מורשת בלאט

הדגלים בתקרת האולם בקליבלנד (צילום: יואב דובינסקי)
הדגלים בתקרת האולם בקליבלנד (צילום: יואב דובינסקי)

הדבר הראשון שעשיתי בקוויקן לואנס ארנה אחרי שאספתי את האקרדיטציה למשחקים בקליבלנד, היה להיכנס לחנות הרשמית של הקאבס באולם. חיפשתי מזכרת, משהו, שיזכיר שבהיסטוריה הלא כל כך רחוקה של המועדון היה מאמן ישראלי שאפילו הגיע איתם לגמר. סווטשירטים במכירת חיסול, גופיות משחק כמובן, פרצופים של השחקנים, בובות של לברון וקיירי, טי-שירטס של אליפות המזרח ועוד מרצ'נדייס מגוונים, אבל שום זכר לדייויד בלאט. שאלתי את המוכרת אם יש משהו והיא אפילו לא ידעה במי מדובר. השומר דווקא כן זכר את השם, אבל מרצ'נדייס עם זכר לקואוץ' לא מצאתי.

באולמות הכדורסל בNBA, כמעט בכל המפלסים, יש תמונות, פוסטרים וציורי קיר של שחקנים בולטים ושחקני עבר. אני לא יכול להגיד שעברתי בכל הקומות, אבל בקומת הקרקע שמובילה למגרש ולחדרי ההלבשה ובקומה 2 שם נמצא האוכל, ראיתי הרבה מאוד תמונות, אבל אפילו לא אחת של בלאט. כפי שציינתי בפוסט הקודם, לפני טקס הצגת השחקנים כדי להכניס את הקהל לאווירה מוקרן קליפ עם קטעי עבר לצלילי השיר "דרים און" של אירוסמית'. גם שם אפילו פריים אחד של בלאט לא מצאתי. לעומת זאת, את טיי לו רואים בקליפ כשהוא חוגג באורקל.

אחרי הפוטש יכול להיות שגם הגזמתי בתגובות לכמה מעיתונאי קליבלנד, איתם הייתי בקשר במהלך התקופה שבלאט אימן. יצא לי לדבר עם כמה מהם בחודשים האחרונים, בעיקר כדי לוודא שלא נשאר איזה רושם רע. עם בריאן ווינדהורס יצא לי לפטפט קצת לפני משחק מספר 4, כשלברון התחמם כמה מטרים לפנינו. הוא לא אמר לי משהו שלא שמענו 50 פעם קודם, על הטיימינג, לברון, היחס לתקשורת והטעויות. לזכותו יאמר שהוא לא שוגר-קודינג שום דבר. לדעתו אין איזה מורשת שבלאט השאיר אחריו בקליבלנד.

מבחינת הקבוצה, גם אם החמישייה אותה חמישייה (לברון, קיירי, לאב, סמית', תומפסון) ויש את שאמפ וג'ימס ג'ונס על הספסל, זאת לא אותה צורת משחק. למעשה שני השחקנים שבלאט הכי קידם, טימופיי מוזגוב ומת'יו דלבדובה, אמנם צריכים להודות להודות לקואוץ' על העתיד הכלכלי של משפחתם, אבל שניהם זוהו עם משחק איטי ולא סתם הם כבר לא בקליבלנד. אם בשנה שעברה טיי לו שינה סגנון אבל נשאר פחות או יותר באותו סגל (אליו נוסף צ'אנינג פריי), השנה הסגל חוזק בווטרנים דרן וויליאמס שמאפשר יותר דקות מנוחה לקיירי וקייל קורבר, כדי להוסיף כוח אש משלוש.

תמיד מרתק אותי לשמוע את לברון ג'ימס מתאר מהלך כדורסל ואת תהליך קבלת ההחלטות שלו. כשנשאל אחרי המשחק השלישי אם היה עושה מהלך אחר ולא מוסר לקארבר לזרוק משלוש, הוא ענה שאם היה יכול לעשות דברים אחרת הוא היה שובר שמאלה ומנסה לקלוע על דריימונד גרין לו היו חמש עבירות, דוראנט היה בא לעזור, קארי היה מגיע לחפות על דוראנט ולברון היה מוצא את קורבר, מקלעי השלוש הגדולים בהיסטוריה של הNBA, בפינה הקצרה לזריקה משלוש. כלומר, בדיוק את אותו הדבר.

זאת לא הפעם הראשונה שאני נפעם מלשמוע את לברון מתאר מהלך, כולל את הראייה המרחבית וקבלת ההחלטות. למשל מייד אחרי המשחק הרביעי כך הוא תיאר את הדאנק המפורסם. שימו לב לפרטים, לקבלת ההחלטות ולראייה המרחבית של סל שקרה די בתחילת משחק מלא אירועים:

I think I was — it was a transition play, and I believe it was Kyle on my right side that was running the wing, and two of their players were back and I was just trying to engage one of them so I could get Kyle a shot in the corner, and they both went to Kyle, I believe, and I got caught in the air. So that's the only thing I could think of. I didn't want to travel, and Draymond was kind of playing Double T, and Double T kind of had his back towards me, so I just threw it off the glass and went and got it.

עם כל הצער שבעניין, אני נאלץ להודות שהפוטש התברר כהחלטה נכונה ושטיירון לו מאמן כדורסל טוב. כמובן שהראיה המרכזית להצדקת המהלך זה הדגל האדום בתקרת האולם. יחד עם זאת, בסדרת הגמר טיי לו מראה יכולות אימון מאוד מרשימות כשבכל משחק קליבלנד צמצמה פערים והשתפרה מול קבוצה הרבה יותר איכותית. גם קווין לאב וגם קיירי איירוינג מאוד פרגנו לטיי לו על ההכנה למשחק הרביעי ולברון, שלא עושה חיים קלים לשום מאמן, גם כן ממשיך לפרגן ללו על קורח הרוח.

על פניו, המורשת של בלאט בקליבלנד לא ניכרת במיוחד. אולם היריבות בין קליבלנד לגולדן סטייט היא אחת היריבויות הכי מרתקות עד כה במאה ה21. לבלאט יש חלק גדול בבניית הדרמה המתמשכת. בעונה הראשונה הוא היה שחקן מפתח, מי שאמור היה להיות עוזר המאמן של גולדן סטייט, שבעצם מקבל את קליבלנד כשמייד אחרי שהוא חותם לברון חוזר ולמרות מערכת יחסים לא ברורה הם מגיעים לגמר פצועים ומפסידים. גם בעונה השנייה של הדרמת היריבות בין קליבלנד לגולדן סטייט בלאט דמות מרכזית, כשלמעשה הגולדן שאוור ביום מרטין לות'ר קינג היה מה שחתם את גורלו. משם היריבות קיבלה תפניות אחרות, דריימונד גרין הפך לדמות מרכזית יותר בסוף העונה השנייה וקווין דוראנט בשלישית.

אם הייתי משווה את הדרמה המתמשכת בין גולדן סטייט לקליבלנד לסדרת טלויזיה, הייתי אומר שהיא מזכירה לי את הומלנד (עם ובלי הקשר הישראלי), שהתחילה עם קו עלילה מאוד מסוים על חזרה הביתה אחרי תקופה בניכר ומערכת יחסים מורכבת וחשדנית בין שתי הדמויות המרכזיות, עד שהתסריטאים החליטו שבעצם ניקולאס ברודי לא נחוץ להמשך העלילה ושקרי מת'יסון יכולה לסחוב לבד את הסדרה למקומות אחרים. אולי זו המורשת המרכזית של בלאט. שהוא היה דמות מרכזית בפתיחת אחת של היריבויות הכי מהנות בהיסטוריה של הNBA ולמרות שהדרמה התקדמה והתפתחה למקומות לא צפויים, היא לא היתה אותו דבר בלעדיו.

Share on FacebookTweet about this on Twitter

10 תגובות ל “מורשת בלאט”

  1. אלון3131 (פורסם: 13-6-2017 בשעה 01:22)

    הדבר המרכזי שבלאט "השאיר אחריו" זה שהוא הכריח את קר להמציא את חמישיית המוות ובעצם "לזרז" את יצירת קבוצת העונה הסדירה החזקה בהיסטוריה.
    לדעתי הרמת אימון שלו במשחקים 1-3 אז הייתה מדהימה ומבחינה מקצועית הוא לגמרי שייך לבמות האלה. הוא פשוט נכנס לבריכה עמוקה מדי מבחינת יחסי מאמן סופרסטאר ועם התקשורת והמשולד הזה הרג אותו. אם היה מתחשל אם סופרסטאר בקנה מידה קטנה יותר אולי היה שורד בליגה יותר, אולי לא.

    אני חושב שבזמנו גם קיירי גם שאמפרט גיי אר וכמובן האוסטרלי ומוזגוב היו מאוד מרוצים ממנו ומאוד התקדמו תחתיו, לאב ממש לא.

    להגיב
    • יואב דובינסקי (פורסם: 13-6-2017 בשעה 06:16)

      אני גם חושב שבלאט שיפר כמה אלמנטים במשחק של קיירי ושהפך את שאמפ וג'י אר משחקני ספורטק לרול פליירז לגיטימיים.

      להגיב
  2. NoOne (פורסם: 13-6-2017 בשעה 02:36)

    לדעתי אין ממש מרצ'נדייז של מאמנים(בעיקר מכיוון שמפטרים אותם כל כך מהר) אלא אם הם שמות ברמה של פיל ג'קסון או פופוביץ'..
    קשה לי להאמין שבאינדיאנה או רולנדו יש מרצ'נדייז של פרנק ווגל.
    במקביל אם אתה לא שם גדול שעבד הרבה שנים במקום אחד או זכה באליפויות אין לך שום מורשת ולאף אחד לא איכפת לך.
    אתה מומזן ללכת לחנות של אוניברסיטת טנסי ולראות אם מישהו בכלל זוכר את ליין קיפין (חוץ ממהמרים כמוני שתמיד הימרו נגד ליין קיפין , פלורידה אטלנטיק אני מחכה לכםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם)

    להגיב
    • יואב דובינסקי (פורסם: 13-6-2017 בשעה 02:59)

      לא ליין קיפין, אבל יש מרצ'נדייס של פאט סאמיט. אבל בעקרון אתה צודק.

      להגיב
      • אלון (פורסם: 13-6-2017 בשעה 05:58)

        מורשת קיפין זה חשפניות לשחקני תיכון. בטוח שיש מרצינדייז בטנסי.

        להגיב
  3. אוֹרי אמיתי (פורסם: 13-6-2017 בשעה 09:00)

    לעניין התזמון, הנקודה החשובה ביותר לטעמי היתה הפציעה של קיירי.
    יחד אתו – וראינו בשנתיים האחרונות מה הוא מביא למשׂחק ברגעים מכריעים – בלאט בהחלט היה יכול להיות אלוף ואולי עדיין לאמן את הקבוצה.

    להגיב
    • ישי (פורסם: 13-6-2017 בשעה 09:12)

      אתה לא כותב קאיירי או משהו כזה?

      להגיב
    • יואב דובינסקי (פורסם: 13-6-2017 בשעה 13:18)

      היו הרבה נקודות מכריעות: הדקה האחרונה בשיקגו, הדחיפה, ההפסד המשפיל בבית לג"ס. דווקא על סדרת הגמר הוא מקבל קרדיט.

      להגיב
  4. היסטוריון של ספורט (פורסם: 14-6-2017 בשעה 09:52)

    לא מחזיק כלל מלו.
    בלאט ללא קיירי ולאב הגיע לסדרה מרתקת של 6 משחקים.
    ללאו היה את כולם +חיסרון של גרין במשחק 5 שאלמלא החיסרון סביר שהיה נסגר כבר אז.
    בסופו של יום לאו עם הרבה מזל ושלל נסיבות הרוויח טבעת.
    העונה כולם בריאים ושלמים כולל חיזוק משמעותי בספסל מול ג.ס מחוזקת בדוראנט …וקבוצותו די מתפרקת ללא פייט של ממש.
    אז ממה יש להחזיק ?.

    להגיב
  5. קורא הדוק (פורסם: 14-6-2017 בשעה 10:36)

    sugar coating
    ולא קודינג
    חוץ מזה אני מאוד נהנה לקרוא את הכתיבה הכמעט בלתי משוחדת שלך בכל נושא ונושא
    יש אנשים שחושבים שאתה משעמם לפרקים
    לדעתי הם פשוט לא קולטים אותך
    כלכך נדיר למצוא מישהו שכותב בצורה אובייקטיבית ומתאר את הדברים כהוייתם
    keep up the good work

    להגיב

מה דעתך?