דור הנפילים מקבל כבוד לפני המשחק (צילום: יואב דובינסקי)

דור הנפילים מקבל כבוד לפני המשחק (צילום: יואב דובינסקי)

סוני ווימס פישל במאני טיים וליאור ליובין גם היה יכול לקבל החלטות שהיו מובילות לתוצאות אחרות וגם לא קיבל מהשופטים את הכבוד שצביקה/פיני/דייויד היו מקבלים בהיכל וככה הלך לאיבוד יתרון של 18 נק' מול אלופת אירופה שהגיעה בהרכב חסר. חבל, דווקא נלחמה יפה מכבי.

שיעור הציונות בפתיחת המשחק, עם הצגת שחקנים מהקבוצה המיתולוגית של 1977 והנאומים של מיקי על האמונה וה"אכלה אותה" ושל ברודי על המפה, עשה את שלו. יש אפקט חזק מאוד להביא את דור הנפילים: אולסי, בוב, לו, מוטי, מיקי, טל, שמלוק, שמעון ומעל כולם תמונה של רלף ז"ל בקובייה. בין אם זה בארץ או בחו"ל או בין אם זה הרצאות בבתי ספר או סבב עם הבמאי דני מנקין בפסטיבלי סרטים בארצות הברית לקדם את הדוקומנטרי הנהדר "77:78 – על המפה", אין כמעט שבוע שאני לא רואה בפיד איזה פעילות של טל ברודי.

שלוש השנים האחרונות לא טובות ומכבי תל אביב כבר לא הקבוצה של המדינה במובן הזה של כל העיר עוצרת כשהיא משחקת ויש רק ערוץ אחד. כתבתי לפני כמה שנים, ששום קבוצה בישראל לא תוכל להתמודד עם מכבי תל אביב לבד, אבל ביחד הן מכרסמות בהגמוניה שלה. בין אם זה מאבק על ילדים תל אביבים למחלקת נוער שרוצים סיכוי לעלות מהנוער לבוגרים, או לשחק באולם גדול,או מסע משחקים מול קבוצות NBA או אפילו אולסטארים מהNBA שיגיעו לעשות סיבוב אחרון באירופה, או סיכוי לקחת אליפות, בכל אחת מהקטגוריות האלה יש אלטרנטיבות למכבי.

למרות זאת, יש משהו ששום מינוי לא מתאים של מאמן, או בחירה לא טובה של זר או הפסד לקבוצה עם עשירית תקציב לא יוכל לקחת, זה את ההיסטוריה של מכבי תל אביב. היה רגע לקראת סיום המשחק שבו הסתכלתי למעלה על הדגלים באולם. דגל אחד לכל גביע אירופה, דגל אחד עם 50+ אליפויות, דגל עם 40+ גביעים, להסתכל למעלה ולראות שזכו פה ביותר מ100 תארים משאיר רושם. הייתי באביב הקודם במשחקי פלייאוף של הNBA באטלנטה. הסתכלתי על תקרת האולם ויש דגל לכל פעם שהקבוצה זכתה בסנטרל דיויז'ן ודגל על זכייה של סנט לואיס. הרגשתי מבוכה עבורם.

לפני צסק"א, ראיתי את מכבי במשחק ורבע העונה (בבלגרד ואת סיום משחק הגביע מול גליל). בטנסי לא יוצא לי לצפות במכבי (או בליגת האלופות), כי אני בדרך כלל מרצה במהלך הפריים-טיים האירופאי ולגבי ליגת הכדורסל של ישראל לצערי איבדתי עניין מכל הסיבות שהוזכרו כבר בעבר (זרים, שיטה, חוק רוסי, לו"ז וכו' וכו' וכו') ואני לא מרגיש ריק. לכן הופתעתי מאוד לטובה מהמשחק מול צסק"א. הייתי מבסוט מגיא פניני שייצג את אליאנס בכבוד, אבל חבל לי שגל מקל לא משחק יותר.

למרות ההפסד המאכזב, יצאתי מאוד מעודד מהביקור הראשון שלי בהיכל מזה יותר משנה. אווירת משחק יורוליג ביד אליהו טובה וחמה יותר מאשר כמעט כל משחק כדורסל שהייתי בו בארצות הברית, למעט המשחק השלישי בסדרת גמר הNBA בו הייתי בקליבלנד. נכון שיכול להיות שמשחק ביתי מול צסק"א, עם כל ההיסטוריה ועם רבע ראשון שבו פותחים יתרון דו ספרתי שמתקזז באיטיות עד לסיום ומוכרע על פוזשן וחצי, זה לא בדיוק מדגם מייצג העונה. ועדיין, הפקה מושקעת, שירים, רעש ועידוד, לא מקללים יותר מידי, פה ושם עומדים ומסתירים אבל במידה ובסיום אכזבה ספורטיבית שנלקחת בפרופורציות.

גבולות הכוח של המכביזם נבחנות, אני מסכים. לברון העביר אותנו שיעור בצניעות וגילינו שלא כולם זוכרים את וירטון, ועדיין על אפו וחמתו הבאנו גם טבעת NBA. רוצה לומר, אל תספידו אותנו. כי עם כל כישלון או עונה מאכזבת, קרנבל הניצחון יהפוך ליותר דביק והרבה יותר לאומי.

מסקנות מהליכה בחוף תל ברוך
משמעות החלטת האו"ם