבינו ולגבי הלבנונים אולי השכונה שלנו פחות נוראית ממה שאנחנו חושבים…

יואב דובינסקי 6 באוגוסט 2016

קצת שכל ישר והגיון לא יזיקו לוועדה המארגנת הזאת.

פנדה 6 באוגוסט 2016

לא ברור לי איך נבחרת ישראל אמורה לחלוק אוטובוס, אם נבחרת ישראל לבדה ממלאת כמעט אוטובוס שלם (47 ספורטאים אם זכרוני אינו מטעה אותי?)

יואב דובינסקי 6 באוגוסט 2016

רק חלק מהספורטאים משתתפים בטקס הפתיחה. הספורטאים שמתחרים למחרת או בימים הקרובים לא משתתפים כדי שלא יפריע בהכנות לתחרות והספורטאים שמתחרים לקראת הסיום מגיעים מאוחר יותר לריו.

גיא זהר 6 באוגוסט 2016

לטקס יצא הרכב מצומצם כי יש ספורטאים כמו נבו ושטילוב שמתחרים כבר היום

אלעד כ 6 באוגוסט 2016

אני חושב שאתה צודק ולדעתי זה נהדר, ואנסה להסביר.
כל האולימפיאדות שאני מכיר (כלומר, החל מסיאול 88'), יכלת למעשה לערוך בכל מקום אחר בעולם בלי להרגיש בהבדל. זה ארוע כל כך סטרילי שלא היה חד משמעית קוריאני בסיאול, או ספרדי בברצלונה וכיו"ב. זו כמובן התחושה שלי על סמך צפייה במשחקים ממסך הטלביזיה.
בריו אין פילטרים. בין אם זה מכוון ובין אם זה פשוט כה בברזיל, וכמו שאמרת – שהעולם יזדיין…. בסבלנות. ואני חושב שככה צריך להיות ומקווה שיהיה ככה גם במשחקים הבאים.

יואב דובינסקי 6 באוגוסט 2016

רק להבהיר, השימוש במילה להזדיין הוא בקונטקסט דו משמעתי ולא מתוך רצון להיות גס. שבאמת רוצים שיעשו כאן כיף ויחגגו, אבל הברזילאים עובדים בקצב שלהם. לכן צריך סבלנות.

אלעד כ 6 באוגוסט 2016

גם אני התכוונתי בדו משמעיות… די ברור שנשמע הרבה תלונות מעיתונאים מפונקים בימים הקרובים

יואב דובינסקי 6 באוגוסט 2016

חלק זה פינוק מערבי אבל חלק גם דברים מאוד טריוויאלים או טעויות מאוד מעצבנות של המארגנים

קלבדוס 6 באוגוסט 2016

חוף אימפניאה?
זכרתי אותו אחרת:
https://www.youtube.com/watch?v=UJkxFhFRFDA

יואב דובינסקי 6 באוגוסט 2016

אני רחוק מלהיות מומחה. ככה זה נראה מהחלון של האוטובוס לפחות

אריאל גרייזס 6 באוגוסט 2016

איפנמיה אחלה חוף, אין שום סיבה להתקע בפקק עוד שעה רק כדי להגיע לקופה קבנה שמקבל יחסי ציבור מוגזמים. ובהקשר של הלזדיין בסבלנות, אני לא חושב שהייתי בעיר יותר מחרמנת מריו. אין לי בדיוק הסבר לזה, פשוט האווירה שלה היא כזאת.

קלבדוס 6 באוגוסט 2016

איפנמה, קופקבנה.
אכן עיר מחרמנת בטירוף. תיזהר מהקאיפיריניה – המשקה הכי טעים בעולם – וחבוש כובעון. מפני השמש, כן.

יואב דובינסקי 6 באוגוסט 2016

אלה הסעות מאורגנות שיוצאים ממרכז התקשורת ומגיעות לתחנות מאוד ספציפיות. כשנתקענו בפקק היה צוות שניסה לשכנע את הנהג שיוריד אותו באיפנמה, אבל הוא לא הסכים.

holden 6 באוגוסט 2016

בברזיל יש י מוד של סקס וחופש,
יש מקום שנקרא: אולינדה, עיר יפהפיה בסגנון קוליאניסטי, יש לי חבר טוב שכתב קטע מקסים על ברזיל ואולינדה בפרט,
אני כמותו לעיתים חוטא בכתיבגת סיפורים קצרים, אבל החבר הזה שלי מתמקצע בברזיל ובצ'ילה ואני אנסה לצרף קטע מקסים שמתאר קצת מברזיל:

אני הייתי צעיר בן 26, בלונדיני שעורו שזוף מוזהב, היא הייתה נערת אביב בת 17 עם מיניות מתפרצת. נפגשנו בקרנבל של אולינדה בברזיל ב-1983 . פחות מחצי שעה לאחר שמבטנו הצטלבו לראשונה כבר שכבנו זה עם זו על החול בשפת הים. שש שנים לאחר מכן הצעתי לה נישואין והיא סירבה, ואחר כך היא נעלמה מחיי, אבדה לחלוטין, התנדפה כאלו לא הייתה.

בשנים שעברו חשבתי עליה הרבה, נזכרתי בה לעיתים ברגעים של מלנכוליה ובדידות, חיפשתי אותה לעיתים, אף פעם לא הצלחתי למצוא סימנים לקיומה. לפני כמה ימים מצאתי אותה מחדש בגוגל. היא הייתה שם תמיד, ואם הייתי מחפש קודם הייתי מוצא אותה. היא אישה ידועה היום, פרופסורית לספרות באוניברסיטה, בת 45 וחולקת את חייה עם גבר בן 24, כפי שנודע לי אח"כ. אם הייתי מחפש אותה לפני כמה שבועות לפני נסיעתי האחרונה לברזיל, אולי אפילו היינו מצליחים להיפגש שוב, אלא שבברזיל הצלחתי למצוא רק עקבות ראשונים לקיומה ורק לאחר שחזרתי לישראל הצלחתי לאתר אותה ולשוחח עימה בטלפון.

כאשר ראיתי את קורות החיים שלה באינטרנט, לא האמנתי שמדובר באותה אישה. חשבתי שרק השם דומה, לא הצלחתי לקשר בין רשימת הפרסומים האקדמיים הארוכה שראיתי באינטרנט לבין אותה נערת אביב מבולבלת, שטחית משהו, אבודה, שהכרתי לפני שנים כה רבות.

התקשרתי למזכירות החוג לספרות באוניברסיטה שבה היא מלמדת. היה לי מזל, היא בדיוק הייתה בסביבה. כאשר היא ענתה, החסיר ליבי פעימה, הקול היה אותו קול.

"את ג'וליה?" שאלתי, "ג'וליה מהעיר ניטרוי שהייתה בקרנבל באולינדה ב-1983?" "זה אתה?" היא ענתה ואמרה מייד את שמי ושם משפחתי. עיני הוצפו דמעות. "כן זאת אני." היא אמרה בקולה המלטף והחושני ואני הרגשתי את הכמיהה שבקולה. "כל השנים חיפשתי אותך" אמרתי לה. "בפעם האחרונה שהתקשרתי לטלפון של השכנים שלך, ב-1995 הם ספרו לי שמשפחתך עזבה לפני שנים ושאין להם מושג איפה אתם גרים. מאז הפסקתי לחפש."

"ב-1995" אמרה ג'וליה , הייתי בפריס, גרתי שם שלוש שנים, עד 1997 גרתי ב-Cite Univerciter השלמתי שם את לימודי הדוקטורט" נשימתי נעתקה. דווקא בשנים בהם גרתי גם אני בפריס. 'איזה אירוניה של הגורל' חשבתי בתסכול, 'דווקא אז, כשכל כך התגעגעתי היא הייתה כה קרובה, ואני לא ידעתי… ואם היינו נפגשים אז, בפריס, מה היה קורה?
דיברנו שעה ארוכה, מנסים להעביר כמה שיותר מידע ותחושות. רציתי לבכות. הקול נשמע כה קרוב ומוכר. הרגשתי שאנו מנסים ללטף זה את זו, להעביר תחושה של חיבוק, של קירבה, לגעת שוב זה בנשמתו של זו, אך הידיים נשארו תלויות באוויר מול הריק של הזמן שחלף. שני אנשים, שתי נשמות שחיות כל אחת במציאות שונה שנפגשו פעם לפני שנים רבות, ומאז הם חיות כל אחת בעולם אחר ודרכיהן כנראה כבר לא יפגשו יותר לעולם…

אולינדה 1983, קרנבל. תהלוכות ליצנים ברחובות, קצב פרבו מקפץ עם בטוקאדות של סמבה. הבתים הקולוניאליים הלבנים, גגות הרעפים, מגדלי הכנסיות, הסגנון הברוקי המצועצע, שנותנים הרגשה של מקסם סוריאליסטי של עיר שכאלו נמצאת בברזיל בטעות, עיר שנראית כמעט כמו פראג בלב צמחייה טרופית שהירוק שלה עז ושיכור מלחות, עצי קוקוס מול ים כחול שגליו מתנפצים בהמיה חרישית. אלסיו ואלנסה שר מעל הבמה המרכזית בקול צרוד:
"MORENA TROPICANA EU QUIERO TEU SABOR, AY AYAYAY…" ("שחרחורת טרופיקאנית, אני רוצה לטעום את טעמך אה יה יאי…").

אלפי אנשים מיוזעים רוקדים ללא הפסקה. נערים שחורים שכל לבושם הוא מכנסים קצרים ונעלי התעמלות ללא גרביים, נערות חושניות שסרטים על ראשן, פניהן מאופרות, בגדיהן צמודים ושפתיהן אדומות עוגבות על מוצ'ילרים (תרמילאים) ישראלים המקפצים בחוסר חן עם נעלי המטיילים הכבדות שלהם. גשם יורד בעוצמה מן השמיים השחורים ומרטיב את האנשים הרוקדים. המים נוזלים על הגופות הבוהקים. תופים רבים של בטוקדה מכשפים בעוצמה את ההמון הרב , אנשים מחזיקים פחיות של בירה. עייפות בעיניים, עייפות במבטים. מישהו עובר ומוכר פדי גז ספוגים בחומר אתר ממסטל, מצמידים לאף, עולים בטיסה של היי לשמיים לכמה דקות ואז מתעוררים שוב וממשיכים להניע את הרגליים ולרקוד.

כבר בוקר כמעט. באחת הסככות שמסביב לכיכר אני יושב לנוח לרגע. ישראלי בן ארבעים בערך – ישראלי שפגשתי יום קודם – סוחר ברהיטים עתיקים ממוצא ברזילאי, שחוזר כל שנה לברזיל – מתקרב לשולחני. לידו נערה יפיפייה לבושה כהיפית, שערה חיטה זהובה ועורה שזוף, גופה מלא ושדיה כבדים וזקופים. על כתפה סלסלת כריכים אותם היא מוכרת לחוגגים. תכיר, אומר לי הישראלי. זוהי ג'וליה , ידידה שלי. ג'וליה מחייכת אליי חיוך מלא קסם. עיניה החומות זוהרות באור פנימי. אני מביט בה וחושב שהיא אחת הנערות היפות שראיתי מימי. פנים של עליסה מארץ הפלאות וגוף של נערת גוגו. אני מצטער שהיא עם הישראלי ועל שאיני יכול להתחיל איתה. ג'וליה והישראלי נעלמים בהמון הרוקדים ואני ממשיך הלאה וחושב לעצמי מה עושה הילדה הזאת עם גבר כה מבוגר.

יומיים לאחר מכן באחד מהמועדונים ליד הים, נשף המוני של קרנבל. על הבמה תזמורת פרבו מקפצת. סקסופונים, טובות, חצוצרות, תופים. הנגנים לבושים כליצנים ומנגנים שירים מקרנבלים של פעם. "MAMA YO QUIERO MAMA YO QUIERO MAMA YO QUIERO MAMAR…"

בבמה אחרת תזמורת רוק חשמלית מנגנת רגאי ברזילאי. על שולחנות רבים באולם מרקדות לבדן נשים חושניות כשמניפת קרטון ביד אחת ופחית בירה ביד השנייה. הן מעכסות את עכוזן ומרטטות את שדיהן בריקוד ארוטי שהן רוקדות עם עצמן. צפוף, רעש. אני מחפש מישהי להתחיל איתה. ממש בא לי להתחיל עם הנשים המפזזות על השולחנות. לשכב איתן, לאנוס אותן, אך הן בתוך עצמן, רוקדות ללא מילים, ללא אפשרות ליצור קשר עין. זוגות רוקדים צמוד, מתחרמנים בצוותא, מתנשקים בעוצמה, כמעט מזדווגים בתוך הקהל הרב. בקושי אפשר לזוז. אני מרגיש מחנק. איני יכול להישאר פה יותר . אני מחפש את הדרך החוצה. ליד היציאה אני נתקל לפתע בג'וליה. כשהיא רואה אותי היא מחייכת חיוך טוב ועיניה צוהלות בפליאה. סוף סוף מישהו מוכר בתוך כל הבלגן.

את החיוך הזה לא אשכח לעולם. הבזקי האור שנשפכו מעיניה החומות ועטפו אותי, ליטפו אותי בגלים גדולים של שמחה. שוב לא הרגשתי בודד בתוך המהומה. חיבקתי אותה והתחלתי לרקוד עימה. נחשולי הרוקדים איימו לרמוס אותנו. ניסיתי לדבר עימה אך המוסיקה והרעש הפריעו. "בואי נצא החוצה," צעקתי לה, "רועש פה מידי."יצאנו מהמועדון. בחוץ שמיים, עננים, החוף החולי ורחש הגלים.

"רוצה לטייל ליד הים?" שאלתי. ג'וליה הנהנה בראשה ולא הוסיפה.

חבקתי אותה אל כתפי והלכנו כך צמודים, ללא מילים, על החוף. הקשבנו להמיית הגלים. הקשבנו לפעימות לבנו. ידי על מתניה מתחת לשדיה הכבדים. אפשר היה לחתוך את המתח הארוטי בסכין. לאחר כמה דקות היינו כבר בתוך החשיכה. קולות המוסיקה נבלעו בקול הגלים. איש לא היה מסביבנו. הידקתי את אחיזתי ומשכתי את ג'וליה לעברי בחיבוק ומייד נפלנו על החול הרך בגיפופים נואשים. נצמדנו זה לזו בתנועות פראיות ואז חדרתי אליה כמעט מייד. אף פעם לא עשיתי אהבה עם אישה כה מהר מבלי שהכרתי אותה, ללא משחק מקדים אפילו. קשה לומר שנהניתי ממש. הייתי עצבני, פחדתי שמישהו יראה אותנו. גמרתי תוך שניות והרגשתי מבוכה. התביישתי בעצמי. הכול נראה כה מוזר.

ליוויתי את ג'וליה חזרה למועדון. חשבתי שלא אראה אותה שוב. חזרתי לבית הקטן ששכרתי לי עם חבר בפאתי אולינדה. ישבתי על הגדר ליד הבית שעה ארוכה, מנסה להבין מה קרה לי לפני שעה קלה. הרגשתי שאני רוצה לבכות. החיים נראו כל כך חסרי משמעות. כעסתי על עצמי ששכבתי עם ג'וליה כה מהר, הרגשתי שאיבדתי אותה בחפזוני הרב ואפילו לא הספקתי להכירה ממש.

למחרת דפיקה בדלת. ג'וליה. 'איך היא ידעה את הכתובת?' לא שאלתי. אותו חיוך של תום קסום. 'ג'וליה פיית האביב שלי, כמה טוב שבאת…'במשך שלושה ימים כמעט לא יצאנו מהבית. כל העת עשינו אהבה, בעוצמה אדירה, במשיכה חייתית בלתי נדלית. הפעם הצלחתי למצות את העונג. איש לא רדף אחרינו. איש לא הביט בנו. רק אני והיא והעולם שבחוץ אינו קיים. הבטנו שעות זה אל זו. שוחחנו בליטופים התמזגנו זה בתוך גופה של זו שוב ושוב. ג'וליה התבוננה בי שעות במבט של כלב עזוב מתרפק. הילדה הקטנה התאהבה בי נואשות ואני הרגשתי כה מבוגר לידה ולא ידעתי מה לעשות איתה. מה לי ולילדה כה צעירה בת שבע עשרה? נכון ג'וליה כבר שכבה עם גברים רבים, מאז שהייתה בת שלוש עשרה. היא הייתה אפילו אינטליגנטית להפליא ורגישה אבל משהו בי לא הצליח להתחבר. היה בה משהו בוסרי, צעיר מידי, תמים וילדותי. ואולי קרנבל זה לא זמן מתאים להתאהב באמת. יותר מידי נשים סקסיות רוקדות מסביבך ונותנות לך את ההרגשה שכולן רוצות לשכב איתך. הכול נראה כה זמין, כה קל ורוצים לטעום את כולן, לפזז מפרח פרח. לא להינעל על אישה אחת…

אחרי שלושה ימים מצאתי את ג'וליה בוכייה. "אתה לא אוהב אותי." היא אמרה, "ואני כל כך מטורפת עליך. אף פעם לא התאהבתי, בחיים לא, וכבר שכבתי עם כל כך הרבה גברים. אבל איתך זה שונה. למה אינך יכול לאהוב אותי?" הרגשתי שהיא מדקלמת שורות משיר מתקתק של רוברטו קרלוס. הרגשתי מרוחק. 'מה אני עושה עם הילדונת הרגשנית הזו, איך הסתבכתי ככה?' רציתי אותה ולא רציתי. ליטפתי חרישית את שערה הזהוב ולא ידעתי מה לומר.

"אתה רוצה שאני אלך? שאעזוב אותך?" לא השבתי. ג'וליה צררה את חפציה המועטים, חיבקה אותי ויצאה לרחוב. "לא נורא," אמרה ג'וליה. "נשמור על קשר, נשאר חברים…"

בימים שלאחר מכן נתקלתי בה לעיתים. כאשר ראיתי אותה יום אחד רוקדת צמוד עם גבר אחר, הרגשתי צביטה של קינאה. פעם אחת לפנות בוקר, כאשר האור החל להפציע והכיכר התרוקנה מרוקדים, מצאתי את ג'וליה חצי שיכורה רוקדת עם עצמה, לבדה. לקחתי אותה שוב לבית שגרתי בו. כשהגענו ג'וליה הקיאה ונרדמה מייד. בבוקר כשהיא התעוררה, רחצתי את גופה המופלא ועשיתי לה קפה חזק. לאחר מכן עשינו אהבה ואז ג'וליה נעלמה שוב בין הרחובות של אולינדה.
לילה אחרון של קרנבל. כולם שיכורים, מזיעים, לאיש כבר אין כוח יותר, רוקדים ללא חדווה באופן מכני. באחת מן הסמטאות התלולות של העיר העתיקה שנופלות לתוך הכיכר, קול חריקת בלמים וצעקות בהלה. מכונית מלאה בחוגגים התדרדרה למטה עד שהתנגשה בקיר של בית כשהיא רומסת כלב עזוב ושיכור. לרגע הופנו כל המבטים אל המכונית המנופצת ואל הנוסעים המבוהלים אבל ההמון חזר חיש מהר לכיכר ורק הכלב נותר מייבב ליד המכונית לבדו.

עוד תהלוכת מארקאטו עוברת, תהלוכה אחרונה. הרוקדים לבושים כולם כ"כושי סמבו" ובראש התהלוכה נישא פסל הנסיכה איזבל,מהמאה הקודמת, בתו של הקיסר פדרו השני שפעלה כדי שילדי העבדים בברזיל ייוולדו כאנשים חופשים . הרוקדים עייפים, חצאיות הרפייה כבר קרועות אבל הרוקדים ממשיכים להניע את זרועותיהם למקצב התופים לנופף את אגרופיהם אל מול האוויר בכעס ולנוע הלאה .
לפנות בוקר גשם זלעפות. דליים של מים נשפכים מהשמיים. האנשים מצטופפים מתחת לסככות של הבארים. יותר ויותר אנשים מתאספים שם, נמלטים מהגשם שאינו פוסק. מידי פעם מתמוטט עוד גג ברזנט של אחת הסככות מעוצמת הגשם והמים הרבים נופלים באחת על האנשים הרבים שצועקים בבעתה, ומייד מחפשים מחסה מתחת לסככה אחרת.
פתאום אני רואה לידי את ג'וליה. היא רטובה עד לשד עצמותיה, בגדיה שקופים מעט וכולה רועדת. אני מתקרב אליה ומחבק את גופה הרטוב. "בואי," אני לוחש לה, "נלך הביתה". אנו מפלסים את דרכינו בין ההמון. לפתע נשמטת אחיזתי בג'וליה והיא נעלמת בין האנשים. ג'וליה לא הופיעה, גם לא יותר מאוחר. בבוקר אני קודח מחום. אחרי יומיים אני מתעורר, ג'וליה נמצאת בחדרי עם חיוכה הטוב ומלטפת את ראשי. במשך כמה ימים אני קודח, משתעל, גונח מכאבים, ישן. לפעמים אני מתעורר ועושה אהבה עם ג'וליה כשגופי לוהט ומיוסר.

כשאני מבריא, ג'וליה נפרדת ממני ומשאירה לי את כתובתה, שלושת אלפים ק"מ דרומה משם בניטרוי, עיר הלווין של ריו דה ז'ינרו דרומית לאולינדה, בצד השני של מפרץ גואנברה.

"אם תזדמן יום אחד לריו," היא נפרדת בחיוך, "תתקשר…" אחרי שלושה חדשים אני שוב בריו, אני מצלצל למספר שג'וליה השאירה לי. המספר של השכנים. אחרי כמה שעות ג'וליה לידי. אנו עושים מייד אהבה. לא הספקנו אפילו לומר שלום וכבר אני בתוכה. אותה משיכה אדירה שאינה נלאית. אותה עוצמת תשוקה חייתית שכמוה לא הצליחה לעורר בי אף אישה. אנו נפרדים לשלום. שנינו יודעים שבקרוב אסיים את הטיול ואחזור לישראל. ספק אם נפגש שוב.

אבל דווקא נפגשנו שוב ופעמים רבות. כמה חדשים לאחר מכן התחלתי לעבוד בחברת טיולים כמדריך ומאז במשך כשלוש שנים, כמה פעמים בשנה, חזרתי לריו. בדרך כלל בסוף הטיול. כמעט תמיד יכולתי להישאר לבדי כאשר הקבוצה נסעה חזרה עם מדריך אחר. בדרך כלל הייתי מלווה את הקבוצה לשדה התעופה הבינלאומי של ריו בשעות הערב המאוחרות ולאחר מכן חוזר למלון המפואר בריו, שבו יכולתי להישאר עוד לילה אחד על חשבון חברת הנסיעות. בחדר במלון חיכתה לי תמיד ג'וליה, שהייתה מגיעה באופן שיגרתי כדי לפגוש אותי תמיד בלילה האחרון כאשר הטיול נגמר, פיצוי מתוק לכמה שבועות של עבדות עם חבורת ישראלים בגיל העמידה שרק יודעים להתלונן ולקטר.

ככה זה נמשך כמה שנים. כל פעם פגישה מחדש ישר במיטה עם פיית האביב שלי שבינתיים המשיכה לחיות את חייה ומבלי שהרגשתי, הפכה לה לאישה. אך אני לא התעניינתי ולא שאלתי ולא התקרבתי, וג'וליה גם היא, לא ניסתה להתקרב או להיפתח, פעם בכמה חדשים סערה מחודשת במיטה שאחריה לא קורה כלום. אחרי שלוש שנים נשארתי בריו יותר זמן לאחר שהטיול הסתיים. זה היה הטיול האחרון שהדרכתי והפעם יכולתי להישאר כחודשיים. באותה תקופה כתבתי עבודת מחקר לתואר מוסמך על הפוליטיקה הברזילאית, ונשארתי בריו כדי לאסוף חומר למחקרי. הפעם היה לי כבר כסף ויכולתי לשכור דירה יפה בריו עם שוער ועוזרת. כמו תמיד גם ג'וליה הופיעה וזאת לאחר שלא ראיתי אותה כשנה. משהו השתנה בה. פתאום היא כבר לא הייתה מלאה והייתה לרזונת כמעט. גם עיניה דומה שאיבדו את הברק. הלבוש ההיפי נעלם וג'וליה הפכה לצעירונת ברזילאית קוקטית, אלגנטית כמעט, צ'יקה פלסטיקה, סטודנטית מצויה שבגדיה על פי צו האופנה האחרונה.

כשהיא ערומה בין זרועותיי המלטפות אני שם לב שהשדיים שלה קטנות יותר. "מה קרה לשדיים המפוארים שלך?" ג'וליה מחייכת במבוכה, "עשיתי ניתוח, הקטנתי אותן, הן היו גדולות מידי."

לא אהבתי את שדיה החדשים ובכלל הרגשתי שג'וליה, הילדונת שהכרתי, כמעט ונעלמה. האישה בת העשרים ושתיים שמצאתי במקומה כבר הייתה כל כך מרוחקת בעולם אחר. כשג'וליה ניסתה לספר לי על החיים באוניברסיטה ועל ידידיה החדשים הרגשתי שאיני רוצה לדעת. הרגשתי עצוב, התגעגעתי לג'וליה של פעם, לפיית האביב הבוהקת שחיוכה כה תם ומתוק שהכרתי באולינדה. כאשר היא הלכה הרגשתי שזהו, שוב לא נפגש לעולם. הסתיימה תקופה בחיי.

Roberto Cavali 6 באוגוסט 2016

holden, סיפור נפלא

מאנו 6 באוגוסט 2016

לא מאמין לך, אבל סיפור יפה ללא ספק :-)
תודה

holden 7 באוגוסט 2016

לכל הספקנים שביניכם הסיפור התרחש במציאות, אגב, הסיפור הוא סיפור של חבר שלי ולא שלי, פשוט נזכרתי בקטע שהוא פרסם בזמנו וחשבתי שזה יתאים לאווירת הקרנבל של טקס הפתיחה,
יש המשך לסיפור הזה,
למגיב שכתב שזה סיפור זול סטייל החוברות של סטאלג אז אני לא בא להתנצח עימו, הסיפור כתוב נפלא , הסיפור אירוטי בטוב -טעם, הסיפור מופלא כי הוא כתוב על ידי גבר בצורה ממש רומנטית,
בכל אופן לאותם אל שאהבו אז אני מצרף את החלק המסיים של הסיפר הספציפי הזה,
אגב, מה ככ לא אמיתי כאן?
כולה סקס בין שני נפשות?
היו אני ממרו גילי מתייחס לקטע הפיזי כמו עקיצת יתוש,
אז להלן הקטע:

אחרי שנתיים ולמרות שלא חשבתי שזה יקרה, חזרתי שוב לברזיל והפעם במסגרת עבודתי. חשבתי שאשאר בברזיל כמה שנים אך בסופו של דבר, נשארתי פחות משנה. לאחר כמה חדשים נסעתי לריו ומתוך סקרנות הרמתי שוב טלפון לג'וליה, ששמחה מאוד לשמוע ממני שוב. ג'וליה רצתה מאוד לפגוש אותי שוב אלא שהפעם – כך היא ביקשה – היא לא רצתה לפגוש אותי במלון אלא בבית קפה. כאשר נפגש – כך היא אמרה – אסביר לך. יכולתי לנחש, היה לה חבר.

אני זוכר את אותו לילה כאלו היה זה אתמול. פסעתי לאיטי במורד הרחוב בשכונת Leblon לעבר בית הקפה. השעה הייתה אחת עשרה בלילה. ראיתי מרחוק את ג'וליה יושבת מחוץ לבית הקפה על המדרכה ליד אחד השולחנות שבחוץ. בהתחלה, כשאני עדיין רחוק, ראיתי רק צללית אבל כבר למראה הצללית ניתר ליבי בחדווה. ג'וליה חזרה להראות כפי שנראתה פעם, מלאה יותר עם לבוש היפי ארוך. הצעירה הקוקטית העצבנית שזכרתי מהפעם הקודמת נעלמה וג'וליה החדשה הקרינה שוב את הרוגע והרוך הנשי שהיו בה בעבר, אלא שהפעם היו פניה פנים של אישה בוגרת ונינוחה. באותו זמן היא הייתה כבר בת עשרים וארבע. התחבקנו חרישית.

– "QUE BOM MATAR A SAUDADE COM VOCE MEU AMOR"

"כמה טוב להרוג את הגעגוע והכמיהה אליך אהובי "- לחשה לי ג'וליה ברוך כשהיא מלטפת את ידי. התיישבנו ליד השולחן והתחלנו לדבר."יש לי חבר" אמרה ג'וליה. "אני יודע" השבתי, "יכולתי לנחש." "בגלל זה לא רציתי לבוא איתך למלון למרות שאני נורא רוצה, אני תמיד נמשכת אליך. שכבתי עם עשרות גברים בחיי ואין לי בעיה גם היום להזדיין עם אנשים חדשים אבל בכל השנים האלה עשיתי אהבה רק עם שניים – איתך ואיתו. אני יכולה להזדיין עם הרבה גברים וגם במקביל, אבל איני יכולה לעשות אהבה עם יותר מגבר אחד. אם אשכב איתך הוא ידע ואני לא מסוגלת לשקר, איני רוצה לאבד אותו."

"ספרי לי על החבר שלך" ביקשתי. ג'וליה חייכה במבוכה. "אני יודעת, זה ספור קצת מסובך. הוא הפרופסור שלי באוניברסיטה וגדול ממני בשלושים שנה. יש לו כבר בנים נשואים. אני יודעת שזהו ספור ללא עתיד אבל בפעם הראשונה בחיי שאני מצליחה להחזיק מעמד עם מישהו אחד ואיתו אני כבר נמצאת שנה וחצי. אני אוהבת אותו והוא אוהב אותי ובזכותו התחלתי ללמוד ולעשות משהו מעצמי. זה לא ימשך לנצח. בסוף ניפרד אני יודעת, אבל כל עוד אני איתו לא אוכל לאהוב גבר אחר."
שוחחנו כל הלילה עד שהשחר הפציע וליטף אותנו בצללי בוקר רכים. כל העת החזקנו ידיים וליטפנו זה את זו. ג'וליה סיפרה לי על חייה, על הלמודים באוניברסיטה, על מה שחשבה על הפוליטיקה הברזילאית, על החיים בכלל, על תקוותיה וחלומותיה. באותו לילה גיליתי סוף את סוף את האדם שהיה בה, את האישה האמיתית. את אותה נשמה מיוחדת שידעתי שהיא תמיד שם בפוטנציה כאשר הכרתי אותה שש שנים קודם לכן, כאשר הייתה עדיין ילדה בוסרית. באותו לילה התאהבתי בה נואשות. כעסתי על עצמי שכל אותן שנים לא התאמצתי להכיר אותה טוב יותר. כאשר עדיין הייתה פנויה. מבלי לשים לב, הילדה הקטנה גדלה והייתה לאישה בוגרת ומופלאה. באותו לילה התאהבתי בה מחדש, ואולי תמיד אהבתי אותה אבל סגרתי תמיד את ליבי בפניה אולי מפחד, אולי מחשש. והיא תמיד השתוקקה כל כך להעניק לי את כל אהבתה.

למחרת חזרתי לעיר שבה עבדתי ומאז לעיתים קרובות שוחחתי עם ג'וליה בטלפון. הייתי בודד מאוד באותם חדשים והשיחות הארוכות עם ג'וליה בטלפון היוו לי מזור לנשמה. הפכנו לחברים קרובים. ג'וליה הייתה לנשמה האחות שלי, וגם אני הפכתי לידידה הטוב ביותר. הרגשתי שאיש בעולם אינו מבין אותי כמוה וגם היא העבירה לי תחושה של קירבה, ושהקשר בינינו מתפתח ומעמיק. בלי שתאמר לי זאת בפירוש, הרגשתי שהיא נקרעת בין אהבתה לפרופסור בריו לאהבתה אלי.

כמה חדשים לאחר מכן נמסר לי ממקום עבודתי שלא אוכל להישאר בברזיל ושאצטרך לעבור למדינה אחרת בדרום אמריקה. מדינה עצובה ועגמומית של אינדיאנים קודרים שהכרתי אך לא התגעגעתי אליה. מדינה שלא רציתי לחזור אליה לעולם. הרגשתי שעולמי מתמוטט עלי, ידעתי שלא אוכל לשאת בבדידות באותה מדינה עגומה. הייתי בן שלושים ושתיים והרגשתי כה בודד. טלפנתי לג'וליה וסיפרתי לה על כך.

ג'וליה החלה לבכות. "דווקא עכשיו כשאנו מתחילים להכיר, דווקא עכשיו אתה הולך ממני שוב?"האפשרות שאהיה באותה מדינה עגמומית וקודרת לבדי, נראתה לי נוראית. "ג'וליה," לחשתי פתאום מבלי לחשוב, "את יודעת, לגור שם לבד זה יהיה גיהינום. איני יודע אם אחזיק מעמד לבדי. אני זקוק לך . בואי איתי לשם. אני רוצה לשאת אותך לאישה."

ג'וליה לא השיבה כמה דקות ואחר כך אמרה: "אתה יודע, אני אוהבת אותך כל כך הרבה שנים. אם רק היית מציע לי זאת לפני שנה, בטוח שהייתי אומרת כן. אני גם מבטיחה לך שאם תמתין ותציע לי זאת שוב בעוד שנה או שנתיים, שוב אגיד כן. אבל עתה איני מסוגלת לעשות זאת. אני עדיין בתוך מערכת יחסים אחרת. אני יודעת שהיא תיגמר יום אחד, אין לה עתיד ולך שמורה תמיד פינה מיוחדת בליבי. אני יודעת שכאשר אהיה שוב לבדי אם רק אוכל למצוא אותך שוב זה יהיה נהדר. אתה האהבה האמיתית של חיי… אבל עתה איני יכולה. הראש שלי וגם הלב שלי תמיד איתך אבל אתה כה רחוק. אתה לא המציאות שבה אני חיה, אתה שייך לפנטסיה רחוקה וחי במקום אחר ואני צריכה להמשיך לחיות, לסיים את התואר שלי באוניברסיטה להמשיך את מסלול חיי… "
ניסיתי לשכנע אותה לפחות לבוא לבקר אותי, לבלות כמה ימים במחיצתי, אך ג'וליה סירבה בתוקף. "אם אבוא," אמרה, "בטוח אשכב איתך ואתאהב בך עוד יותר ואז חיי יסתבכו. כבר אמרתי לך שאיני יודעת לשקר. אם נפגש יהיה לי עוד יותר קשה לא להיענות לבקשתך ואני יודעת שזה לא מה שאני צריכה לעשות בשלב זה של חיי. "

סיכמנו, שלפני שאעזוב את ברזיל, אבוא לריו ואז נוכל לפחות לדבר כמה ימים. ידעתי שג'וליה צודקת, שאני בעצם אגואיסט ושאין לי זכות לבקש ממני לזרוק את כל חייה עבורי. לא חשבתי שאם נפגש אשכנע אותה לבוא עימי. אבל קיוויתי שאם נהיה כמה ימים ביחד לפני נסיעתי, הקשר המיוחד בינינו יתהדק עוד יותר ויאפשר לנו להמשיך לשמור על להבת הגעגוע והקרבה גם לאחר שאעזוב את ברזיל.

***

כמה ימים לאחר מכן קיבלתי מג'וליה מכתב עצוב. כמה שורות מודפסות במכונת כתיבה. אני עדיין שומר את המכתב עימי:

Niteroi, 22.05.88

D

Nao estou passando muito bem. Estou gravida e nas proximas semanas devo fazer o aborto. Uma merda tudo isto, mas deve melhorar. Qunado voce vier o Rio para embarcar me procure. Ou entao mande um telegram com o telephone de onde e quando vai estar que eu te procure. Nao garanto muita alegria e dedicacao mas podemos encontrar um poco

Um abraco

Julia

ניטרוי,

22.05.88

ד.
איני במצב טוב בימים אלה. אני בהריון ובשבועות הקרובים אצטרך לעבור הפלה, אני מרגישה שהכול חרא, אבל אולי העניינים ישתפרו.כאשר תבוא לריו, לפני שתעזוב את ברזיל, חפש אותי. אם לא נוכל להיפגש, שלח לי מברק עם הטלפון בו אוכל למצוא אותך במקום אליו תיסע כדי שאוכל לחפש אותך.אם נפגש בריו איני מבטיחה הרבה שמחה או תשומת לב אבל נוכל להיות יחדיו מעט ולשוחח. חיבוק,

ג'וליה.

בימים שלאחר מכן דיברנו כמעט כל ערב. לאחר שג'וליה עברה את ההפלה, היא התקשרה אליי בוכייה ואני ניסיתי במשך שעות, ללטף אותה בקולי. להרגיע אותה. להביא מזור לליבה. הרגשתי שאני אוהב אותה כל כך. לקראת עזיבתי את ברזיל לקחתי חופשה מיוחדת של כמעט שבוע כדי שאוכל להיות עם ג'וליה בריו. כמה ימים לפני נסיעתי סיכמנו שנפגש ביום שבת בצהריים.
יום לפני יציאתי לריו, התקשרה ג'וליה ואמרה שלצערה לא נוכל להיפגש. "מה קרה?" שאלתי וליבי כבד. "אמא קיבלה התקף לב והיא נמצאת בחדר טיפול נמרץ בבית חולים. אני צריכה להיות איתה ולכן לא אוכל לפגוש אותך.""אבל ג'וליה," אמרתי בצער, "את יודעת שלקחתי שבוע חופש. מה אעשה עכשיו שבוע בריו לבדי? הסיבה היחידה שאני בא לריו זה כדי להיות איתך, כדי שנוכל לשוחח…

"אולי בכל זאת תנסי למצוא מעט זמן? מצידי גם אם נשוחח בקפטריה של בית החולים, זה יהיה בסדר.""אוקי," אמרה ג'וליה, "אתקשר אליך בשבת ב-14:30 בדיוק, ואז אומר לך מה המצב עם אימי ואם אנו יכולים להיפגש."

יצאתי לטיסה לריו וליבי כבד מנבא רעות.

***

באותו שבוע גרתי בביתה של מרתה, אישה מבוגרת עשירה, ידידה טובה שלי איתה שמרתי קשר במשך שנים שגרה בדירה מפוארת בשכונת לבלון, גבוה כמעט מעל העננים עם נוף מהמם על ההרים הירוקים של ריו, שעליהן נשפכות פבלות ( שכונות העוני) שבתיהן לבנים אפורות אדומות ובאופק הים הבוהק.דווקא באותו שבוע הייתה מרתה בארה"ב אך לא הייתה כל בעיה שאשהה בדירה בהעדרה. בנה והעוזרת יהיו שם כדי לארח לי לחברה.

אני זוכר את השבת הזו כאחד הימים האיומים בחיי. בחדר השני שמע בנה בן ה-17 של מרתה מוסיקה רוק רועשת מעצבנת כשהוא מעשן ללא הרף מריחואנה. העוזרת הטרידה אותי ללא הרף בספורים טרחנים על מצוקותיה . רציתי לצאת אך לא יכולתי לעזוב, הייתי צריך להמתין בדירה ולחכות לטלפון של ג'וליה. ב-14:30 חיכיתי לשיחה ואני מתוח ודרוך כקפיץ עצבני. הטלפון נשאר דומם.במשך שעות הבטתי מיוסר בטלפון מחכה לצלצול. כל פעם שמישהו היה מתקשר, הייתי קופץ כנשוך נחש אך השיחות לא היו מיועדות אלי. לא יכולתי לשאת את המתח.

הרגשתי שהזמן עומד מלכת. כל אותה זמן הרגשתי עגמומיות כבדה. ידעתי שג'וליה לא תתקשר, ליבי ניבא רעות. ניסיתי להתקשר שוב ושוב למספר הטלפון שהיה לי, המספר של השכנים של משפחתה של ג'וליה, אך איש לא ענה.
בשעה 20:00 בערב ניגשתי שוב לטלפון. אולי. פתאום ראיתי שהשפופרת מוסטת ממקומה. כמה שעות היא כבר הייתה במצב כזה?איש לא ידע לומר לי. הסתחררתי בבעתה. ואם ג'וליה ניסתה להתקשר? ועתה מה יהיה? לא יכולתי לשאת זאת יותר. ההמתנה הייתה בלתי נסבלת. החלטתי שאני נוסע לניטרוי, לביתה של ג'וליה.ירדתי לרחוב וקפצתי למונית. "לנמל המעבורות," צעקתי לנהג, "וכמה שיותר מהר."

המונית שעטה ברחובות ריו החשוכים. היה זה ליל יוני סגרירי. עננים אפורים כיסו על השמיים. היה כמעט קר. ליבי היה כבד. ידעתי שאסור לי לנסוע אך הדחף היה חזק ממני. הייתי חייב לדעת מה קורה.

***

בנמל חיכתה המעבורת הענקית שחוצה את מפרץ גואנבארה. מאות נוסעים עייפים בסוף יום העבודה, הצטופפו באולמות. התיישבתי על כיסא פלסטיק אדום מלוכלך וניסיתי להסתכל מבעד לחלונות, אך הם היו כה מאובקים ומלוכלכים וכמעט ולא ניתן היה לראות דרכם מאומה, בודאי שלא את הים השחור והאינסופי שבחוץ. שחפים זעקו ללא הרף אל מול השמיים האפורים. הבטתי בנוסעים האחרים. אנשים קשי יום מכונסים לתוך עצמם. כל אחד והספור שלו, שקוע בטירדת יומו. כמעט לכולם הנסיעה לניטרוי היא שגרת יום מונוטונית. יום אחר יום הם חוצים את המפרץ בדרך הביתה ולמחרת בבוקר מוקדם הם חוזרים לעבודה. נחשולים נחשולים של אנשים הכובשים את ריו בבוקר כטורי נמלים אינסופיים המציפים את העיר. להם זה שיגרת יום ולי זו נקודה חד פעמית. רגע בחיי שבה המציאות שלי והמציאות של האנשים האלה במעבורת מתאחדים. רגע אחד שבה אנו חולקים את אותה מציאות פיסית. נושמים את אותו אויר, מריחים את אותו ריח מעופש, ריח של עשן סיגריות ואנשים דחוסים, שומעים את השחפים הנואשים ומנסים להתגונן יחדיו מאותו קור חודר ורסיסי מים באוויר. הם יחזרו מחר שוב על אותה נסיעה ואני היכן אהיה? מה המשמעות של הרגע הזה בחיי? מה יקרה לי עוד זמן קצר? מה אמצא כאשר אגיע לניטרוי? הרגשתי כה בודד, רציתי לבכות, לחבק מישהו. הבטתי בפרצופים הרבים שמולי, האם מישהו מכל אלה יכול בכלל לנחש איזה סערה עוברת עלי?

***

בניטרוי על החוף, יצאתי במהירות מהמעבורת וקפצתי מייד למונית חדשה. מעולם לא הייתי קודם לכן בניטרוי, עיר ענקית של מליון וחצי תושבים. איני זוכר דבר ממראה הרחובות. רק את טיפות הגשם שהצליפו על שמשות המונית. אני זוכר את הצבע של המונית. שחור ולבן. בריו, למוניות יש צבע אחר, צבע צהוב. ג'וליה ומשפחתה גרו בבית קטן בפאתי ניטרוי. "המתן לי כאן." ביקשתי מהנהג.

צילצלתי בפעמון הדלת. הדלת נפתחה על ידי אישה נעימת סבר בגיל העמידה. "כן?" הביטה בי האישה בפליאה. "מה אתה מחפש?""אני ידיד של ג'וליה, האם היא בבית?""אהה…" ענתה האישה, למשמע המבטא שלי, מבטא של זר, מבטא של גרינגו. "אתה בטח ד. ג'וליה מדברת עליך כבר שנים, טוב לפגוש אותך סוף סוף. נעים מאוד, אני אמא של ג'וליה."וג'וליה?" שאלתי וליבי כבד. "ג'וליה בבית?" אמא של ג'וליה קראה לבנה, אחיה של ג'וליה. "מה קורה עם ג'וליה? איפה היא?" "אין לי מושג, דיברתי איתה הבוקר. היא אמרה לי, שכנראה היא תישאר עד מאוחר באלטו בואה ויסטה," (ליבי נפל ידעתי ששם נמצא קן האהבים של ג'וליה וחברה הפרופסור) "אבל היא כנראה תבוא מאוחר בלילה. אתה רוצה להישאר ולחכות לה? אולי לשתות עימנו כוס קפה? כל כך הרבה שנים שמענו עליך דברים כל כך טובים, הייתי רוצה להכיר אותך מעט."
פחדתי להפסיד את המעבורת האחרונה חזרה לריו והמונית חיכתה לי ליד הבית. "הייתי שמח להישאר איתכם אבל אני צריך לחזור לריו הלילה. אם ג'וליה תבוא, אמרו לה שאחזור מחר בצהריים." נפרדתי מבני משפחתה של ג'וליה לשלום. האם הביטה בי במאור פנים. "הכול בסדר איתך?" שאלתי אותה. "מדוע שלא אהיה בסדר?" שאלה בפליאה. "איני יודע," גמגמתי, "ג'וליה אמרה משהו על כך…" לא ידעתי איך לסיים את המשפט, הרגשתי אידיוט גמור.

בדרך במעבורת הייתי כמעט הנוסע היחידי. ישבתי באולם הנוסעים הגדול לבד עם מחשבותיי, ובהיתי בשורות הארוכות של כסאות הפלסטיק האדומים והשבורים שהיו כמעט כולם ריקים.אט אט נסעה לה המעבורת כשאורות ריו דה ז'אנרו נוצצים באופק הרחוק. הגשם הארור פסק. אי שם במעבורת שמעתי צלילי מוסיקה של שירי אהבה ברזילאים רומנטיים. אולי זה סימן טוב. אולי מחר יקרה משהו. כשג'וליה תחזור.

כשחזרתי לביתה של מרתה בחצות הלילה, הייתה העוזרת הנודניקית עדיין ערה. "איזה מזל שהופעת בסוף, אתה יודע, עשר דקות אחרי שעזבת ,צלצלה איזה ג'וליה וחיפשה אותך. אמרתי לה שנסעת לניטרוי." "ומה היא ענתה לך?" שאלתי נסער. "היא אמרה שאם כך אז גם היא נוסעת לניטרוי אולי היא תפגוש אותך שם."'אוף,' חשבתי. 'חבל שבכל זאת לא נשארתי. אם הייתי נשאר לשתות קפה אז הייתי פוגש את ג'וליה. בטח היא הגיעה מייד לאחר שנסעתי משם. אין דבר היא תחכה לי, מחר בצהריים בודאי ניפגש.'

למחרת נסעתי שוב לניטרוי. אותה מונית צהובה לנמל. אותה המעבורת עמוסת האדם. אותה מונית בצבע שחור לבן בניטרוי. הכול כמו בערב הקודם אלא שהפעם השמש זרחה, השמיים היו כחולים, העננים חייכו בחדווה וליבי היה מלא רון כי הפעם לא הרגשתי שאני נוסע בלב כבד. הפעם ידעתי שעוד מעט כאשר אגיע לניטרוי, אפגוש את ג'וליה.

כשהגעתי לבית יצא שוב אחיה לקראתי בפנים עצובות מעט. "חבל שבאת, ג'וליה לא פה. היא לא חזרה אתמול בלילה ולא יכולתי למסור לה את ההודעה שלך." "ומתי היא אמורה לבוא שוב?" "איני יודע, לפעמים עובר שבוע מבלי שרואים אותה. אולי אתה רוצה למסור לה הודעה. שרבטתי כמה מילים. כתבתי לג'וליה שאיני מבין מה קרה, כל כך הרבה שנים של קשר ופתאום מסכת כזו של שקרים שרובצת כקיר בינינו. החלטתי ששוב לא אעשה את המסע לניטרוי. אם ג'וליה תרצה היא תוכל להתקשר אלי בימים בהם עוד הייתי אמור להישאר בריו. כתבתי לה שוב את מספר הטלפון של מרתה, וגם את מספר הטלפון וכתובתי החדשה במדינה שאליה נסעתי. סיימתי בשורות של תחינה. "אנא ג'וליה, איני רוצה לאבדך, אנה. שמרי על קשר."

לא קיבלתי מג'וליה כל אות חיים. לא מכתב לא שיחת טלפון. כלום. אחרי שישה חדשים במסגרת העבודה נסעתי כמה ימים לריו. כעסתי עדיין על ג'וליה. לא חיפשתי אותה. שנים הצטערתי שלא עשיתי זאת אז. יכולתי אולי למצוא אותה באותה נסיעה אבל משהו נשבר בי. החלטתי להניח אותה לגורלה. היא עשתה את הבחירה שלה והחליטה לצאת מחיי.
מעולם לא הפסקתי להתגעגע לג'וליה. אני מתגעגע אליה עד היום. ניסיתי תמיד לחשוב מה עלה בגורלה. עם האופי הבלתי יציב שלה עם חוסר הביטחון, עם הדרך הנמהרת מידי שבה קפצה תמיד ממיטה למיטה. האם היא עדיין בחיים? האם נישאה לאיש? המצאתי כל מיני ספורים על מה שהיה עלול לקרות לה אבל מעולם לא חשבתי שתכתוב דוקטורט על נושא כל כך כבד שקשור לפילוסופיה של השפה, ולגישות פוסט מודרניסטיות כל כך, שתלמד באוניברסיטה, שתרצה בקונגרסים מדעים בכל העולם. שיהיו לה עשרות פרסומים אקדמאים, שתכתוב ספרים. האם המאצ'ו האידיוט שבי לא ידע לראות את הפוטנציאל האינטלקטואלי הנדיר שנמצא באישה המופלאה הזו? למען האמת תמיד חשתי בתכונות המיוחדות שלה, אבל הרגשתי שהיא כמו ניצן של פרח נדיר שעדיין לא פרח. שעדיין לא נפתח. ורק פעם אחת באותו בית קפה בלבלון בפגישה האחרונה שלנו, הרגשתי בראשית צמיחת הלבלוב, אבל אז כבר מצא אותה מישהו אחר ואותו מישהו אחר הפך אותה ליהלום נוצץ. יהלום שהמשיך את חייו בעולמות אחרים שעליהם לא ידעתי דבר. באותן שנים חייתה ג'וליה בסאן פאולו, בארה"ב, ובפאריס, למדה והשלימה דוקטורט. נסעה בעולם חלקה כמה מערכות נישואים עם גברים אחרים שמעולם לא נמשכו יותר מכמה שנים ועתה היא אישה בת ארבעים וחמש שקולה משדר עצבות.
המשך מגיע …

holden 7 באוגוסט 2016

"מעולם לא היו לי ילדים" אמרה לי בעצב בטלפון, כמעט בתחילת השיחה. "תמיד הייתי שקועה כל כך בקריירה שלי, במחקר, בלימודים." "את יודעת ג'וליה," אמרתי, "שהייתי בשבוע שעבר בריו, בקרנבל ,אבל עכשיו אני כבר בחזרה בישראל." "כן, יש לי דירה בריו. דירה חמודה בז'ארדין בוטניקו." "ניסיתי לצלצל לאותה דירה," אמרתי לה. "מצאתי את המספר בשירות הטלפונים. אבל אף פעם לא הייתה תשובה." "זה בגלל שהייתי כל הזמן בחוץ בקרנבל. כל לילה צעדתי בסמבודורמו (אצטדיון תהלוכת בתי הספר לסמבה) עם בית ספר אחר. איך השתוללתי. אני מתה על הקרנבל."

"את יודעת ג'וליה, ממש הפתיעו אותי קורות החיים שלך שראיתי באינטרנט. ממש מרשים." "כן," ענתה ג'וליה בקול עגמומי, "אני עכשיו פרופסורית היית מאמין?" לא יכולתי לדמיין את ג'וליה עומדת בפני כיתת תלמידים באוניברסיטה או מקריאה מאמר מדעי מלומד בקונגרס בינלאומי."את עדיין כה יפה, כמו פעם?" "יפה יותר מתמיד, לא השתניתי בכלל. אשלח לך תמונה. איזה כף שמצאת אותי, אני כל כך שמחה. חשבתי עליך כל כך הרבה כל אותן השנים. היית כל כך יפה. אהבתי אותך כל כך. כשאמרו לי שמחפש אותי מישהו זר שמדבר פורטוגזית במבטא של גרינגו מייד חשבתי עליך, וכאשר שמעתי את קולך כמעט והתעלפתי. אבל עכשיו איני לבד יש לי חבר. הוא קצת צעיר," אמרה ג'וליה בעצב. "בן 24 והוא נורא קנאי אז תצטרך להיזהר אם אתה רוצה להתקשר אלי. אולי עדיף שנתכתב במיילים. אני יודעת, עוד פעם אני בספור שאין לו עתיד (כמו אז בריו של 1988) אבל אין לי ילדים ותמיד זה כך. אני חיה את ההווה ומנסה למצות את הטוב. אף פעם לא יודעים כמה שנים נשאר לנו לחיות. והגבר הזה ממש טוב במיטה ואתה הרי יודע, אני כל כך אוהבת סקס."

שוחחנו שעה ארוכה. שוב ליטפנו זה את זה בקולנו. יחד התרפקנו על אותם ימים רחוקים באולינדה לפני יותר מעשרים שנה כשהיינו צעירים (אבל אנחנו עדיין צעירים). איני יודע אם אפגוש שוב את ג'וליה, אני חושב שאני מפחד מעט. אולי עדיף לזכור אותה כפי שהיתה אז, כאשר הייתה ילדה בת 17 עם עיניים חומות צוחקות וחיוך של אור עם השדיים החצופות המתפרצות ועור המשי החלק. גו'ליה פיית האביב שלי. אהובתי הניצחית בחיים אחרים שיכולו אולי להיות חיי ועתה הם כבר לא יחזרו לעולם.
מה נשאר בזיכרון אחרי שנים, מרגע של עונג צרוף עם אישה? האם ניתן לחוות שוב את התחושה הפיסית של פורקן והתעלות, את ההתמכרות לרגע החולף המתוק את שכיחת האני? איני יכול לזכור זאת. אני בקושי זוכר את מראה גופה של ג'וליה או את תחושת המגע עם עורה אבל אני זוכר את המבט מלא האור בעיניה החומות שחייכו אלי באהבה כאשר היינו יחדיו. עיני בתוך עיניה, אני בתוך גופה, ידי מלטפות את שערה ברוך, עיניה אומרות לי ועיני אומרות בחזרה, ללא מילים בחדווה אין סופית – איננו לבד, איננו לבד, איננו לבד… AY QUE SAUDADE .

אני כותב עלייך ג'וליה ודמעות בעיני. בסוף תמיד יוצא לי קיטש. אלה החיים שלי. לכן הדברים הקסומים מתרחשים במחוזות הפנטסיה. בחיים האמיתים שאותם אני חי, האם יש בכלל אפשרות למצוא הפי אנד ברור?

רטקסס 6 באוגוסט 2016

וואי , אני מצטער לשבור את הגל החיובי, אבל סיפור מעפן מבית מדרשם של סרטי פורנו של שנות ה70, אקא אירוטיקה קלה.

אני פשוט קצת מופתע מהתגובות…

מאנו 7 באוגוסט 2016

יש בזה משהו. אבל בהקשר של הפוסט ו"דה באזר" בכללי, זה מרענן.

אריק 6 באוגוסט 2016

איזה סיפור..

פלה קוטי 6 באוגוסט 2016

לא נורא, קבל שיר טוב

https://m.youtube.com/?#/watch?v=B8t_R_05mSs

אריאל דה אז׳ודה 6 באוגוסט 2016

סעמק ארס, הרסת לי את השבת עם הסיפור הזה. מת לברוח מהאישה והילדים לאולינדה, הייתי פופולרי שם בזמנו….

אמיתי 7 באוגוסט 2016

וואו!! אחלה סיפור.. האקסית המיתולוגית שלי ברזילאית.. חמש שנים. טלנובלה. הרבה דרמות.. עדיין בקשר. אהבת חיי.
ריגשת. תודה

7even 7 באוגוסט 2016

הסיפור הזה שווה פוסט בפני עצמו.
אבל לא מרגיש לך שהיא קצת ז*** ?
מצטער אם פגעתי בך. פשוט ככה זה מרגיש מהסיפור בכל אחד מחלקיו שנרשמו פה.

holden 7 באוגוסט 2016

לא!
לא מרגיש לי שהיא זונה!
מי שחושב ככה הוא פוריטני,
עם הזמן והנסיון כל אדם בריא בנפשו מבין ויבין שאין הבדל בין המיניות של הגבר והאישה,
כל המשחקי חיזור והפתלתלות זה רק מס שפתיים,
כולם וכולן רוצים את אותו הדבר,
כסף ומין תמיד היו וישארו הגלגלים שמניעים את העולם,
בסיפור הזה המין הוא לא המרכיב המשמעותי, הוא רק התבלין והרקע לחוויה בברזיל,
הגיבור לטעמי בסיפור הזה זה בכלל הטבע שמתואר להפליא

7even 7 באוגוסט 2016

סבבה. זה סיפור. כל אחד ונקודת המבט שלו.
סיפור מדהים…אבל זו רק אחת מההרגשות שמקבלים ממנו.

Comments closed