מעודדות במשחק כדורסל של טנסי (צילום: יואב דובינסקי)

מעודדות במשחק כדורסל של טנסי (צילום: יואב דובינסקי)

אסון טבע פקד את מזרח טנסי בשבוע האחרון. שריפה גדולה פרצה בהרי הסמוקיז והתפשטה לערי התיירות גטלינבורג ופיג’ן-פורג’ והותירה הרס אחריה. לפחות 13 אנשים נהרגו ולמעלה מ14,000 אנשים נאלצו לעזוב את הבית. רק לפני שבוע, במהלך חופשת ת’אנקסגיבינג נסעתי לטיול של יום בפארק הלאומי הכי מבוקר בארצות הברית ובאמת היה המון עשן בפסגות. כמה ימים אחר כך פרצו השריפה הכי גדולה שידעה טנסי במאה השנים האחרונות. עדיין לא ברורים מימדי ההרס. הגיבורה המקומית וילידת האיזור דולי פרטון שפתחה את פארק השעשועים דוליווד, מלונות ורשת מסעדות באיזור, הודיעה שהקרן שהקימה תתרום 1000 דולרים כל חודש לכל משפחה שאיבדה את הבית בשריפה למשך חצי שנה.

יומיים אחרי השריפה הגיעו סופות טורנדו שפקדו את הדרום. הסופות פגעו קשה בעיקר באלבמה ובג’ורג’יה אבל המשיכו גם למזרח טנסי. היה חוסר ודאות לגבי השפעת הסופות על השריפה, כי מצד אחד הגשם עזר לכבות את האש, אבל מנגד היה חשש גדול שהרוחות יביאו להתפשטות השריפות באזורים נוספים. נוקסוויל נמצאת כ50 ק”מ מהרי הסמוקיז והעיירות שמסביב, אז למזלנו הסתפקנו בגשם זלעפות ולא יותר.

כשהסתיים המבול, נסעתי לראות משחק כדורסל נשים של הליידי וולז, אותן עדיין לא ראיתי העונה. למיטב זכרוני, הלכתי העונה לשני משחקי כדורגל נשים של האוניברסיטה, ארבעה משחקי פוטבול של הוולז, משחק כדורסל גברים ומשחק כדורסל נשים של האוניברסיטה. רק בקאמבק המופלא מול פלורידה נשארתי עד לסיום. רוצה לומר, בשבעה משמונת משחקי האוניברסיטה שהלכתי אליהם יצאתי מוקדם. אם מחשיבים גם את משחק פוטבול התיכונים שהלכתי אליו ואת משחק הNFL ב11 בספטמבר, אז רק ב2 מ9 נשארתי עד לסיום. בצעדה חזרה לאוטו אחרי שיצאתי במחצית משחק הליידי וולז, הרהרתי בנושא.

תמיד היתה לי יותר חיבה לאוהדי הפרוות והרולקסים שיוצאים רבע שעה לסיום כדי לחסוך פקקים, מאשר לאוהדים שמקללים וחושבים שאין ספורט בלעדיהם. אוהדי הרולקסים לא מפריעים לי. ייצאו מוקדם, לא ייצאו מוקדם, זה לא ענייני. הם לא מפריעים לחיי. המקללים מעיקים על ההנאה שלי מהמשחק.

בחזרה לקהל האמריקני ולספורט המכללות. להבדיל ממשחקי הפוטבול שמאוד צפוף באצטדיון וצריך ללכת יותר מחצי שעה מהחנייה וזה טרראם של איזה חמש שעות ברוטו, התנאים בכדורסל ובכדורגל נשים הרבה יותר נעימים עבורי. יותר מבוגרים וזקנים, יש יותר מקום, פחות רועש, פחות סטודנטים שתויים, אפשר למצוא חניה יותר קרוב, אין בעיית כרטיסים… ועדיין יוצא מוקדם. הבעיה שלפחות בשלב הזה של העונה זה לא מספיק מעניין.

אין לי ספק שאם בפוטבול היו תנאים נעימים יותר לזקן כמוני, הייתי נשאר עד הסוף. עונת הפוטבול של טנסי שהחלה בקאמבקים מופלאים ובניצחונות מהייל-מארי, הסתיימה במפח נפש. אם את ההפסד הדחוק לטקסס A&M והתבוסה הצפויה לאלבמה עוד אפשר היה לעכל, באו הפסדי חוץ מביכים בדרום קרולינה ובסוף השבוע הקודם בדרבי לוונדרבילט. המשמעות היא שלא זכינו בSEC מזרח, לא נעלה לגמר המחוז באטלנטה ונקבל משחק Bowl בינוני. קיווינו לקצת יותר, אבל לפחות הייתי בניצחון היסטורי על הגייטורס וזו חוויה מיוחדת שלא נופלת משום תחרות שהייתי בה בריו.

אמנם אני די בור בהיסטוריה של פוטבול מכללות, אבל הדרום משפיע עליי ובהחלט התחברתי העונה לNCAA יותר מאשר לNFL. יחד עם זאת, כשהגיעו משחקי סיום העונה והחלו החישובים על הדירוגים והגמרים המחוזיים, שוב איבדו אותי. לא אוהב את הדירוגים הסובייקטיבים, לא אוהב שהפסד לקבוצה שלא במחוז לא נחשב בטבלה המחוזית בעוד שלא כל הקבוצות מתמודדות אחת מול השנייה (למשל חשבתי שזה לא הוגן שפלורידה לא שיחקה מול אלבמה שזה הפסד SEC ודאי ולכן היתה מקדימה את טנסי גם אם לא היינו מפסידים לוונדרבילט), אז אני עדיין לא שם.

עדיין לא החלטתי אם אני מתחבר או לא מתחבר לתרבות המעודדות. קצת קשה לי עם זה, כי מבחוץ זה נראה לי סקסיסטי אבל זה כל כך עמוק בתרבות פה וחלק מהסטודנטיות הכי פמיניסטיות והכי דעתניות שהיו לי, היו מעודדות בתיכונים שלהן ומאוד אהבו את זה. רואות ורואים בזה חלק בלתי נפרד מהשואו, הן רואות בזה ריקוד והופעה מול קהל ואפילו ספורט תחרותי כשיש תחרויות מול “קבוצות ספיריט” אחרות. לא החלטתי מה דעתי בנושא.

דבר נוסף שמאוד מוטבע בתרבות הספורט כאן, זה כמות הסטודנטים שמעורבים בהפקת המשחקים של באוניברסיטה. בזכותם ההפקה של כל תחרות סטודנטיאלית, מושקעת כמעט כמו משחק מקצועני. משמעות התחרות התעסוקתית ותרבות האינטרנשיפ, זה שהתנדבות או התמחות בקבוצות הספורט מאוד מבוקשת, בעיקר במחלקה שלי. גם יש רמות של התמחויות ושום תפקיד לא מבזה, מחלוקת חולצות, ניגוב הפרקט, להיות הדי-ג’י של קבוצת הפוטבול, לבדוק כרטיסים וכו’. עוד התמחות ועוד התמחות ועוד התנדבות וכל אחת מוסיפה נטוורקינג ובסופו של דבר, כשיתפנו תפקידים, אלה שנמצאים ברוטציה יקבלו עדיפות.

סמסטר הסתיו הארוך והמייגע הגיע בשעה טובה לסיומו. בהרצאות סיכום הסמסטר, סיכמתי גם את האירועים המרכזיים שהספורט האמריקני עבר בשלושת החודשים האחרונים. לוכטה וקופרניק וסערת המחאות ב11 בספטמבר והאולסטאר בניו אורלינס והאחות קנדס והאליפות של הקאבס וכמובן דיבור חדר ההלבשה של טראמפ.

אפילו לסמולני מרמת אביב ההתבכיינות של הדמוקרטים על ניצחון ב2.5 מיליון הצבעות בקול הפופולרי אבל תבוסה מוחצת ב74 אלקטורים מעייפת. די, אולי גם אנדי רודיק צריך לצעוק אכלו לי-שתו לי כי לקח יותר משחקונים מפדרר בגמר ווימבלדון או מיאמי בכלל צריכה לתת את האליפות לסן אנטוניו כי הם קלעו יותר נקודות בסדרה, או שהספרס בעצמם יתנו את האליפות לדטרויט מאותה סיבה. תכניות הבידור שיורדות על טראמפ בכלל בלתי נסבלות.

כדי לסיים בנימה חיובית, אתן שאוט-אאוט לתכנית הספורט הספורט הכי טובה בטלויזיה: “ספורט אמיתי עם בריאן גאמבל” בHBO. בלי יחסי הציבור של ביל סימונס ובלי ההפקה הדינמית של ESPN, כבר 20 שנה שהחבר’ה שם נותנים עבודה רצינית מאוד. כל תכנית שניים-שלושה תחקירים סופר רציניים על הנושאים הכי כואבים בספורט: הטרדות מיניות, ניצול ילדים, שחיתויות, אלימות, תחקירים מקומיים ובינלאומיים וסרט עצום על איך ספורט הצייד הוביל לקלות הבלתי נסבלת בהשגת רובי 15-AR ששימשו לירי המוני. זו לא תכנית סקסית, אבל היא רצינית, חזקה ומומלצת בחום.

הפוטנציאל המהפכני של ברוס ארנה
מסקנות מהליכה בנמל צ'רלסטון