כשנאשוויל פרדטורס ניצחה את המשחק השישי בסדרת גמר המערב מול אנהיים דאקס ועלתה לראשונה בתולדותיה לסדרת הגמר של הסטנלי קאפ, פי קיי סובאן, כוכב הקבוצה שהגיע ממונטריאול ואחד השחקנים השחורים היחידים בליגה, דיבר על הבאז מסביב לריצת הפלייאוף של הפרדטורס וביקר את כל מי שטען שנאשוויל זה שוק דרג ג להוקי קרח. כשחושבים על טנסי, הוקי קרח זה באמת לא הספורט הראשון שעולה לראש. אצלי בנוקסוויל יש פוטבול מכללות עם 100,000 צופים, בנאשוויל יש NFL ובממפיס NBA. לא הייתי במשחק של הפרדס עדיין, אבל בחודש האחרון יצא לי לעקוב אחריהם קצת והאווירה סביבם נראית מיוחדת מאוד. שנה שעברה האולסטאר של ההוקי נערך באולם שלהם והשנה הם העפילו לגמר הNHL, מול האלופה המכהנת פיטסבורג פינגווין וסיד קרוסבי הכוכב הגדול של הענף.

כשגרתי באוטווה הייתי הולך לא מעט למשחקים, כולל לאולסטאר שנערך שם, אבל מאז שעזבתי את קנדה אני לא עוקב יותר מידי אחרי הוקי קרח. כאן בנוקסוויל יש קבוצה בליגה מחוזית, האייס-ברז, אבל גם לשם לא יצא לי להגיע. מה שכן, זכור לי מקנדה שלקהילת ההוקי יש שריטה מסוימת שקשה להסביר. לכן למשל לא מפתיע אותי שבנאשוויל יש מסורת של לזרוק שפמנונים למגרש.

קית' אורבן וניקול קידמן חגגו בברידג'סון ארנה את הניצחון של נאשוויל במשחק השלישי בסדרה מול פיטסבורג והראשון שלה בכלל בסדרת גמר NHL, אני לא הצלחתי להשיג כרטיסים. בעונה הסדירה לא יצא לי לתכנן נסיעה לנאשוויל (כשעתיים וחצי נסיעה לכל כיוון) סביב משחק ובפלייאוף מאוד ניסיתי להשיג כרטיס לגמר המערב או לסטנלי קאפ, אבל ללא הצלחה. המחיר הכי זול שכרגע אפשר לקנות בו כרטיס גובל ב1,000 דולר וזה קצת מוגזם עבורי. אז יש לי רגשות אשם שדווקא מאירוע הספורט הכי גדול שקורה הקיץ בטנסי אני לא יכול לכתוב לדה באזר.

*

מתחם הרודיאו (צילום: יואב דובינסקי)

מתחם הרודיאו (צילום: יואב דובינסקי)

כדי בכל זאת לכתוב פוסט על ספורט מקומי ושורשי יותר שמאפיין את דרום ארצות הברית קצת יותר מהוקי קרח, נסעתי בסוף השבוע לתחרות מסבב הרודיאו שנערכה בפארק האיזורי של העיירה את'נס, המרוחקת כ50 דקות מנוקסוויל. הרעיון לנסוע לרודיאו אגב החל מתגובה של אחד הגולשים בדה באזר שאחריה התחלתי לנבור קצת בנושא ולראות מה יתקיים קרוב אליי ומתי. אז מסתבר שבאת'נס מקיימים כל שנה תחרות רודיאו שלפחות חלק מההכנסות נתרמות בין היתר למכבי האש.

יש את תחרויות והופעות הרודיאו הגדולות, שנערכות באצטדיוני ענק בערים מרכזיות עם עשרות אלפי צופים. התחרות שהגיעה לאת'נס היתה מסבב צנוע בהרבה, שנודד בין ערים קטנות וקהילות מקומיות. האקספו-סנטר הפך לאסם, כמה גדרות כדי שתהיה זירה ובליצ'רס מתפוררים הוצבו כדי שיהיו יציעים משני הצדדים. כמה מאות מקומיים הגיעו, 15 דולר כניסה ומחירים מאוד נוחים במזנון. יי-הא!

אווירה פטריוטית כמו בסרטים. ההופעה נפתחת עם הכרוז על הסוס שדבר ראשון מבקש מכל מי ששרתו בכוחות המזוינים של ארצות הברית לקום כדי שכולם יוכלו להריע להם. אחר כך יש כמה דקות בהן קאוגירל רוכבת על סוס סביב הזירה ומנופפת בדגל בזמן שהכרוז ידבר על כמה שהוא אוהב את ה"אולד גלורי" ואיך כל בוקר צריך להניף אותו וכל ערב להוריד אותו ובשום פנים ואופן אסור שהדגל יגע בקרקע. אחרי כך ההמנון כמובן ואז מתחילים.

הכרוז על הסוס (צילום: יואב דובינסקי)

הכרוז על הסוס (צילום: יואב דובינסקי)

הכל מאוד משפחתי ומאוד נגיש. ילדים, משפחות, תיכוניסטים, זוגות, הקאובויז והקאוגירלז וכולם מסתובבים ביחד במתחם. רוב החיות במרחק נגיעה וכמובן שברקע מוזיקת קאנטרי. מבחינה אתנית לעומת זאת, קהל מאוד לבן, רק בודדים לא.

ההופעה מתחילה עם תחרות ג'וניורז לרכיבה על פרים צעירים. גודל הפר מותאם לגודל הנער הרוכב, אבל אף אחד לא מצליח להחזיק מעמד. מי שמקבל את מירב תשומת הלב של הכרוז הוא נער שאבא שלו כנראה קאובוי מפורסם שמתחרה גם בסבבים גדולים יותר.

מלבד הרוכבים והחיות, בזירה מסתובבים ליצנים שמנסים להצחיק את הקהל. פה ושם יש קטעי מעבר ברמת כתיבה והומור של תחילת יסודי.

אחרי רכיבת הג'וניורס הקאובויז נכנסים לפעולה, עם פעולות בוקריות יותר של רכיבה על סוס, תפיסת העגל עם הלאסו, היאבקות עם העגל וקשירת הרגליים שלו. הניקוד נקבע על פי זמן הביצוע. לקאוגירלז מוותרים על ההיאבקות והן צריכות תוך כדי הרכיבה להעיף את הלאסו סביב הצוואר של העגל הבורח. למען האמת, אם הייתי בקר כנראה שלא הייתי נהנה מהעסק.

לא בטוח שהחיות נהנות (צילום: יואב דובינסקי)

לא בטוח שהחיות נהנות (צילום: יואב דובינסקי)

אחרי עוד הפנינג לילדים המקומיים שכלל רכיבה על כבשים ותחרות קאוגירלז של רכיבה על סוסים בין חביות, מגיעים למיין אבנט וזה רכיבת הבוקרים על שוורים. בין לבין, הקריין מציג כמה מהשוורים המפורסמים שבחבורה, כשהוא קורא להם Animal-Athletes והשור עושה סיבוב בזירה לקול מחיאות כפיים. גם הקאובויז לא ממש הרשימו בבול-ריידינג. אפילו אלוף העולם לשעבר שהבן שלו התחרה בפתיחת האירוע לא מחזיק מעמד יותר מכמה שניות בודדות ואחרי שנזרק באוויר הוא ירד מתוסכל והכה בגדרות במוחצנות מאוד מופגנת.

שלוש שעות שהעסק הזה נמשך. לוקח הרבה מאוד זמן בין תחרות אחת לשנייה, יש הרבה מאוד זמן מת לעומת כמה שניות של אקשן ורוב הזמן די משעמם. אני חובב המבורגרים גדול וזה לא עומד להשתנות בקרוב ואני בטח לא בא להטיף, אבל מבחינה מוסרית יש לי לא מעט בעיות עם כל החוויה הזו.

פרצופה של המדינה
כבר לא הספלאש בראדרס