מסר ממארק ספיץ בטקס הפתיחה (צילום: יואב דובינסקי)

מסר ממארק ספיץ בטקס הפתיחה (צילום: יואב דובינסקי)

שבועיים בחו"ל, שהות בעיקר עם אנשים בגיל שלך, היכרות (רבאק, אפילו בטקס הפתיחה ארגנו חתונה) עם אנשים מכל העולם כולל מקומות שכנראה שלא ייצא לך לבקר, טיולים במקומות היסטוריים, רוחניות, אוכל, מוזיקה, ים, הזדמנות לייצג את המדינה שלך ותחרות ספורט. לי זאת נשמעת חופשת קיץ ממש לא רעה. רוצה לומר, המכבייה היא לא בשביל הקהל הישראלי, היא בשביל המשתתפים.

לא מעט ישראלים מבטלים את חשיבות המשחקים ומזלזלים בהנאה של המשתתפים שמשלמים אלפים טובים כדי להשתתף. כי חם בטירוף והתחרויות לא בדיוק ברמה אולימפית והמתקנים נעים בין מקומות שארחו אירועי ספורט בינלאומיים לבין אולמות של בתי ספר ובכלל זו ישראל עם שק הצרות המעייפות שלה והפוליטיקאים והעסקנים שגוזרים על זה קופון וגם הארגון ישראלי.

לדוגמא, יש כמה גרסאות רשמיות שונות לגבי כמות אירועי הספורט במכבייה. באתר עצמו כתוב 47, אבל יש 45 אייקונים של תחרויות ספורט. אז זה 45 או 47? לא זה ולא זה על פי הפייסבוק של המכביה שטוען 39, אולם משרד היח"צ שעובד עם המכביה פעם שולח הודעות על 39 אירועי ספורט ופעם 40. זאת אמנם דוגמא יחסית אזוטרית, אבל חוסר היכולת לדבר בשפה אחת בנושא כל כך פשוט (זה לא באמת משנה אם אתם מחליטים שטריאתלון זה חלק מאתלטיקה או נספר כענף נפרד, רק תחליטו ושכולם בארגון יתיישרו), מראה על חוסר דיוק עקרוני.

האם החוויה שווה את הכסף? עובדה שמידי ארבע שנים המשתתפים חוזרים ובמספרים גדולים יותר ומיותר מדינות. ירושלים במוקד, 50 שנה. שחרור, איחוד, כיבוש – רוב התחרויות בבירה הנצחית וכמעט כל יום יש טיול מאורגן כזה או אחר בעיר עבור המשתתפים. עבור הנוער חיפה העיר המרכזית. דווקא תל אביב מארחת צנועה, כשלמעט תחרויות ההתעמלות בהדר יוסף רוב יתר האירועים יתמקדו בפן החברתי והתרבותי.

למרות שכמה ספורטאים אולימפיים יתחרו במשחקים, רוב המשתתפים כמובן חובבנים. החשיבות הספורטיבית של המכבייה ירדה מאז שנות ה80. המכבייה היתה אחד המפעלים החשובים של הציונות, התגלמות מוסדית של יהדות השרירים ומפעל עלייה. בין לבין גם הגיעו ספורטאים ששינו את המדינה ושמו את מכבי תל אביב על המפה וכפועל יוצא, גם את ישראל.

גם אם הטל ברודי הבא לא נמצא בין אלפי הצועדים בטדי, אולי האנדי מורז הבאה כן. רוצה לומר, כשהייתי בתחרות השחייה בSEC ראיתי את העוצמה של השחייה האמריקנית. כמובן שבקצה הפירמידה נמצאים המייקל פלפסים והקייטי לדקים, אבל מאחוריהם יש עשרות שחיינים שעושים קריטריון אולימפי וזמנים ששווים חצאי גמר או גמר אולימפי. כל מי שעושים גמר A ולא מעט מבין העושים גמר B בתחרויות האזוריות של הקונפרנסים הגדולים גם עומדים במינימום האולימפי כשבסוף הפירמידה הזו, רק 2 יוכלו לייצג את ארצות הברית בכל מקצה. רוצה לומר, אם יש יהודים ביניהם, המכבייה אחלה הזדמנות עבורם להגיע למשחקים האולימפיים. תוסיפו לזה את אנתוני איירוין, ג'יסון לייזק ולני קרייזלבורג שיתחרו ושחיינים אולימפיים ישראלים, ובעיני התחרויות בבריכה יהיו המעניינות ביותר במשחקים.

אני נמצא בישראל לטובת מחקר על השימוש של ישראל במכבייה לצרכי מיתוג ודיפלומטיה. מעבר להליכה בחוף גורדון, בימים האחרונים הייתי בטקס האזכרה שנערך בגשר המכבייה עם המשלחת האוסטרלית, בטקס הפתיחה בטדי ובתחרויות רוגבי שביעיות (מאוד פיזי ואינטנסיבי) וכדורמים בוינגייט (אווירה נחמדה, אבל חם ולח במתקן). אמנם אותי ספציפית מעניין יותר מה המשתתפים עושים מחוץ לתחרויות, אבל ייצא לי להיות בכמה אירועי ספורט במהלך השבועיים הקרובים.

התחרויות מחולקות לארבע קטגוריות: פתוחה, נוער, מאסטרס ופאראלימפי. למיטב הבנתי, אחת מגולות הכותרת אמור להיות טורניר ההוקי שייערך בארנה בירושלים. המנטרות של המכביה הזו היא מכביה 20, ציון 50 שנה לירושלים ו10,000 משתתפים מ80 מדינות. על פי חוסר הדיוק במספר אירועי הספורט, אני מציע לחכות עד לסיום כדי לקבל את המספרים המדויקים.

אחת המסקנות הראשונות שנשארו איתי מהימים הראשונים, זו האובססיביות לאזכרה. מעבר לטקס המכובד לאוסטרלים (אם כי ראוי היה שיגיע אליו שר מהממשלה ולנגן שם גם את ההמנון האוסטרלי), אחד הדברים הראשון שאלפי המשתתפים נחשפים אליו אחרי הכניסה לאצטדיון זה קריאת היזכור. צוק איתן, שואה, מלחמות ישראל, האוסטרלים, הי"א – העיקר שיזכרו. השילוב הקבוע בין שכול וחגיגה לא מקובל בכל תרבות. באמריקה מציינים ימי זיכרון בקניות. מה שאצלנו דקת דומייה, במקומות אחרים זה רגע דומיה (כ10 שניות), או רגע של מחיאות כפיים. שלא לדבר על הוועד האולימפי, תרבותו, לחציו, התעלמויותיו, תרבותו וצביעותו. גם חלק מהטיולים למשתתפים עוברים דרך אנדרטאות או יד ושם. רוצה לומר, תעשו חיים, קומו והתהלכו בארץ, סטארט אפ ניישן, סמארט סיטי, פרו ורבו, מהפכה של שמחה ים וחומוס, אבל תזכרו.

אבחנה נוספת: בעוד בזמן צעידת המשלחות בריטניה, קנדה, גרמניה, ארגנטינה ועוד מספר מדינות שלחו מסרים מצולמים מהנהגת האומה, דווקא ארצות הברית, עם המשלחת הגדולה ביותר למעט ישראל (מעל 1,100 משתתפים) שהתקבלה בתשואות רמות באצטדיון, הסתפקה במסר קצר ולקוני ממארק ספיץ.

אלף ואחת אמריקות
מסקנות מהליכה בחוף הכרמל