המרקנה חזר לחייך

כשתומאס באך, נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, פתח את מסיבת העיתונאים לסיכום משחקי ריו 2016, הוא הגדיר אותם כאייקונים. הוא התכוון לספורטאים אייקונים, למקומות תיירות אייקונים כמו חופי קובקבאנה ולמתקנים אייקונים. אין מתקן ספורט אייקוני יותר בברזיל (ואולי בעולם) מאצטדיון המרקנה. גם אם טורניר כדורגל הגברים הוא סוג של ייצור היברידי שהוא לא בדיוק טורניר צעירים ולא בדיוק טורניר בוגרים ולא ממש ברור מה המעמד שלו, להיות במשחק במרקנה זו חוויה.

חלוקת התפקידים והמעמד של האצטדיונים במשחקים האלה די מוזר. בדרך כלל האצטדיון האולימפי מארח את טקסי הפתיחה והסיום ובו גם נמצא הלפיד האולימפי עם האש האולימפית הבוערת. בריו 2016 החליטו להמציא את הגלגל מחדש. לקיים את טקסי הפתיחה והסיום במרקנה, שם הודלק הלפיד האולימפי, אבל לקיים בו רק מספר מצומצם של תחרויות כדורגל לקראת סיום המשחקים, כך שאין טעם להשאיר שם אש בוערת שתהווה סכנה בטיחותית. באצטדיון האולימפי, שם מתחרים ספורטאים מכמעט כל המשלחות ושנקבעו בו כמה רגעים בלתי נשכחים כמו הטריפל-טריפל של יוסיין בולט או מדליית הזהב החמישית של אליסון פליקס, אין לפיד עם האש האולימפית הבוערת. אולי אחד האייקונים המזוהים ביותר במשחקים.

האש האולימפית, יש האומרים, נמצאת אי שם במרכז העיר, בוערת על דגם של לפיד מוקטן. ככה שהספורטאים לא ממש חשופים אליה. עדיין, למרות שטקסי הפתיחה והסיום נערכו במרקאנה שם כל המשלחות צעדו והאש הודלקה שם ובאצטדיון בו נערכו תחרויות האתלטיקה לא הוצב לפיד בוער, אצטדיון האתלטיקה נקרא האצטדיון האולימפי.

ההדחה המוקדמת והמצטערת של נטע ריבקין, פתרה דילמה לא פשוטה לגבי הליכה לגמר כדורגל הגברים, שהתקיים במקביל לתחרות הגמר בהתעמלות אומנותית יחידות. יחד עם זאת, כל עוד היה סיכוי שריבקין תהיה בגמר, מחשש לפספס מדליה ישראלית וכדי להבטיח שאהיה לפחות בגמר אחד במראקנה ויתרתי על שני התרגילים האחרונים במוקדמות של המתעמלת הישראלית אותה ראיתי בשלושה משחקים אולימפיים והלכתי לגמר הנשים בין שבדיה לגרמניה. חשבתי שבעקבות ההדחות של ברזיל וארצות הברית האצטדיון יהיה כמעט ריק, או לפחות שהקהל ייבלע בו, טעות חמורה. אמנם לא היה מפוצץ עד אפס מקום, אבל על פי המארגנים היו 52,432 צופים במשחק והם הורגשו מאוד ויצרו אווירה מיוחדת. היה גם משחק טוב, בו ניצחו הגרמניות 1:2 בצדק מוחלט. ברזיל, ששיחקה מצוין בשלב הבתים, הפסידה לשבדיה בחצי הגמר בפנדלים ולקנדה בקרב על הארד, כך שהמארחות סיימו את המשחקים בידיים ריקות.

כמובן שהאווירה בגמר הנשים לא משתווה לאווירה בגמר הגברים, בו משחקת ברזיל על מדליית זהב היסטורית מול היריבה גרמניה שהשפילה אותה במונדיאל והניפה במרקנה את הגביע העולמי. גם בגמר הנשים הקהל המקומי היה עם השבדיות, זכר למיניירסו, אז בגברים בכלל אווירה לוחמנית. רק שבאותו חצי גמר ידוע לשמצה לא היה את ניימאר, שחקן שבאמת סוחב את הנבחרת ואת המדינה על הגב ושלא שיחק בהשפלה ההיא. "עולה, עולה, עולה, עולה! ניימאר! ניימאר!", שר הקהל בכל פעם שהוא נוגע בכדור ובדקה ה28 הקפטן העיף כדור חופשי לחיבורים של הגרמנים והקפיץ את המרקנה. הפעם לפחות יש לברזילאים הצדקה להיות קהל של כדורגל ופה הם ממש לא אכזבו.

רק שהברזילאים למודי אכזבות בשנים האחרונות כשאחרי ההשפלה בחצי גמר המונדיאל הגיעו שני טורנירים חלשים בקופה אמריקה ובקופה סנטנאריו ובצד השני בכל זאת יש גרמנים. פעמיים הגרמנים נישקו את המשקוף במחצית הראשונה והיו להם עוד כמה הזדמנויות וחצאי מצבים. בעוד לגרמנים יש שחקני בונדסליגה, לברזיל יש רק את ניימאר. לא מפתיע שאת הטורניר הם פתחו בשתי תוצאות תיקו 0:0. יש שם מעט מאוד כישרון ויצירתיות.

מרקנה מלא באוהדי כדורגל של נבחרת ברזיל זאת כמובן לא התמונה שהתקבלה במהלך רוב המשחקים האולימפיים. יחד עם זאת, צריך לומר ביושר שטורניר הכדורגל היה ברקע ולא במוקד בשבועיים האחרונים. דיווחו על מה קורה ועל תוצאות וכנראה שהוא קיבל יותר חשיפה מרוב הענפים, אבל עדיין עד לגמר היתה יותר התרגשות והתלהבות סביב המדליה של רפאלה דה סילבה בג'ודו ובכלל סביב נבחרת הכדורעף וטורניר כדורעף החופים, שבעיני היה ההברקה של המשחקים. משחקי חצות בקופקבנה בכדורעף חופים היו אירועים משגעים, גם באיכות, גם באווירה וגם ביופי.

חבטו בדימוי הברזילאי לא מעט בשנתיים האחרונות. בפוליטיקה שלהם, בכלכלה שלהם, בכלל באורח החיים. כולל כותב שורות אלה שבכל פוסט שני קיטר על הוועדה המארגנת ועל התושבים המקומיים וחוסר היכולת שלהם לתקשר באנגלית. עלילות ראיין לוכטה בכלל השאירו טעם רע אצל הרשויות שבתגובה השפילו אותו ואת חבריו השחיינים. גם במסיבת העיתונאים לסיכום המשחקים, בה בדרך כלל נשיא הוועד האולימפי רק שופך מחמאות על המארחת, באך הודה שהיו בעיות אבטחה במשחקים כחלק מהמציאות החברתית בריו ובברזיל.

הגמר האולימפי בכדורגל היה המקום להראות בעיקר לעם הברזילאי שהנה ברזיל כאן והיא שמחה וצוהלת וגאה ושוברת מנחוס באצטדיון הביתי וזוכה במדליית זהב אולימפית ראשונה בכדורגל במשחקים האולימפיים אותם היא מארחת. אחרי מחצית עם גולאסו של ניימאר, התסריט הזה הרגיש קרוב. הנה האופיום עושה את דרכו להמונים. כמובן שהיה חייב לבוא טוויסט. דקה 59, הקפטן הגרמני מקסימיליאן מאייר משתיק את המרקנה ושוב הפוביות חוזרות. שוב הפלאשבקים לטראומה ההיא. ברזיל תוקפת, גל אחרי גל, אבל החלטות לא טובות, עוד נגיעות מיותרות בכדור ובעיטות חלשות, מונעות מהם להחזיר את היתרון והמשחק הולך להארכה.

גם לקראת סיום 90 הדקות וגם במהלך ההארכה הכרוז חוזר על זה שבמהלך טקס המדליות לא יימכרו אוכל ושתייה במזנונים. כלומר, במקום לעשות קופה ולתת לאנשים להוציא כסף מבלי לפספס חלקים מהמשחק, מעדיפים ללכת הביתה מוקדם. גם בטקס הפתיחה שנערך במרקנה המזנונים לא בדיוק תפקדו, כשלאורך רוב הטקס רוב תפריט האוכל שהציעו על הנייר לא באמת היה בנמצא והיה צריך להסתפק בשקית ראפלס או פופקורן קר.

גם בהארכה ברזיל הרבה יותר טובה ומגיעה להזדמנויות, אבל חוסר יכולת ליד השער מונעת יתרון מוצדק. ניימאר מאכיל את השחקנים שלצידו כדורים נפלאים. רק תעשו פעולה טובה ותבעטו לשער, אבל יוק. אז המשחק הלך לפנדלים ושם, מול גרמנים, זה נראה אבוד מראש. הנה הכותרות על איך גרמניה כובשת את המרקנה פעם נוספת ושוב ברזיל נותרת שבורת לב. אחרי ארבע בעיטות מוצלחות לכל נבחרת, כשהשוער הברזילאי קרוב לשלוש מהן, הוא עוצר את החמישית. ניימאר ניגש, מתכונן, בוחן, מחליף זווית ריצה, מתחיל בריצה קלה, בועט… והמרקנה משתגע. זה לא 1-7, אלא ניצחון על גרמניה בפנדלים. לא הרבה פחות נדיר. דמעות של אושר על הדשא, חיבוקים ביציעים. ניימאר ממרר בבכי ומחבק את כולם. מגיע לברזילאים לחגוג.