לברון קולע מהקו (צילום: יואב דובינסקי)

לברון קולע מהקו (צילום: יואב דובינסקי)

אטלנטה העיר היחידה שאני יכול לעשות דיי-טריפ אליה כדי לראות משחק NBA ולחזור לנוקסוויל באותו יום. שלוש שעות נסיעה נטו (לא כולל הפסקות שירותים ותדלוק), מתאימים מצוין למשחק צהריים (3:30) ביום ראשון. פעם בחודשיים בערך יש משחק כזה ולרוב הוא לא כל כך מעניין. יצא הגורל שלא רק שקליבלנד שובצה למשחק צהריים בראשון, אלא שהתזמון היה כמעט מושלם: אחרי הפסד לאטלנטה כשטיי לו אומר שהכוכבים לא ינוחו עד שיבטיחו את המקום הראשון במזרח. הסיכוי לפלופ היה יחסית נמוך. היות ואני לא רואה את עצמי מגיע לאטלנטה בפלייאוף, זאת היתה הזדמנות טובה לתת כבוד להוקס כנראה בפעם האחרונה העונה.

שום דבר בשלושת הרבעים הראשונים לא סימן את ההתפרקות הצפויה של קליבלנד. בעצם כמעט שום דבר. השיפוט מפתיחת המשחק היה מאוד מחמיר עם הקאבס. לאו דווקא שריקות לא נכונות, אבל שריקות שבדרך כלל לא שורקים ללברון כמו עבירת תוקף על דניס שרודר או גולטנדינג כשהוא עושה גג. אטלנטה לא ממש הקשתה על קליבלנד. הבטחת המקום בפלייאוף בשילוב עם ראשון בצהריים השאירו הרבה קרחות בפיליפס ארנה. קליבלנד פתחה עם מטח שלשות, לברון דפק כמה הטבעות יפות ויתרון נחמד של 26 נקודות בסיום הרבע השלישי אמור היה לסדר לכוכבים רבע אחרון של מנוחה.

הקריסה של קליבלנד ברבע הרביעי היתה נפלאה. בהתחלה תשע נקודות רצופות של אטלנטה שחייבו את טיי לו לקחת פסקי זמן ולהחזיר את לברון וקיירי. בשלב הזה הייתי עם חצי עין על המשחק וחצי על הסטטיסטיקה של ראסל ווסטברוק. אז ההוקס צימקו קצת טו סמולר דה השפלה, לא ביג דיל.

רק שגם עם לברון וקיירי זה הפסיק לעבוד וכל השריקות הלכו הפוך. כדור השלג רק גדל ותאונת הדרכים הזאת היתה תענוג לעיניים. עבירות תוקף, 5 שניות, כדור גבולי ובסוף סל של אטלנטה עם הבאזר ששלח את המשחק להארכה. שם המשיך המופע הקסום, עם עבירה שישית ללברון, עבירות תוקף ללאב ולקיירי וקאמבק שהושלם ונחתם.

ניכר היה שלברון עצבני על כמה מההחלטות אבל לפחות מול התקשורת הוא שומר דברים בבטן ועונה בלברונית-פולנית. גם קיירי אמר שהוא לא בטוח מה מותר ומה אסור לו להגיד על השיפוט. טיי לו בכלל לא התייחס לשיפוט ודווקא נתן כבוד לאטלנטה. כולם שם מנסים שלא לשדר פאניקה, כולל דייויד גריפין שנכנס לחדר ההלבשה ונתן צ'אפחה ידידותית לקיירי, אבל בשורה התחתונה לא רק שהקאבס הפסידו, אלא שהם נראים הרבה פחות טוב ממה שהם נראו בתחילת העונה.

בשתי העונות הקודמות קליבלנד השתפרה ככל שהעונה התקדמה (בין היתר בגלל שינויים פרסונליים, הטריידים, שינוי שיטת משחק ופוטש) והגיעה לפלייאוף כשהיא בשיאה או לפחות יודעת מי היא ומה היא רוצה מעצמה. השנה קליבלנד נראית חסרת ביטחון, האווירה טעונה, שפת הגוף של לברון במגרש כלפי החברים לקבוצה לא בדיוק מפרגנת ויש פציעות של שחקנים משלימים. הניצחון על בוסטון נתן תחושה שחודש מרץ בעצם היה טעות סטטיסטית וכשמעצבנים את קליבלנד הלברונים באים לטרוף, אבל אז הגיעה תבוסה ביתית לקבוצת המילואים של אטלנטה ובמשחק הנקמה הם איבדו יתרון עצום והתפרקו. זה לא רק ההפסד והשבריריות, אלא זה משחק שבו שלושת הכוכבים שיחקו יותר מ40 דקות וגם זאת בעיה.

לא שיש לאיזה קבוצה במזרח סיכוי לנצח את הקאבס בסדרת הטוב משבעה משחקים, אבל לפחות הם קצת מזיעים.

צווארון כחול
8 מסקנות מהפלייאוף