בסוף השבוע אמריא לישראל למספר שבועות לטובת מחקר על המכבייה ה20. רגע לפני הספקתי לעשות עוד נסיעה של יום למקום שלא הייתי בו עדיין – שמורת האינדיאנים צ'רוקי, בצפון קרוליינה.

צ'רוקי אחד השבטים האינדיאנים המוכרים על ידי הממשל הפדרלי בארצות הברית. כדי לשמר את המורשת, שבטים אינדיאנים מסויימים נהנים מחוקים פדרליים מיוחדים ואוטונומיה מסוימת. חלק גדול מהשבט גורש מהקרוליינות ומדרום מזרח ארצות הברית מערבה לכיוון אוקלהומה כחלק משביל הדמעות (גירוש שבטיח אינדיאנים בעיקר ממדינות הדרום למערבה מנהר המיסיסיפי במחצית הראשונה של המאה ה19), אבל בצפון קרוליינה נותרה מושבה שלצד התפתחות טכנולוגית משמרת חלקים מהמסורת האינדיאנית של השבט.

בין היתר נמצא הכפר האינדיאני Oconlauftee שם אפשר לראות את התפתחות השבט, צורות בנייה שונות וצורות ריקוד ובעיירה עצמה יש מוזיאון מושקע מאוד, שמלמד על ההיסטוריה של השבט. יש כמה מסעדות שמגישות אוכל מקומי, אבל אחת האטרקציות הגדולות ומכניסות הכסף לאזור זה הקזינו, אבל דווקא בו לא ביקרתי.

העיירה נמצאת למרגלות הרי הסמוקי, שמצידם האחד נמצאת טנסי ומצידם השני צפון קרוליינה. הדרך יפיפייה כי חוצים את כל ההרים, אבל הנסיעה עצמה גם יכולה לעצבן, כי יש רק נתיב אחד לכל כיוון, הגבלת מהירות, הרבה עיקולים ומכוניות מעיקות שמחליטות לנסוע לאט מאוד מצד אחד, או להידבק אליך מאחור מצד שני.

לאינדיאנים תרומה גדולה למורשת הספורט האמריקנית. ג'ים ת'ורפ נחשב לאחד הספורטאים הגדולים של המחצית הראשונה של המאה ה20. ת'ורפ זכה במדליות הזהב בקרב 5 וקרב 10 באולימפיאדת שטוקהולם 1912 והוגדר על ידי מלך שבדיה כספורטאי הטוב בעולם. רק שת'ורפ שיחק גם בייסבול חצי מקצועני ומאחר וקיבל כמה פרוטות המדליות נשללו ממנו על ידי הוועד האולימפי הבינלאומי מכיוון שלטענתם לא היה חובבן. אחת ההחלטות האומללות של הוועד האולימפי, אותה הוא תיקן מאוחר מידי, כשהחזיר למשפחת ת'ורפ את המדליות רק אחרי מותו. אחרי המשחקים ת'ורפ שיחק גם בייסבול ופוטבול והיה לנשיא הראשון של ליגת הפוטבול המקצוענית.

כמו כן, משחק הלקרוס פותח על ידי שבטים אינדיאנים. בצ'רוקי המשחק המקומי נקרא סטיקבול, ויש בו הרבה מרכיבים שיש בלקרוס, כולל מחבט עם רשת וכדור קטן. משחק פיזי מאוד שהמטרה להבנתי לא היתה להבקיע לשער, אלא להיכנס עם הכדור לשער. הראשונים להגיע ל12 נקודות הוכרזו כמנצחים.

לקרוס קצת בשוליים של הספורט וגם מספר הספורטאים ממוצא אינדיאני בליגות המקצועניות די מצומצם. מה שכן, הויכוח לגבי השימוש בקמעות אינדיאנים הוא ויכוח ער וחי. בעשור הקודם הNCAA העביר הנחייה לאוניברסיטאות עם קמעות המתקשרים למורשת אינדיאנית לשנות את השם. חלק קיבלו אישור משבטים מקומיים להמשיך עם המסורת והקמעות (למשל פלורידה סטייט סמינולס), חלק שינו את השם וחלק התעלמו. כמובן ששיא המחלוקת היא לגבי וושינגטון רדסקינס. הפרנצ'ייז יכול להציג איזה מספרי תמיכה שהוא רוצה, אבל השם עצמו מתקשר לציד הראשים ולהיסטוריה של את טבח האינדיאנים (הצבע האדום כדם על הקרקפת של האינדיאנים שהובאה כהוכחה לצורך קבלת הפרס).

בדרך חזרה מצ'רוקי, עצרתי בדיקסי סטמפיד שבעיירה פיג'ן פורג' למרגלות הסמוקיז, הפעם בצד של טנסי. בסוף השנה שעברה שריפה גדולה שפרצה בהרי הסמוקיז התפשטה לעיירות הקרובות ומעבר לקורבנות, פגעה באופן ניכר בכלכלה המקומית. אז ראיתי חשיבות לתרום את חלקי, בארוחה והופעה באחת האטרקציות המוכרות מבית היוצר של הגיבורה המקומית דולי פרטון. אטרקציות של הופעה וארוחה די מקובלות באזור. הפעם הסיפור כלל את ההתפתחות של אמריקה, לצד שירי עם, תחרויות רכיבה על סוסים, שילוב של באפלו, בקר לונגהורן ועוד. סיפור הרקע זה תחרות בין הצד של הצפון מול הצד של הדרום ובסוף כמובן כולם שמחים תחת אמריקה מאוחדת ודגלי ארצות הברית בכל מקום.

אמריקה רחוקה מלהיות מאוחדת. לפחות במדינות שהסתובבתי בהן בחודשים האחרונים אני מרגיש פער גדול בין איך שהתקשורת מציגה את הכאוס סביב דונאלד טראמפ לבין היחס אליו ברחוב. בתקשורת התחושה היא סקנדל רודף סקנדל, רוסיה מושכת בחוטים, שום מדיניות לא עובדת, מינוי שערורייתי רודף מינוי הזוי, ריבים יומיים עם התקשורת ואוי ואבוי איך בחרנו כזה נשיא חוצפן שכל שבוע מצייץ משהו אחר שמבייש את הבית הלבן.

מי שמפריעות לי במיוחד הן תכניות האינפוטיינמנט שמאוד אהבתי. בין אם זה טרבור נואה, ג'ון אוליבר או ביל מאהר, הם ממשיכים עם הקו המזלזל והמגמד. את הקו שמתייחס למספר הקולות הפופולרים ושמדבר בעיקר לאוזניים בקליפורניה וניו יורק. הביטול הזה של יתר אמריקה, שם טראמפ הביס את הילרי קלינטון ללא תנאי, ממשיך את יחס ה"דפלורבלס". לא שאין לביקורות אחיזה במציאות, אבל בין אם האמריקני הממוצע מאוכזב מטראמפ או לא, או שהרפובליקני מרגיש נבגד שהנשיא לא מייצג קונסרבטיביות, שלא יהיו אשליות שמצביעי טראמפ במדינות הדרום ומידל אמריקה מורידים ראש וממלמלים "למה לא הצבעתי הילרי?".

בין אם זה דת או גזע או דעה פוליטית או מגדר, אמריקה שסועה והנטייה להיעלב הפכה כמעט לאוטומטית. דווקא מהמקום הזה הייתי מאוד שמח אם גולדן סטייט (אגב, גם הכינוי ווריורס מתקשר למורשת אינדיאנית), כארגון וכאינדיבידואלים שמגיעים מהעיר הכי שמאלנית במדינה הכי כחולה ודעתם הפוליטית הליברלית ידועה לכל, יעשו ב4 ביולי מהלך אמיץ ויביעו רצון לקרב לבבות ויודיע שהם ישמחו לבוא לקבלת פנים בבית הלבן.

סוגיית הסטודנטים-אתלטים
מסר ממארק ספיץ