טנסי מול קנטאקי. קליפרי לקח את הוואן-אנד-דאן לקיצוניות (צילום: יואב דובינסקי)

טנסי מול קנטאקי. קליפרי לקח את הוואן-אנד-דאן לקיצוניות (צילום: יואב דובינסקי)

אוניברסיטת טנסי משחקת בדיויז'ן 1 של המכללות, בקונפרנס הSEC – אחד מחמשת הקונפרנסים החזקים. בקצרה, הספורט האוניברסיטאי באמריקה מחולק לשלושה דיויז'נס. דיויז'ן 1 הוא המרכזי שבו הקונפרנסים המרכזיים ושם מחולקות המלגות. בדיויז'ן 3 אין בכלל מלגות לסטודנטים-אתלטים. בדיויז'ן 2 השיטה מורכבת יותר. בכל מקרה, מה שלא קורה ב350 האוניברסיטאות המתחרות בדיויז'ן 1, פחות תחרותי.

סוגיית הסטודנטים-אתלטים מעסיקה מאוד את הספורט האמריקני. כמובן שהדראפט זו הזדמנות טובה להציף את הבעייתיות שוב. מייק ששבסקי אמר שלדעתו בסיום התיכון שחקנים צריכים לבחור או ללכת ישירות לדראפט או להתחייב לשנתיים למכללות. בכך הוא למעשה יוצא נגד שיטת הוואן-אנד-דאן, שחקנים שבאים לשנה לאוניברסיטה ומייד יוצאים לדראפט. ESPN עשו סרט על ג'ון קליפרי שלקח את השיטה לרמות קיצוניות ובכך הפך את קנטאקי לפס ייצור לשחקני NBA פוטנציאליים כשההישגים האקדמיים של הכדורסלנים בכלל לא רלוונטיים.

בכל מקרה, בפוטבול טנסי בין 5 הקבוצות הטובות בSEC אבל הרחק אחרי אלבמה, בכדורסל נשים התכנית פחות מצליחה מאז פרישת פט סאמיט אבל עדיין מכניסה כסף (אחת משתי קבוצות הנשים היחידות באוניברסיטאות בארצות הברית שרווחיות אחרי קונטיקט) ומעפילה כל שנה למארץ' מאדנס ובגברים אנחנו מרכז טבלה בSEC. גם בענפי הספורט האחרים אנחנו לא רעים, אבל מתקשים להגיע להישגים לאומיים. אני חושב שהשנה השיאים היו של רץ ל100 מ' שזכה במדליית זהב באליפות המכללות ושל קופץ למים שסיים במקום גבוה.

בשנתיים האחרונות יצא לי ללמד מספר סטודנטים אתלטים. היו לי מספר שחקני פוטבול (שאחד מהם חתם על חוזה מקצועני בNFL בעונה הבאה), שחקנית כדורסל, סופטבול, כמה שחייניות וחותרת. אני לא יודע על איזה מלגה כל אחד ואחת מהם היו, אם בכלל ואין לי גם כוונה לדון באף אחד מהם באופן אישי.

הבעיה המרכזית בשיטת המכללות, בעיקר בפוטבול ובכדורסל, זה שמדובר בענפי ספורט שמכניסים הרבה מאוד כסף דרך זכויות שידור, כרטיסים ומרצ'נדייס והספורטאים לא מקבלים משכורת. הבכירים מקבלים מלגות לימודים מלאות, כולל לינה במעונות (או שווה ערך), ארוחות בחינם, שיעורי תגבור ואולי קצת כסף לדלק. בחישובים שונים זה יכול להיות שווה ערך גם מעל ל100 אלף דולרים לשנה. תלוי איפה ולמה ואיך.

הסיפורים של ספורטאים שהולכים לישון רעבים בקמפוס זה מאוד קיצוני. לא הייתי נדבק לזה כנורמה (אני לא מתכוון לספורטאים שגדלו בבית עני והמשפחות צריכות כסף), אלא לספורטאים שצריכים לקיים את עצמם במהלך הלימודים רק מהמלגות. יחד עם זאת, אין ספק שהחלק היחסי שלהם בהכנסת הכסף דרך הפוטבול לא מגיע אליהם. גם המלגות שהם מקבלים הם בדרך כלל שנתיות. קרי, מחדשים אותם כל שנה. מה שאומר, שהספורטאים נמצאים במרחק תיקול אחד לא טוב מפציעה משביתת קריירה שעשויה גם לדפוק להם את הלימודים. שלא לדבר על נזק לטווח ארוך וזעזועי מוח. אוניברסיטאות רציניות מכבדות את הספורטאים במקרי פציעות ומאפשרות להם לסיים את הלימודים, אבל זה לא תמיד כך.

מה עוד שהסיכויים להגיע למקצוענים נע על סביבות 1-3% וגם שם אורך של קריירה ממוצעות לא עולה על כמה שנים בודדות.

הצד השני זה שענפי ספורט שלא מכניסים כסף כמו פוטבול וכדורסל זוכים לתנאים טובים, אצטדיונים, מאמנים, פיזיותרפיה, נסיעות וכו'. כמובן שההצלחה של טייטל 9, חקיקה שמחייבת שוויוניות במלגות ובתנאים בין גברים לנשים במערכות החינוך, מתאפשר כתוצאה מההכנסות של הפוטבול. ככה שהספורט האמריקני מרוויח דומיננטיות בבריכה, בכדורגל ובכדורסל הנשים ושולט במשחקים האולימפיים. גם חלק מהמחקר ממומן על ידי הכסף שנכנס דרך מחלקת הספורט.

למרות שהספורטאים-אתלטים לא מרוויחים כסף, הם כן נהנים ממעמד מיוחד. מרבית הסטודנטים משלמים אלפי דולרים אם לא עשרות אלפי דולרים כדי לשבת בכיתה ואותם לא משדרים בטלויזיה מידי שבוע.

יש לפרסום הזה ולתלות של כלכלת האוניברסיטה בילדים בני 20 שזורקים כדור לסל מחיר חברתי. לא סתם כמעט מידי חודש יש איזה התפתחות של פרשייה על הטרדות מיניות שלא פעם קשורה לספורטאים שחושבים שהם מעל החוק והמערכת ולא חסרים מקרים שבהם האוניברסיטה לא פעלה מספיק מהר או מספיק בתקיפות, אם בכלל.

כמו כן, עולה הסטיגמה על ספורטאים שלוקחים קורסי רפאים ולא באמת לומדים משהו ובאוניברסיטה מעלימים עין. אני יכול להעיד לגבי מה שאני נחשפתי אליו, שיש כללים מאוד ברורים לגבי סטודנטים-אתלטים. ההקלה היחידה שהם מקבלים זה שבתחילת הסמסטר הם צריכים להביא מכתב ממנהל הקבוצה לגבי התאריכים שהם לא יהיו בשיעור בגלל משחקי חוץ ואז ההיעדרות שלהם לא נחשבת לחיסור, כשמחובתם להשלים את החומר. אני לא יכול להעיד על כל מקום, אבל הסטיגמה של לימודי סווהילית וציוני עובר מבלי להגיע לכיתה או לעמוד במחויבויות האקדמיות מאוד לא הוגנת.

כמובן שחלק סטודנטים יותר טובים, חלק פחות, חלק בוחנים אותך ומנסים לראות מה הגבולות שאתה מאפשר, אבל זה נכון לגבי כל סטודנט. בגדול, כמה מהסטודנטים המוצלחים ביותר שלי היו אתלטים ואתלטיות. בדרך כלל מדובר בחבר'ה טובים, עם ביטחון עצמי שמוסיפים צד פרקטי לדיונים שאני מנהל בכיתה.
יש בעייתיות לשלם לסטודנטים-אתלטים מחיר שוק ויש בעייתיות שלא לשלם. יהיה לי מוזר ללמד סטודנט שהאוניברסיטה משלמת לו פי כמה ממני כי הוא מכניס כסף ממכירת כרטיסים וחולצות. מצד שני, קצת מגוחך שהסטודנט-אתלט שמכניס כסף ממכירת חולצות, לא יכול להרוויח כסף, אבל הסטודנט שיושב לידו יכול לקבל משכורת כעובד בחנות האוניברסיטה שמוכרת חולצות.

ההפקה של אירועי הספורט מאוד מקצוענית, הרבה בזכות תרבות ההתנדבות והאינטרשיפ. בעיקר אצלנו במחלקה לניהול ספורט, אלה הפלטפורמות המועדפות ליצירת קשרים ולביסוס קורות חיים. כל התנדבות בניקיון הפרקט או בזריקת חולצות לקהל או בחלוקת פליירים בכניסה למגרש מובילה להיכרות עם עוד אנשים וככה מקבלים התמחויות יותר מעניינות ובתקווה בסוף גם הצעת עבודה. זה רובד בעייתי נוסף בתרבות ספורט המכללות האמריקנית.

אני לא חד משמעי בנוגע לסוגייה. אני נוטה להסכים עם ששבסקי ששיטת הוואן-אנד-דאן זה מראש לעשות צחוק מהמערכת. אני גם לא רואה בשיטה האירופאית המקובלת יותר, של ילדים שעולים לבוגרים דרך מחלקות נוער, כשיטה עדיפה, כי היא מראש מדירה לימודים. אני מאמין גדול שמוביליות חברתית עוברת דרך מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה. אני מסכים שספורט מאפשר מוביליות לאוכלוסיה שאין לה אמצעים לשלם, אבל שורש הבעיה לדעתי זה שכר הלימוד הגבוה שמראש מקשה מאוד על אוכלוסיות חלשות להשתלב במערכת ולהתקדם בחברה.

*

ברכות לטי ג'י ליף, בקרוב הישראלי השלישי בNBA.

מורשת בלאט
אלף ואחת אמריקות