כדורעף חופים במכביה (צילום: יואב דובינסקי)

כדורעף חופים במכביה (צילום: יואב דובינסקי)

בשבועיים האחרונים אני עסוק כמעט מידי יום במחקר על המכביה. אבהיר מראש כי אין לי שום תלות כלכלית במכביה והכל ממומן על ידי אוניברסיטת טנסי או מכיסי הפרטי. מה שכן אני מקבל זה אקרדיטציות וגישה לאירועים (כפי שקורה עם רוב אירועי הספורט שאני הולך אליהם) ועל כך אני מודה לארגון. אם יש משהו שהמכביה גרמה לי הקיץ, זה לצאת מחוצות מדינת תל אביב. דבר שאני בקושי עושה כשלא מדובר בנסיעות לנתב"ג ואת יום חמישי בצהריים העברתי בהליכה מתחנת הרכבת חוף הכרמל שבחיפה על הטיילת עד לחוף לאונרדו, שם נערכות תחרויות כדורעף החופים. צמוד למתקן הכדורעף נמצא "חוף המכביה", איזור המיועד בעיקר לנוער, כשחיפה העיר המרכזית בה נערכות מרבית תחרויות הג'וניור.

כפי שפרטתי בעבר, החשיבות המרכזית של המכביה היא כמפעל ציוני. קרי, חשיבות ציונית, תרבותית, חינוכית, הסברתית, חברתית, כלכלית ותיירותית, הרבה יותר מחשיבות ספורטיבית. היות ומידי מכביה מגיעים יותר יהודים מיותר מדינות, כנראה שלא רק שזמנו של המפעל לא עבר, אלא שהרלוונטיות שלו גוברת. גם אם בישראל מעדיפים ללגלג, לגחך את לגמד, בעיקר דרך דוגמאות לגבי הרמה הספורטיבית שברובה המוחלט חובבנית.

המכביה מתייחסת לעצמה כאירוע הספורט השלישי בגודלו בעולם אחרי המשחקים האולימפיים והאוניברסיאדה, אבל האם זה אירוע ספורטיבי? הנטייה בדה באזר זה לקבוע ספורט על פי שידור בESPN. מבחינת האקדמיה, ספורט צריך לענות על שלושה תנאים: פעילות גופנית (נתון לויכוח אם שח או ברידג" עומדים בקטגוריה הזו), תחרות (קרי לא היאבקות מבוימת או מטקות) וארגון ממוסד (לא פיק-אפ 3 על 3 בספורטק). התחרויות ממוסדות (יש נהלים, חוקים, הנהלה ורוב התחרויות מאורגות בצורה כזו או אחרת בשיתוף עם האיגודים), יש פעילות גופנית (ברידג' ושח נתון לדיון) ויש בהן תחרות עם מנצחים ומפסידים כשבסוף הבראקט יש מדליות. לכן אני מקבל את ההגדרה שמדובר באירוע עם תחרויות ספורטיביות.

עכשיו השאלה מה החשיבות הספורטיבית (כשהכוונה היא לספורט ממוסד, לא עממי) של תחרויות בהן הרוב המוחלט של המתחרים חובבני מאוד, למעט ישראל ששולחת ספורטאים מקצוענים או תחרותיים ולכן גם דומיננטית בפודיום. במכביה ה20 כ40 ענפי ספורט, המאורגנים ברמות שונות של מתקנים מקאנטרי קלאב או מגרשי אימונים, דרך אולמות בתי ספר, אולמות של ליגות מקומיות ועד למתקנים ברמה בינלאומית בהם ישראל ארחה אליפויות אירופה. מהרוב המוחלט של התחרויות קשה לזקק משמעות לספורט התחרותי בישראל, ועדיין אם מחפשים, אפשר ללמוד לא מעט מאירועי המכביה ולהשתפר.

כמובן שהנושא הראשון הוא אזרוח ספורטאים מוכשרים שידחפו את הספורט הישראלי קדימה. אני לא איש מקצוע, לא איש מטעם איזה איגוד עם עין מיומנת שיכול לראות קרב טקוואנדו ולהעריך טכניקה של ספורטאי, לא סקאוט וגם לא היחידה לספורט הישגי.

מה שכן, במקצועות עם תוצאות כמותיות, ההשוואה לקריטריונים למשחקים אולימפיים ולאליפויות עולם מדיד. בבריכה למשל, הרמה בהחלט תחרותית ואפשר היה לראות מספר סטודנטיות אמריקניות מאוניברסיטאות עם תכניות ספורט איכותיות כמו דיוק, פלורידה וטקסס, שלא רק זכו במדליות מול שחייניות שייצגו את ישראל בתחרויות בינלאומיות כולל משחקים אולימפיים, אלא הן לא התקשו לעשות תוצאות טובות יותר מקריטריון B לריו. אין לישראל יותר מידי עומק בשחייה הנשית לדוגמא. הוספת שחייניות איכותיות לסגל רק תגביר את התחרויות באימונים ותמשוך את השחייה הישראלית כלפי מעלה. כך שכאן בוודאי שיש חשיבות למכביה.

למכביה גם חשיבות עבור הספורטאים הישראלים. באתלטיקה למשל מרגריטה דורוז'ון השיגה את הקריטריון לאליפות העולם בהטלת כידון. זה פן נוסף לחשיבות הספורטיבית של המכביה כתחרות נוספת שיש לספורטאים ישראלים מול קהל ביתי כדי לשבור שיאים אישיים ולאומיים או להשיג קריטריונים לתחרויות בינלאומיות.

ברוב התחרויות כמובן שישראל היא זו שדומיננטית, אבל בענפי ספורט מסוימים בהם לישראל אין מסורת ספורטיבית או בענפים מתפתחים, המכביה מהווה הזדמנות ללמוד ולהתפתח. רוגבי, קריקט, כדורעף חופים, אלה ענפים בהם ישראל יכולה לצבור הרבה ידע מספורטאים ומאמנים שמגיעים ממדינות עם מסורת של הצלחות, שם הספורט ממוסד יותר וברמה גבוהה יותר. למשל, עבור טורניר הוקי שדה הנשים במכבייה, הוקמה נבחרת ישראלית על ידי יהודיה שייצגה את ארגנטינה באחת המכביות הקודמות. קרי, ענף חדש נולד בזכות המכביה. גם אם הטורניר עצמו כולל רק ארבע נבחרות ובמשחק על הארד ישראל הפסידה להולנד 11:0. אבל ככה מתחילים.

בנוסף, חלק מהתחרויות במכבייה משלבות בתוכן גם את אליפות ישראל, ביניהן ההתעמלות וההתעמלות האומנותית (ענף בלי רגע דל, או סקנדל או פסטיבל). קרי, תחרות ברמה הלאומית הכי גבוהה שהמדינה יכולה להציע עם כל המשמעויות וההשלכות המקצועיות של אליפות המדינה. כך שגם כאן למכביה יש חשיבות ספורטיבית.

לא פשוט לארגן אירוע ספורט רב ענפי. משחקים אולימפיים נודדים בין ערים ומדינות כל ארבע שנים. אני לא יודע אם יש עוד מדינה שמארחת אירוע בסדר גודל מורכב כזה כל ארבע שנים. הארגון לא מושלם, יש חריקות שלפעמים מאוד מעצבנות, אבל יש עקומת למידה בין משחקים. השנה נוספו חידושים נוספים, כשתחרות רכיבה על סוסים אורגנה באצטדיון וינטר והארנה בירושלים הפכה לזירת הוקי קרח. רוצה לומר, ישראל מכוונת לארח אירועי ספורט נוספים והמכביה מוכיחה שיש יכולת אירוח מורכבת ויצירתית.

הדיון פה הוא על ספורט תחרותי, אבל ההשפעה של המכביה גדולה גם לגבי ספורט חובבני או עממי, כשכל יהודי בתפוצות יכול לראות את עצמו מועמד לייצג את המדינה. השאיפה לייצג את המדינה במכביה יכולה להיות המוטיבציה לעסוק בספורט ובכך יש רווח. לישראלים שאינם ספורטאים תחרותיים קשה יותר לייצג את ישראל במכביה, אבל עדיין אפשר היה לקחת חלק בריצת הלילה בירושלים (5 ק"מ, 10 ק"מ וחצי מרתון).

רוצה לומר, המכביה אירוע בו החשיבות הספורטיבית משנית לחשיבות הציונית-תרבותית-חינוכית-הסברתית ולחשיבות הכלכלית-תיירותית. ועדיין, האירוע עומד בקריטריונים של ספורט תחרותי ובעל השפעה קצרת טווח וארוכת טווח על הספורט הישראלי. הנטייה לזלזל ולהחליט שאנחנו כאימפריית ספורט גלובלית יודעים כבר הכל ואין לנו מה ללמוד מכ10,000 יהודים שמגיעים לפה מאפיינת את תרבות השיח הספורטיבי בתקשורת הישראלית. למכביה יש חשיבות ספורטיבית וצריך לזקק את מקורות הידע והיכולת שדרכם הספורט הישראלי יכול ללמוד ולהשתפר.

*

הבלוג מסיים את השבוע בפרידה מהיהודי היקר צ'אק בלייזר שהלך לעולמו. בלייזר היה עסקן מושחת שתיחמן ורימה ושיכן את חתוליו בדירה במגדלי טראמפ עד שנתפס על ידי הFBI, הפך למודיע והפיל את פיפ"א. שבת שלום.

מסר ממארק ספיץ
הצלחה מפוספסת