נבחרת הכדוריד של ארגנטינה למכביה בכותל (צילום: יואב דובינסקי)

נבחרת הכדוריד של ארגנטינה למכביה בכותל (צילום: יואב דובינסקי)

בשבועיים האחרונים כמעט כל יום עסקתי בענייני מכביה לטובת מחקר על השפעת המכביה ה20 על הדיפלומטיה הישראלית, כחלק מהעניין המחקרי שלי בדיפלומטיה הספורטיבית של ישראל ובשימוש של ישראל בספורט לצרכי מיתוג ודיפלומטיה. בשבועיים האחרונים הסתובבתי ברחבי הארץ, בלא מעט מגרשים, טקסי פתיחה וסיום, אזכרה לאוסטרלים, ערב מינגלינג עם יקירי מכבי, אירועים פתוחים כמו קבלת שבת בנמל תל אביב או ערב של בילויים ביפו העתיקה, ריצת לילה בירושלים וביומיים האחרונים הצטרפתי לשני סיורים שנעשו לבאי המכביה: אחד לגליל ואחד לירושלים העתיקה.

את ההכנות למחקר הספציפי הזה התחלתי לפני כשנה וחצי וכפי שכתבתי בעבר, הוא לא מומן על ידי המכביה בשום אופן. אני מודה במיוחד לרואי הסינג על העזרה בגישה לאירועים, בקישורים למי שצריך ובכלל בטיפול המסור בבקשות שלי. את הממצאים למחקר אנתח בחודשים הקרובים ואני מניח שאציג בכנסים בצפון אמריקה ואנסה לפרסם בז'ורנלים אקדמיים, אבל את הפוסט הזה אקדיש לסיכום המכביה כפי שחוויתי אותה בעיניים ישראליות, כקהל וכתקשורת.

אתחיל בדברים הטובים ואומר שהמכביה רלוונטית מתמיד. היא מכניסה מאות מיליוני שקלים דרך המשתתפים ובני משפחותיהם ומשאירה אותם עם טעם טוב לגבי ישראל וכשגרירים טובים של המדינה.

דיברתי עם משתתפים וחברי משלחות מלא מעט מדינות והסכומים שהם משלמים עבור חוויה של שבועיים בישראלים גבוהים מאוד. הסכום שהם משלמים מאוד תלוי במדינה המשתתפת (יש הנחות למדינות עולם שלישי), במצב הכלכלי של המשתתף (משתתפים במצב סוציו-אקונומי נמוך לא פעם מקבלים עזרה או סבסוד מסוים), במשלחות מסוימות ספורטאים מצטיינים גם מקבלים סבסוד כדי להעלות את הרמה של התחרות וכן תחרות המאסטרס לא פעם עולה יותר מאשר תחרויות האופן והג'וניור. ללא סבסוד, משתתפי מדינות כמו אירופאיות מערביות נפרדים מאזור של 4,000-5,000 אירו, בצפון אמריקה מכ8,000 דולר ובאוסטרליה אפילו צפונה מחמש ספרות. אלה סכומים הרבה יותר גבוהים ממה שחשבתי לפני המשחקים.

לא אומר שיש בקרב המשתתפים תחושה שעוקצים אותם או שעושים עליהם סיבוב, אבל בהחלט הביעו דאגה מעלות ההשתתפות. יחד עם זאת, לא רק שהמחירים לא מרתיעים, המשתתפים חוזרים מידי ארבע שנים במספרים גדולים יותר, כולל המשלחות הגדולות ביותר שיצאו מארצות הברית (מעל 1,100), אוסטרליה (מעל 500) וגרמניה (מעל 200) ומיותר מדינות (מעל 70). בשורה התחתונה, כמעט כל מי שדיברתי איתו או איתה אמרו לי שהם נהנו מאוד מהחוויה בישראל.

כמובן שהיו גם לא מעט קיטורים. המשלחות פזורות במלונות ברחבי הארץ, בהתאם לענפי הספורט ומיקום התחרויות. זה אולי נוח מבחינת הסעות, אבל אין חוויה של כפר אולימפי שכולם באותו מקום. תחרות הנוער היא היוצאת מהכלל, שם היה יותר ריכוז של המשתתפים כשכמעט כל התחרויות נערכו בחיפה. מצד אחד היו חברי משלחות שקיטרו על זה שלא יוצא להם לפגוש את חבריהם למשלחת המשתתפים בענפים אחרים. מנגד היו ספורטאי מאסטר שדווקא שמחו על זה שיש הפרדה בינם לבין הנוער, היות ופער הגילאים גדול מידי ויש תחומי עניין אחרים. טענות נוספות ששמעתי היו לגבי מחסור במתקני אימונים ליד המלונות, עומס ספורטיבי שלא אפשר יותר מידי זמן לצאת לטיולים בארץ ולבילויים, טענות על היעדר הסיקור התקשורתי של המשחקים בישראל ובאופן כללי קיטורים על בלגן ישראלי בארגון.

למיטב הבנתי, המכביה עברה בשלום ובלי נפגעים בנפש וזה לא דבר של מה בכך כשחמסין בחוץ ויש סכנה ממשית להתייבשות ולמכות חום. דבר נוסף שחששתי ממנו היה הטרדות מיניות או אונס וגם לגבי זה מהמארגנים אמרו לי שלא קיבלו תלונות . שוב, בשורה התחתונה, כמעט כל מי שדיברתי איתו סיפרו על חוויה מאוד חיובית גם בתחרויות וגם לגבי הרושם מישראל, כשחלק גם הביעו מחשבות על עליה.

קיים בעייני פער גדול בין איך שהמשתתפים מחו"ל חוו את המכביה לאיך שישראלים חוו אותה. או במילים אחרות, המכביה פספסה את הישראלים והישראלים פספסו את המכביה. כי למרות שהרמה לא גבוהה במיוחד, ברוב אירועי הספורט שהייתי בהם, היתה אחלה אווירה. בריכת השחייה החדשה בוינגייט היתה מלאה כשבאתי וכך גם האולם בהדר יוסף בתחרויות ההתעמלות וההתעמלות האומנותית. גם בתחרויות קטנות יותר ראיתי עשרות צופים, ביניהם ישראלים – בעיר הורים שהגיעו עם ילדים קטנים לראות חוויה ספורטיבית לא מאיימת. בעיני זה היה מקסים.

יחד עם זאת, לתחושתי הרבה יותר אנשים רצו לבוא ולחוות את המשחקים או היו רוצים לעשות זאת, אבל ויתרו בגלל היעדר אינפורמציה. השיווק בישראל לא היה מספיק אגרסיבי, אתר התחרויות לא היה נוח למשתמש והפעילות של המכביה ברשתות החברתיות לא היתה אינטראקטיבית מספיק כדי לענות מספיק מהר לשאלות פרטניות וגם האפליקציה לסלולרי לא נתנה את הפתרונות הדרושים. כמו כן שיתוף הפעולה בין מחלקת התקשורת של המכביה לתקשורת הישראלית לא היה נוח במיוחד בלשון המעטה, מה שהוביל לסיקור תקשורתי מועט, כמעט ולא היו שידורים ישירים בטלויזיה למעט הגמרים, בעיתונות הכתובה ובאינטרנט היה סיקור ציני ועוקצני לפעמים אפילו על גבול הבורות וכתבות הצבע היה קצרות מאוד או התמקדו בסיקור מאוד שטחי וסטריאוטיפי על תגלית ומפעל שידוכים ליהודים. לתחושתי, גם לא היתה מספיק אינטראקציה בין ישראלים לבין משתתפי המכביה. בין אם במכוון או לא, כל זה יצר נתק בין הקהל הישראלי לבין המכביה.

רוצה לומר, המכביה ה20 היתה אחת המכביות המוצלחות שתרמה מאוד לכלכלה הישראלית, השאירה רושם טוב, יצרה שגרירים חדשים ולגבי תרומתה הספורטיבית עדיין מוקדם לדעת. אולם, אצל הקהל הישראלי מכביה 2017 התקבלה בעיקר באדישות או השאירה תחושת פספוס ואפילו חמיצות מסוימת.

מסקנות מהליכה בחוף הכרמל
מבט מפוכח