הביד לאירוח המשחקים האולימפיים ב2024 הפך לסיוט עבור הוועד האולימפי הבינלאומי, כי הם באמת ניסו לתת אופציות ולראות אם אפשר גם אחרת. רפורמת אג'נדה 2020 הציעה אלטרנטיבות וגמישות בדרך ההצעה. התנועה האולימפית ספגה הרבה מאוד ביקורת בעקבות הביד לאירוח משחקי החורף ב2022, כשכל המתמודדות מהמדינות הדמוקרטיות פרשו באמצע עד שרק בייג'ין הסינית ואלמטי הקזחית נותרו. התייחסתי בעבר מספר פעמים לסיבות שבגללן המאוורר התלכלך בביד הקודם, שבסופו בייג'ין הבזבזנית והבעייתית הפכה לעיר הראשונה שתארח משחקי קיץ וחורף.

הביד ל2024 אמור היה להפיק לקחים ולהיות אחרת. הוא אמור היה לפנות למדינות הדמוקרטיות ולמדינות מתפתחות ולאפשר גמישות בדרך ההצבעה. רק שהעם הגרמני שהצביע נגד אירוח משחקי החורף במינכן, הצביע גם נגד האירוח בהמבורג, ככה ששוב תומאס באך קיבל אצבע משולשת מאנשיו. רומא שהתמודדה בחרה לראשונה אישה לראשות העיר, שבין היתר היתה ממובילות מאבק ההתנגדות לביד. מה שהוביל גם לפרישה שלה מההתמודדות.

בשבוע האחרון הגיעה הפרישה השלישית, שלמעשה שוב השאירה את ההכרעה בין שתי מתמודדות. בודפשט שרצה על הטיקט של רפורמה 2020 וביד חסכוני כשהיא מתבססת על מסורת ספורטיבית ומתקנים שיארחו תחרויות בינלאומיות בשנים הקרובות, נכנעה ללחץ התושבים. למעלה מרבע מיליון חתימות הושגו כדי לקיים משאל עם לגבי אירוח המשחקים בעיר. ממשלת הונגריה, העירייה והוועדה המארגנת הבינו שזה סוף הסיפור ושאין טעם ללכת בכוח נגד התושבים.

הביד של בודפשט היה ביד מאוד מעניין, אבל גם אם היו ממשיכים הם עדיין היו הסוס השחור מול לוס אנג'לס ופאריז, שתי ערים שכבר ארחו את המשחקים האולימפיים פעמיים. למרות שמדובר בשתי ערים דמוקרטיות עם מסורת ספורטיבית אדירה ומתקנים לתפארת, הפרישה של בודפשט היא מכה קשה מאוד עבור הוועד האולימפי הבינלאומי.

את הסחרור בביד של 2022 עוד אפשר היה להסביר בגלל תהליך ספירלי שהחל בפרישה של מינכן. בברדק של ריו 2016 אפשר להאשים את הברזילאים. הפרישות מהביד לאירוח המשחקים ב2024 מצביעים על זה שגם הרפורמות שהתנועה מנסה לעשות לא עובדות. ההכרעה לגבי המארחת תתקבל בספטמבר 2017 ובשבועות האחרונים אפילו עלתה הספקולציה על החלטה תקדימית לבחור כבר באותו כנס במארחות משחקי הקיץ של 2024 ו2028. זאת החלטה שחורגת ממסורת ארוכת שנים של ביד שמתקיים 7 שנים לפני המשחקים ובעיקר מזכיר את המחטף שקרה בפיפ"א כשרוסיה וקטאר קיבלו את משחקי 2018 ו2022 בהפרש של כשעה.

גם בלוס אנג'לס ובפאריז יש בעיות. לוס אנג'לס לא היתה הבחירה הראשונה של הוועד האולימפי האמריקני, שבכלל בחר להריץ את בוסטון. רק שתושבי מסצ'וסטס התרעמו, פתחו קמפיינים ברשתות חברתיות, הביעו התנגדות בכל סקר אפשרי והוועד האולימפי האמריקני התקפל, חזר למעבדה ובחר להריץ את לוס אנג'לס כמי שתנסה להחזיר את משחקי הקיץ לארצות הברית. ברקע כמובן יש את החשש מטרור, מיחסים מאוד עכורים בין המשטרה לאוכלוסייה השחורה ועכשיו כמובן עם הבחירה בדונאלד טראמפ והגבלות התנועה לאנשים ממדינות מוסלמיות מסוימות. פאריז גם כן מתמודדת עם טרור, איסלמופוביה ולה פן.

התושבים בעולם אומרים לגופי ספורט בינלאומיים שילכו לחפש מי ינענע אותם שאת אירועי הענק לא יעשו על חשבון משלמי המיסים. המסר הסוציאלי הוא מסר חשוב, אבל האם התינוק לא עומד להישפך עם המים? הפרישה של בודפשט מדאיגה, כי היא משאירה פתח או לערים הכי מפותחות במדינות הכי דמוקרטיות או למדינות שלא צריכות לתת שום דין וחשבון לתושבים. אופציה נוספת שכרגע הוועד האולימפי לא פתוח אליו, זה רעיון האי האולימפי, מקום אחד שבו יערכו המשחקים מידי ארבע שנים. זה בהנחה שרוצים לקיים אירוע ספורט בו ישתתפו משלחות מכל מדינות העולם ויותר. כי משמעות עולם בלי משחקים אולימפיים, היא שספורט יעבוד על בסיס כלכלי גרידא, שענפי ספורט קטנים יותר יימחקו, שספורט נשים יהיו שולי עוד יותר ושלא תהיה חגיגה גלובלית שבה משתתפות כל מדינות העולם.

העומק
זהירות פדופילים