נטע ריבקין פורשת (צילום: יואב דובינסקי)

נטע ריבקין פורשת (צילום: יואב דובינסקי)

אני לא חבר של ספורטאים. שילוב של האישיות שלי ושל דיסטנס מקצועי. יש לי מעט מאוד חברי פייסבוק שהם ספורטאים, אני לא הולך לימי הולדת או חתונות של ספורטאים והם לא באים לשלי. לחיצות יד לפעמים, תכתובות ברשתות חברתיות, עוקב אחרי פרופילים פומביים כדי להתעדכן, אבל דיסטנס קיים. לכן למשל אני מעריך שספורטאים שראו את הפרצוף שלי לא פעם בעשור האחרון, לא מסוגלים לחבר אליו את השם שלי. גם אם דיברנו פה ושם אחרי תחרויות או התכתבנו.

זה לא תמיד היה ככה. אני חושב שחלק נכבד מחברי המשלחת האולימפית לבייג'ין היו חברי פייסבוק שלי לפני המשחקים, אבל ככל שהשנים עברו וככל שהפוקוס שלי עבר יותר לכיוונים מחקריים ופחות לעיתונות, בין אם מכורח הנסיבות והזמן או בין אם כהחלטה מודעת או חצי מודעת, הקשר החברי עם ספורטאים ישראלים פסק.

לאורך המשחקים בריו, כל הזמן שמתי לב מי הספורטאים שראיתי בכל שלושת המשחקים האולימפיים שכיסיתי בבייג'ין, בלונדון ובריו. בולט, פלפס, אוצ'ימורה, דיברתי עם קואוץ' קיי בכולם, כרמלו, חלק משחקני נבחרות ספרד וארגנטינה בכדורסל התחרו במשחקים שהייתי בהם בשלושת האולימפיאדות ואולי פה ושם אתלטים או שחיינים נוספים וספורטאים נוספים שהתחרו בשלושתם ולא ראיתי.

למרות הניסיון להתרחק רגשית מספורטאים ישראלים, יש ספורטאים שסדקו את השריון הזה. בעיקר אלו שליוויתי בשלושת המשחקים האולימפיים: אלכס שטילוב ונטע ריבקין (גם אליס שלזינגר התחרתה בשלושת המשחקים הללו אבל בבייג'ין לא הייתי ביום הקרבות שלה, בלונדון כן ובריו צפיתי בה במרכז התקשורת והגעתי לאולם הג'ודו רק אחרי שהודחה). אני לא אובייקטיבי לגבי ריבקין ושטילוב. הקריירה שלהם, ההצלחות האדירות, הפספוסים, נוגעים בי. אני מקשר את הקריירה שלהם להצלחות ולפספוסים שלי.

הפרישה של ריבקין היתה מרגשת מאוד. בהישגים שלה ובהתנהלות האצילית, הקלאסית, הסופר-מקצועית והבלתי מתפשרת, היא היתה חלק מפריחה של ענף ההתעמלות האומנותית. ממקום של ענף צנוע בישראל, היא היתה זו שבהישגים ובדוגמא האישית למתעמלות אחרות, הובילה את הפיכת ישראל לאימפריה בינלאומית. היו מתעמלות לפניה שהעפילו למשחקים ואירה ריסנזון למעשה היתה הראשונה שהעפילה לגמר אולימפי, אבל ריבקין היתה זו שביססה את ישראל בטופ העולמי במשך כעשור.

מדליות באליפות עולם, אליפות אירופה, משחקים אירופאים, עשרות מדליות בתחרויות בינלאומיות, שלושה משחקים אולימפיים שזה הישג כמעט חסר תקדים בענף הקשה הזה ומקום שביעי בגמר האולימפי בלונדון, הישג השיא של מתעמלת ישראלית. יש גם אלמנט שנקרא על שמה, שזה כבוד עצום בענף.

אני זוכר את התחרות שלה בלונדון, כשאחרי יום ראשון מאכזב בו הפילה את הכדור, עשתה תרגילים מצוינים ביום המוקדמות השני והעפילה לגמר שם סיימה במקום השביעי, הישג שיא של מתעמלת אמנותית ישראלים במשחקים אולימפיים. זכור לי במיוחד החיבוק בינה לבין גילי לוסטיג בסיום המוקדמות. בשלב זה כבר היה די ברור שישראל תסיים את המשחקים ללא מדליה. לכן דווקא על רקע האכזבה הזו, היה יפה לראות את המשלחת לא כבויה, אלא חוגגת הישג. לוסטיג דיבר על כמה שהגיע לה ועל העבודה הקשה שלה.

העבודה הקשה של ריבקין (10 שעות אימון ביום, כולל לקום בחמש בבוקר או להתאמן בשתיים בלילה) והיותה מודל לחיקוי למתעמלות אחרות, היו מוטיבים שחזרו כמה פעמים במסיבת העיתונאים המרגשת. לא סתם היא קיבלה את הכבוד להיות נושאת הדגל גם בטקס הסיום בלונדון וגם בטקס הפתיחה בריו. זה מראה כמה הערכה מקצועית ואישית היא קיבלה ממנהלי הספורט בארץ ומהקולגות. אם מחפשים לדחוף ביקורת בכוח, אז אפשר לטעון שהיא אותרגה על ידי הסובבים אותה שגוננו עליה כדי שלא תתלכלך בפוליטיקה המכוערת של הספורט הישראלי.

מסיבת העיתונאים בה הודיעה על פרישה היתה מלאת אמוציות. נטע בכתה כשהחלה לדבר על אביה ארקדי ז"ל שנפטר. אלה סמופלוב שאימנה את נטע במשך 20 שנה, מגיל 5 דיברה מאוד יפה וגם כן הזילה דמעות. גם בין היושבים מסביב היו שבכו מהתרגשות, אבל היה גם הרבה צחוק ושמחה. יעל ארד ואסתר רוט שחמורוב הנהדרת וחברתה אילנה קרטיש ואלכס שטילוב וורד בוסקילה עשו כבוד וברכו. בשביל להשלים חיים שכאלה לצעירה בת 25, גם המחנכת מהתיכון הגיעה וכן, גם נאומי עסקנים. חלק מהעסק. התרגשתי מאוד בשביל ריבקין וההערכה המקצועית העצומה שקיבלה הפכה את הפרידה למכובדת מאוד.

נטע שברה תקרות זכוכית, אבל יש עוד כאלו שלא נשברו. ישראל עדיין לא זכתה במדליות אולימפיות, תמיד יותר קשה לישראל בתחרויות הקרב-רב ויש הרבה פוליטיקה בענף, גם בארץ וגם בעולם.

לגבי היום שאחרי, המאמנת סמופלוב הזכירה מספר פעמים שיהיו מתעמלות ומדליות אחרי נטע ריבקין. היא אמרה את זה בשני הקשרים. גם שאף ספורטאית לא תהייה עבורה בת כמו נטע, אבל גם שיש עתיד לענף ושהוא ימשיך להיות תחרותי. אם אני קורא בין השורות, זה גם היה מסר לחברי ההנהלות ועסקני הספורט שהיו במסיבת העיתונאים. שאם נראה שההתעמלות האומנותית בצומת דרכים, שיש חוסר ודאות לגבי איך תיראה הנבחרת הבאה, טענות הבעיטה ובדק הבית, ועכשיו כשריבקין המשתנה הבלתי-תלוי של הענף בעשור האחרון פרשה אולי תם העידן התחרותי של ישראל – אז זהו, שלא.

שאיפה בלתי מתפשרת למצוינות עם דגש על המשכיות ודאגה לדור העתיד, זו היתה הקריירה של נטע ריבקין ובשאיפה גם המורשת שלה. תודה נטע, עלי והצליחי.

משמעות החלטת האו"ם
על הניסים ועל הנפלאות