הקהל הכי מרגש באולימפיאדה

כבר אולימפיאדה שניה ברציפות שהקהל של ארגנטינה גונב את ההצגה. שש דקות לסיום המשחק מול ארצות הברית, בפיגור 20+, הקהל התחיל לשיר בקול. עד אותן דקות, הוא היה מאוד מנומנם ביחס לסטנדרט שהציב, אבל בדקות הסיום של רבע הגמר הוא השאיר צמרמורת. שירת תודה רועשת לדור הזהב של הכדורסל הארגנטינאי. זה שהנחיל הפסד ראשון לנבחרת אמריקנית מקצוענית באליפות העולם, שהדיח נבחרת אמריקנית מקצוענית ממשחקים אולימפיים, שזכה בזהב אולימפי ובארד אולימפי, שנשדדה ממנו אליפות עולם ושהסתכל בלבן של העיניים לכל מעצמות הכדורסל במשך כמעט שני עשורים.

כקונטרה לשירה הארגנטינאית, הקהל הברזילאי, לו יש יחסי אהבה-שנאה עם נבחרת ארצות הברית, החל לעודד את ברזיל, שבכלל לא עלתה משלב הבתים. מה שהוביל רק להגברת השירה הארגנטינאית, עד לסיום המשחק. פה ושם נשמעו קריאות "USA", אבל הם ממש לא במשחק. אין לאמריקנים אפילו שיר עידוד נורמלי אחד. לארגנטינאים יש רפרטואר שלם. לא משנה אם זה כדורסל, טניס או הוקי שדה, ניצחון, תיקו או הפסד, האוהדים הארגנטינאים משאירים רושם.

בעוד הקהל הארגנטינאי שמגיע למשחקים האולימפיים הוא לא זה שהולך מכות בסופר קלאסיקו, הקהל הברזילאי דווקא מביא יותר צדדים של קהל של כדורגל. לא במובן של חוליגניזם, אלא במובן של שריקות בוז רמות לכל יריב של ספורטאי ברזילאי או של הספורטאי שהאוהדים רוצים שינצח.

נכון שכשברזילאים מתמודדים, יש אווירה הרבה יותר חגיגית, אבל זה בא על חשבון היריבים. גם אם זו התבכיינות וגם אם הגזים בהשוואה לברלין 1936, הטענות של רנו לאבינלי להתנהגות הקהל מובנות. גם יוהאן בלייק, ג'סטין גאטלין או קארי וולש ג'נינגס קיבלו מטחי שריקות בוז.

היחס של הקהל, חוסר היכולת של נותני שירותים בסיסיים לדבר אנגלית בסיסית, החשש המתמיד לגבי ביטחון אישי, חוסר התיאום של הוועדה המארגנת שבא לידי ביטוי בחוסר אונים של המתנדבים, אולי האנשים הכי חשובים בארגון משחקים אולימפיים, כולם משאירים טעם חמוץ מהמפגש עם הברזילאים שעד למשחקים הצטיירו לפחות בעיני כאנשים שמחים ומסבירי פנים.

לא שמתי לב למדינה אירופאית דומיננטית ביציעים. פה ושם פורטוגל וספרד. ההולנדים תמיד צבועים יפה. מאוד התאכזבתי מהיעדר גדודי ויקינגים מחופשים בדרבי כדוריד הנשים בין שבדיה ונורבגיה. ישראלים סבבה, אבל בראייה רחבה לא מורגשים יותר מידי. פה ושם מובלעות של איטליה, גרמניה או בריטניה. הצרפתים טובים וקולניים. יש כמובן גם הרבה אוהדים אמריקנים, אבל השירה שלהם מאוד חד גונית. הקהל היחיד שבעיני יוצא דופן מהיתר ומצליח לבדל את עצמו מהיתר, הוא הארגנטינאי.

ברזיל אמנם המדינה הדרום אמריקנית הראשונה שמארחת משחקים אולימפיים, אולם בעוד שנתיים יחזרו להתחרות תחת חמש הטבעות בדרום אמריקה כשבואנוס איירס תארח את אולימפיאדת הנוער השלישית. לפני פתיחת משחקי ריו 2016, נערך כנס של הוועד האולימפי הבינלאומי שדן בין היתר במטרות מפעל אולימפיאדת הנוער, המורשת המרכזית של הנשיא הקודם ז'ק רוג. המשחקים הקודמים בננג'ין שבסין לא בדיוק פגעו בכוונת המשורר לקיים משחקים צנועים יותר ובמדינות שאינן יכולות לארח משחקי קיץ או חורף. הרושם החיובי שמשאיר הקהל הארגנטינאי בריו, שולח מסר מעודד וציפייה לגבי היחס שיקבלו נערי ונערות העולם כשיגיעו להתחרות בעוד שנתיים בבואנוס איירס שאולי ישפר את התחושה בתנועה האולימפית גם ממשחקי הנוער וגם מדרום אמריקה.