אופניים חשמליים בחוף תל ברוך (צילום: יואב דובינסקי)

אופניים חשמליים בחוף תל ברוך (צילום: יואב דובינסקי)

חזרתי לישראל לביקור מולדת, לסגור קצת קצוות לגבי המחקר בריו וגם להכין את הקרקע למחקר הבא שבו אלווה את הדרך שבה ישראל משתמשת בספורט לצרכי מיתוג ודיפלומטיה – המכבייה ה20 שתיערך בקיץ.

אחרי צעידת ערב בחוף גורדון, צעידת שישי מרמת אביב, דרך הספורטק לנמל שכבר מתכונן לאירוח היורובאסקט וצעידה ארוכה מחוף תל ברוך, הגעתי לאותה מסקנה נושנה שהולכי הרגל בתל אביב הופקרו לתוהו ובוהו שיוצרת החולירע שנקראת אופניים חשמליים.

הטרמפיסטים עושים תוהו ובוהו ודמם של הולכי הרגל מופקר. המדרכות צרות מאוד וגם בחורף כשיש מעט מאוד אנשים שצועדים או רצים, עדיין יש תחושת צפיפות. התרבות הזו שכולם נוגעים בכולם לא לטעמי. אלה לא רק המדרכות, אלא שיטת המשפך שהקהל מתנקז לאותו פתח, שנכנסים ויוצאים מאותה דלת בקניון, הכיסאות והשולחנות בבתי קפה שמאוד קרובים אחד לשני, שכולם נאלצים לשמוע את השיחות בשולחנות הסמוכים, שאין טיפת פרטיות ושאין מספיק תאי שירותים. אז כשהכל צפוף וכולם נוגעים בכולם וכולם אחד בתחת של השני ואין דין ואין דיין, באמת פלא שחצי מדינה מוטרדת מינית.

*

אירוע הספורט היחיד שהלכתי אליו עד כה היה משחק כדורגל בליגת הנשים, בין אס"א תל אביב לסכנין במגרש באוניברסיטה (בסכנין יש שחקנית אחת שמשחקת עם כיסוי ראש). נשארתי כחצי שעה ועזבתי כשאס"א הובילה 0:3. כשהייתי בתיכון היינו עוברים ליד קבוצת הנשים לא מעט. חלק מאימוני הכדוריד שלנו נערכו במגרש האספלט שצמוד לאצטדיון ולפעמים גם היינו נפגשים לשחק במגרשים שם קטרגל. לא פעם כשהיינו מסיימים, בדרך החוצה היינו עוברים ליד קבוצת הנשים והיינו מבקשים מהמאמן הזמנות לשחק נגדן. עניין אותנו לראות האם אנחנו כתיכוניסטים שלא מתאמנים בכדורגל יכולים להתמודד מול קבוצת בוגרות נשים. תמיד נפנפו אותנו, בתירוץ שלא מוכנים מטעמי ביטוח.

יצא לי לראות לא מעט משחקי כדורגל נשים בשנתיים האחרונות. במונדיאל הנשים ראיתי לא מעט משחקים בטלויזיה, בארצות הברית הלכתי לטורניר הכנה של הנבחרת האמריקנית, בריו הלכתי לגמר הנשים וגם הלכתי למספר משחקים של אוניברסיטת טנסי. בכל המקומות האלה, התייחסו למשחקים מאוד ברצינות. לא הוגן לשפוט את כדורגל הנשים בישראל מחצי שעה רנדומלית במשחק שלא היה תחרותי. הרמה הטכנית של רוב השחקניות לא להיט, אבל נראה שהן מחויבות ונהנות. כמובן שאין מה להשוות לליגת הגברים, כשהשחקניות עורכות חימום במגרש צדדי כדי לא להפריע לאימון ילדים של מכבי ת"א במגרש המרכזי שמסתיים רק כרבע שעה לפני שמשחק הליגה הבכירה לבוגרות אמור להתחיל.

**

די התעדכנתי במה שקורה בספורט הישראלי. בפעם הראשונה העונה ראיתי שידור של מכבי ת"א סל בתצוגה מביכה בבלגרד מול הכוכב "אנחנו מכבי, הו דה פאק אר יו" האדום. האמת, הגיע לנו לקבל מהם בראש על השלט הזה. קארמה וזה. גם מחלקת הכדורגל לא מעודדת. כפי שצפיתי מראש, מאז ששרן עזב הכל מתרסק. גם הצרות של הפועל תל אביב לא מעודדות אותי. אופתע מאוד אם בסופו של דבר היא לא תישאר בליגה.

לא שהקבוצות בחו"ל נותנות עבודה. ליברפול תחת קלופ אחלה, אבל הפיגור אחרי צ'לסי מתחיל להיות משמעותי. גם איאקס עושה קולות של צלחת כשסופגת שער מאוחר מול איינדהובן ועוד מהקפטן שלה לשעבר סיים דה יונג, שנותן לפיינורד פער של 5 נק' בכניסה לפגרת החורף. לא מאוד מעודד המצב.

***

מה שכן, לאורך התקופה בארצות הברית אני מקטר רבות על מחסור בשידורי ספורט שמעניינים אותי. אז יצא שתפסתי בארץ פנינה וצפיתי במחצית השנייה הנהדרת של גמר אליפות אירופה בכדוריד נשים, נורבגיה נגד הולנד. שחזור המשחק על הארד האולימפי בריו וגמר אליפות העולם הקודמת. לראות את הנורבגיות זה תענוג גדול. הייתי במשחקים שלהן גם במשחקים האולימפיים בלונדון ובריו וזה כדוריד מעולם אחר. השטף של המשחק, החן והאתלטיות זה משהו מיוחד. מה בין זה לבין הכדוריד בישראל, כשאבא של שחקן תוקף בוגר אליאנס במשחק ליגה באוניברסיטה.

כל פעם שאני רואה כדוריד או קורא על כדוריד, אני חושב על לימור שפיגל ז"ל. יפה מאוד בעיני הדרך שבה היא הונצחה במגרשי הספורט. היא היתה ראויה לזה מאוד. גם האהבה וההערכה שהיא קיבלה מעיתונאי ספורט בארץ היתה מאוד מרגשת וגם הפוסט היפה שכתב עליה דורפן בדה באזר עשה לה כבוד. מאוד עצוב לי על לימור, איבדנו לוחמת.

מסקנות מהליכה בנמל צ'רלסטון
מכביזם חי