הפלייר מהכנס בסנטה פה (צילום: יואב דובינסקי)

הפלייר מהכנס בסנטה פה (צילום: יואב דובינסקי)

בנובמבר 2015 העברתי הרצאה בכנס של סוציולוגי ספורט בצפון אמריקה שנערך בסנטה פה, ניו מקסיקו, על ספורט בישראל במהלך מבצע "צוק איתן". בכנסים בינלאומיים לפעמים יש שאלות קנטרניות שהמטרה שלהן לא לקבל תשובה אלא יותר לתת הצהרה פוליטית. כתבתי לפני כחודש על השאלות שהשוו בין היריב המצרי של אורי ששון למחאת קולין קופרניק, אז גם בסנטה פה היו כאלה, בעיקר לגבי בית"ר ירושלים.

בערב הראשון של אותו כנס ב2015 היה מינגלינג ובין היתר היו מי שחילקו פליירים על מפגש של הBDS, שניסו למנוע מעורבות של חברת אבטחה ישראלית בריו 2016. למחרת בערב באתי למפגש הזה לשמוע הכצעקתה ובנועם הסברתי שגם אם אני לא ממש מסכים למדיניות הבניה בהתנחלויות, אני רואה צביעות גדולה בדרישה של פלסטינים למנוע מישראלים לאבטח משחקים אולימפיים. כן, בגלל טבח מינכן. אחרי הדרופ-מייק, עזבתי לארוחת ערב מחלקתית.

בכל מקרה, ההרצאה הקצרה שלי התמקדה בהשפעה של הלחימה בקיץ 2014 על הדיפלומטיה הספורטיבית של ישראל ועל הספורט הישראלי: דחיית ליגת הכדורגל ופגיעה בהכנות לעונה, קבוצות ישראליות שנאלצו לארח בחו"ל והודחו מוקדם, נבחרות ישראליות בכדורסל ובטניס שארחו בחו"ל, ביטול טורניר ATP, אלימות נגד ספורטאים ישראלים שהתחרו בחו"ל, ביטויי גזענות של אוהדי מכבי נגד ראדי, גילויי פטריוטיות אך גם ביקורות על ספורטאים ישראלים במדיה חברתית לרבות קרב הציוצים בניון-ברטון, שחקן נבחרת ישראל בכדורמים בר רהב ז"ל שנהרג בעזה, ההלוויה של שון כרמלי ז"ל, ספורטאים ישראלים שביקרו חולים, ספורטאים ישראלים שהתגייסו לקמפיין "קודם כל ישראלי", בידים שלא זכינו בהם ועוד השלכות נוספות. המיקוד היה בתקופת הלחימה, אבל המשכתי לעקוב אחרי ההשלכות השונות עד לסיום עונת 2014/2015, כולל כנס פיפ"א, בו כמעט והועלתה הצעה להשעות את ישראל.

פיפ"א ארגון רקוב והכנס ההוא היה הפארסה הגדולה מכולן, עם הסדינים והמעצרים. ועדיין, לא נעים להיות בצד שרוצים להדיח, בטח אם גם ככה אנחנו לא בדיוק משחקים ביבשת שאנחנו שוכנים בה ודי עשו לנו טובה שקיבלו אותנו לאירופה בתחילת שנות ה90, כחלק מאופטימיות על הסכמי אוסלו. רוצה לומר, אם נושעה מסיבות אפרטהיידיות, לכו תדעו אם, איך ומתי יקבלו אותנו בחזרה, כי אוסלו אין כאן.

ישראל מתקוממת על ההשוואה לאפרטהייד הדרום אפריקני ודי בצדק. דרום אפריקה הושעתה מהתנועה האולימפית משנות ה60 ועד ברצלונה 92' כי עברו על תקנות התנועה האולימפית ולא אפשרו לספורטאים לייצג את המדינה על בסיס גזע. זה לא המצב בישראל, כי ערבים ישראלים מייצגים את המדינה בכדורגל ובענפי ספורט נוספים בתחרויות בינלאומיות ולפלסטינים יש ועד אולימפי ומוסדות ספורט משלהם.

גם אם אפרטהייד אין, כיבוש יש וזה פוגע בספורט הפלסטיני. הדרישות הפלסטיניות להשעיית ישראל במאי 2015 התמקדו בעיקר בפגיעה בחופש התנועה (למשל מעזה לגדה או אירוח קבוצות מחו"ל), בגזענות בישראל כלפי ספורטאים ערבים ובקיומן של קבוצות ומועדונים בהתנחלויות. אז נכון שבמאמצים דיפלומטיים נמנעה ההצבעה וטוקיו סקוואלה (שמצד אחד ישב עם מנדלה בכלא ומנגד נחשד בשחיתות ופרש מההתמודדות על נשיאות פיפ"א) מגיע לבקר פה כל כמה זמן כדי לעשות "נו, נו, נו" ולוודא שהשוק בשליטה ואיכשהו מצליחים למשוך זמן, אבל הכנס הבא של פיפ"א ייערך במאי 2017 אצל השייחים בבחריין, שהם לא בדיוק בוגרי האצ"ל והלח"י.

לגבי חופש התנועה, זה עניין בטחוני שצריך לפתור בדרגים מדיניים וניהוליים. לגבי נושאי גזענות, אם יהיו סנקציות בינלאומיות נוכל להאשים בעיקר את עצמנו כי הכתובת מזמן על הקיר. לגבי סוגיית הקבוצות בהתנחלויות, גופי הספורט הבינלאומיים עד כה נמנעו מלהתעסק עם זה ודי בצדק. מה שכן, החלטת האו"ם מיום שישי עשויה לסבך את הסוגיה ולא לטובתנו. כי אם עד עכשיו ארגוני הספורט הבינלאומיים כיבדו את אי ההתערבות בסוגיית מה גבולות ישראל, עכשיו המציאות היא שהאו"ם קבע מה לגיטימי ומה לא וזה יכול לאתגר מאוד את המצב של אגודות ספורט הפועלות בהתנחלויות ואת היחס של התאחדויות הספורט הישראליות.

לחץ פלסטיני על התאחדויות ספורט בינלאומיות בנוגע למעמד אגודות ספורט וליגות בשטחים, עשוי להעמיד את הספורט הישראלי בבעיה. יכול להיות שזה רק עניין של זמן עד שהספורט הישראלי יצטרך להתמודד עם אולטימטום: או לתמוך באותן אגודות ולא להישמע לגופי הספורט הבינלאומיים ובכך להיות חשופים לסנקציות ואפילו להשעיות, או שלא להכיר באותן קבוצות ולא לתחזק ליגות באופן רשמי ובכך לתת פתח לגופי ספורט בינלאומיים להתערב בריבונות ישראל.

מכביזם חי
קלאסיקה ישראלית