אורי ששון, שלומי חיימי ומישה זילברמן מדליקים נרות חנוכה בחוויה האולימפית (צילום: יואב דובינסקי)

אורי ששון, שלומי חיימי ומישה זילברמן מדליקים נרות חנוכה בחוויה האולימפית (צילום: יואב דובינסקי)

החוויות הספורטיביות שלי ב2016 היו אולי המגוונות והמעשירות שחוויתי. בראש ובראשונה ריו 2016 עם הרבה מאוד רגעי שיא מידי יום, אבל גם הגשמת חלום ילדות עם משחק בסדרת גמר NBA אייקונית וניצחון רדמפשן של קליבלנד על גולדן סטייט, משחקי פלייאוף בNBA, משחקי פוטבול מכללות מול למעלה מ100,000 צופים כולל קאמבק אדיר ושבירת נאחס של יותר מעשור מול פלורידה ותבוסה לתכנית היסטורית מאלבמה, משחק NFL ב11 בספטמבר טעון במיוחד כשברקע ויכוחים על מחאות ופטריוטיות, טורניר כדורגל גדול ראשון – קופה סנטנריו, כדורגל נשים למכביר, כדורסל מכללות נשים וגברים, האחות קנדס במשחק WNBA, בייסבול וכמובן תחרויות ספורט בישראל, מכבי-צסק"א, אליפויות ישראל באתלטיקה ושחייה ועוד. צברתי הרבה תובנות בשנה האחרונה, אבל היות ואני בביקור מולדת, אקדיש את הסיכום יותר לספורט הישראלי.

התקופה שאחרי מחזור אולימפי, מלווה בחוסר ודאות. חלק מהספורטאים לא סגורים על עצמם או לא משקיעים הכל בשנה לא אולימפית, חלק פורשים, בעקבות התוצאות במשחקים יש בדקי בית והסקת מסקנות ושינויים. כמו כן, יש בחירות באיגודים, בוועדים ובהתאחדויות, שמוציאים את המיטב מעסקנות הספורט הישראלית בדמות בחירות פה אחד במועמד יחיד, אדם אחד בשלושה איגודים שונים, דילים סיבוביים שאי אפשר לעקוב אחריהם מרוב הכובעים שהחברים לובשים וכל הטוב הזה, הרוגלך, הבורקסים והקרואסונים ששיטת המרכזים מורישה לנו. יש מי שמנסים לעשות סדר בברדק הזה, אני הרמתי ידיים. את ניהול הספורט בארץ עברתי לשפוט על פי מבחן ההתנהלות, לא על פי שיטת בחירת המנהלים.

זה לא פופולרי להחמיא לניהול הספורט בארץ, אבל אני התרשמתי מהדרך שבה יגאל כרמי, יעל ארד וגילי לוסטיג הובילו את הוועד האולימפי במחזור ריו 2016 ואני חושב שטוב שיש המשכיות ושהצוות הזה יוביל את הספורט גם במחזור האולימפי לטוקיו. נושאים כמו דגש על אולימפיזם ועל התפתחות עסקית של ספורטאים שיהיו מכוונים גם ליום שאחרי, השתפרו מאוד במחזור האחרון. השימוש במדיה חברתית אפקטיבי ונעשו דברים יפים גם מבחינת שיווק ומיתוג (פה גם מגיעה מילה טובה לברוריה ביגמן הדוברת, שעזרה מאוד בריו).

מורגש השיפור ביחסים עם הוועד האולימפי, שבא לידי ביטוי בהנצחת חללי מינכן בריו. דיברתי עם אילנה רומנו לא מעט סביב המשחקים, גם בהכנות בישראל וגם אחרי הטקסים ואני שמח בעיקר עבור המשפחות על סגירת המעגל. היחסים עם תומאס באך ללא ספורט טובים יותר מאשר עם ז'ק רוג. יחד עם זאת, הIOC עדיין לא יודע איך להפסיק את המחאות הספורטיביות או את ההחרמות הספורטיביות כנגד ספורטאים ישראלים. ההחלטה של האו"ם בטח לא תעזור לנו בנושא הזה. חשוב מאוד בעיני שבמשלחת לטוקיו יהיה ספורטאי ערבי, כי מאז ג'ימי טורק במונטריאול 1976, לא ייצג את ישראל ספורטאי ערבי במשחקים האולימפיים.

רגעי השיא של הספורט הישראלי היו המדליות של ירדן ג'רבי ואורי ששון. הפסטיבל במיקס זון אחרי הזכייה של ג'רבי היה מיוחד מאוד. חיבוקים של ראשי המשלחת כמו אחרי שיגור בנאס"א, משה פונטי מגיע בכפכפים, שרת הספורט מירי רגב כמובן, כל איזור הראיונות הפך לקרנבל ישראלי על מדליית ארד מרפסאז'. אחר כך היתה קבלת פנים במלון מכובד בריו, שגם זו היתה הרפתקה בפני עצמה.

פונטי בכפכפים, הרשקו בחליפה וקרנבל ישראלי במיקס זון אחרי הזכייה של ג'רבי בארד (צילום: יואב דובינסקי)

במיקס זון קרנבל (צילום: יואב דובינסקי)

עם אורי ששון זה היה מיוחד, אבל שונה. ג'רבי היתה מוכנה למדליה, עם ששון זו היתה הפתעה. הוא היה צנוע מאוד, קצת נבוך מהמעמד. הייתי איתו השבוע בהדלקת נרות חנוכה בוועד האולימפי ונראה שהוא גדל לתוך המעמד. אם בימים שאחרי הזכייה בארד הוא היה נבוך כשביקשו להצטלם איתו, הפעם נראה שזה בא לא יותר בטבעיות כשילדים מבקשים איתו סלפי.

ששון גם הפך לפנים של פתיחת אירועי המכביה שתיערך בקיץ הקרוב כשהזניק את הלפיד והעביר אותו לנשיא המדינה רובי ריבלין. יש הגיון שכשמכבייה אייקונית (20 במספר) נערכת בירושלים בשנה בה מציינים 50 שנה לאיחוד העיר, לבחור את המדליסט האולימפי הירושלמי הראשון לעמוד בפרונט לצד נשיא ירושלמי. מה עוד שריבלין חוזר ואומר שהנכד שלו רוצה להיות כמו אורי.

שנה פוסט-אולימפית היא מצד אחד שנה של התארגנות והתאפסות, אבל מצד שני יש גם אליפויות עולם. מה שכן, יש את משחקי החורף בתחילת 2018 בפיונגצ'אנג שבדרום קוריאה, ככה שעבור ספורטאי החורף המעטים של ישראל 2017 שנה קריטית. אני מקווה שהספורטאים שייצגו את ישראל גם יהיו בקשר אמיתי עם הארץ ולא כאלה שפתאום נזכרו שיש להם סבתא יהודיה ופעם ביקרו בכרמל ויברחו דקה ורבע אחרי סיום המשחקים. כי דווקא יש לנו כמה מחליקים טובים, שלהם מגיע לתת כבוד.

שבועיים וחצי בישראל מזכירים את הבעיות של הספורט הישראלי, אבל גם את החן השכונתי. אפשר וצריך לשפר מבלי להעריץ את כל מה שקורה בחוץ. אין סימום מערכתי בספורט הישראלי, אין עבדות מודרנית ומאות הרוגים בבניית אצטדיונים, האלימות במגרשים זניחה ביחס למזרח אירופה ואין השתקת ניצול מיני בקבוצות ילדים או בנבחרות התעמלות או תרבות הטרדות מיניות סביב ספורט במערכת החינוך. גם תקשורת הספורט בארץ, וולגרית ככל שתהיה, לא צריכה להעריץ כל תכנית קצבית עם מבטא. שיח צעקני ומפלג יש גם בESPN, כמו למשל בבוקר שאחרי הבחירות באמריקה.

*

עבור הוועד האולימפי הבינלאומי, 2017 שנה מאוד חשובה. את הסימום השיטתי בספורט הרוסי כבר אי אפשר להשקיט או לטייח. אני חושב שטוב עשו שם שלא השעו את כל הספורטאים הרוסים מריו, אבל הבעיה דורשת פתרון רציני יותר, כי העדויות רק מתרבות. היחסים בין הIOC לWADA עכורים מאוד ויש חוסר אמון מוחלט בכל מה שקשור בניקיון הספורט העולמי.

יש גם חוסר ודאות לגבי איך ייראו האולימפיאדות הבאות. מכבסי המילים יאמרו שמשחקי ריו 2016 שיקפו את המציאות בברזיל. הבוטים יותר יגדירו את הארגון כבלגן וכמאכזב, בטח ביחס לסטנדרטים שהוצבו קודם. אין ספק שעל התנועה האולימפית להיות יעילה יותר. אג'נדה 2020 אמורה לתת יותר מרווח תמרון לערים המתמודדות והמארחות, אולם בינתיים תושבי ערים במדינות דמוקרטיות ממשיכים להתנגד.

אחד השיאים של התנועה האולימפית ב2017 יהיה בספטמבר כשהוועד האולימפי הבינלאומי יבחר את המארחת של משחקי 2024: לוס אנג'לס, פאריז או בודפשט. שלושת הבידים מעניינים, אולם לכולם יש גם חולשות.

היו הרבה מאוד סיפורים ספורטיביים מרתקים השנה, זכיות, קללות שנשברו, משברים, אכזבות, מוות של ענקיים ופרישות של אייקונים. עבור בוגרי אליאנס, ידענו שנים יפות יותר בהן הנפנו גביעים וצלחות בכיכר ובפארק. עבור אוניברסיטת טנסי זו היתה שנה מלאת אמוציות. קאמבקים מופלאים, ניצחון אייקוני על פלורידה, התפרקות וסיום עונה סדירה צולע, אבל ניצחון במיוזיק בול על נברסקה שמשאיר טעם טוב. עבור גאוות היחידה בבוגרים, זו היתה שנה מאוד משמעותית שהחלה עם פרישה מהאגדות של פייטון מנינג, המשיכה עם המוות של פאט סאמיט ולקינוח הזכייה המתוקה של קנדס פארקר.

בחירות הבלוג:
ספורטאי השנה: לברון ג'ימס
ספורטאית השנה: סימון ביילס
קבוצת השנה: לסטר סיטי
מנהל השנה: תיאו אפשטין (שהציל את הבלוג מבחירה בדיויד גריפין)
מאמן השנה: קלאודיו ראניירי
ספורטאי/ת השנה באתלטיקה: יוסיין בולט
ספורטאי/ת השנה בשחייה: מייקל פלפס
ספורטאי/ת השנה בהתעמלות: סימון ביילס
ספורטאי/ת השנה בכדורגל: כריסטיאנו רונאלדו
ספורטאי/ת השנה בכדורסל: לברון ג'ימס
ספורטאי/ת השנה בטניס: אנדי מארי
הספורטאי/ת היהודי/ה של השנה: אלי רייזמן
הספורטאי/ת החברתי/ת של השנה: קולין קופרניק

**

הרבה אייקונים ספורטיביים ותרבותיים מתו ב2016, אבל אם מתסכלים קדימה ומתמקדים בהמשכיות, השנה שודרה העונה ה20 של סאות' פארק, שחזרה להיות נושכת אחרי כמה שנים של דשדוש. אני ממעריציה. העברתי פרזנטציות עליה כתלמיד תיכון בסוף שנות ה90 באליאנס, כסטודנט באוניברסיטת תל אביב בעשור הקודם ואני משתמש בה גם בהרצאות שלי באוניברסיטת טנסי. העיסוק בספורט ובחברה הפך לחלק בלתי נפרד מהתכנית כמעט בכל עונה מאז החלה במחצית השניה של שנות ה90. סימום, רמאות, זעזועי מוח, מגדר ולהט"בים, גזענות, אלימות וסתירות פנימיות בתרבות הספורט האמריקנית והעולמית. לטוב ולרע, 2016, היית שנה משמעותית.

קלאסיקה ישראלית
העיקר שלא היתה הארכה