חולצת קרלי לויד (צילום: יואב דובינסקי)

חולצת קרלי לויד (צילום: יואב דובינסקי)

14 החודשים שנמשכו מיוני 2015 אז נפתח גביע העולם לנשים בכדורגל ועד לאוגוסט 2016, טורניר הכדורגל האולימפי בריו, היו מיוחדים מאוד עבור כדורגל הנשים האמריקני כשריגוש רודף ריגוש. זכייה בגביע העולם בקנדה שכללה שבירת שיאי קהל ורייטינג, מסע משחקי ידידות לציון האליפות, חגיגות הפרישה של אבי וומבאק, הזכיה בטורניר She Believes Cup בבית, מאבקי שכר מתוקשרים עם ההתאחדות ואז האכזבה בהדחה ברבע הגמר בברזיל.

אחרי השנה האינטנסיבית ההיא, מאז המשחקים האולימפיים הנבחרת באנטי-קליימקס מתמשך. הופ סולו הודחה מהנבחרת בתירוץ שטותי על שקראה לנבחרת שבדיה המתגוננת "פחדניות" אחרי ההפסד בפנדלים ומי שנראתה כנבחרת איימתנית ובלתי עצירה נמצאת במצב של חיפוש עצמי, לא רק טקטי אלא גם מנהיגותי.אין טורניר גדול באופק אז המאמנת ג'יל אליס יכולה לנצל את הזמן כדי לעשות ניסויים בהרכב. בינתיים יש לא מעט שכר לימוד, כשבטורניר She Believes Cup השנה ארצות הברית סיימה במקום האחרון ואת טורניר ארבע האומות האמריקניות פתחו בהפסד ראשון בהיסטוריה לאוסטרליה, שעד אז המאזן נגדן עמד על 0-2-25.

העומק והכישרון שם, אבל העסק חורק. קרלי לויד אמנם שיחקה כמה חודשים באנגליה, זכתה בגביע עם מנצ'סטר סיטי ונבחרה לשחקנית השנה בעולם, אולם בפיפ"א כמו בפיפ"א, זו בחירה שמזכירה משהו את זו של ליאו מסי למצטיין המונדיאל. הקפטנית של הנבחרת לא מצליחה לסחוף אחריה את יתר השחקניות. הפרישה של וומבאק וההשעיה של סולו, השאירו את רוב נטל ההנהגה על כתפיה ועל כתפי אלכס מורגן. לויד אמרה שהיא רוצה להיזכר כמי שעבדה הכי קשה באימונים כי אליפות העולם ב2019 והמשחקים האולימפיים ב2020 יהיו כנראה אקורד הסיום בקריירה המפוארת והמעוטרת שלה.

גם אלכס מורגן חילקה את זמנה בעונה שעברה בין הליגה האמריקנית לכדורגל האירופי, כששיחקה בליון עימה זכתה גם בליגת האלופות. אם בהכנות למשחקים האולימפיים השילוב בין לויד למורגן (שנוסתה כחלוצה אחרי פרישתה של וומבאק) היה חלק מרכזי בנבחרת, אז בטורניר ארבע האומות הן כמעט ולא שיחקו ביחד. במשחק היחיד בו שתיהן פתחו, ארצות הברית נכנסה לפיגור 1:3, לפני קאמבק של שלושה שערים בעשר הדקות האחרונות שמעבר לדרמה החזיר משהו מהכבוד האבוד.

קריסטל דאן ומלורי פיו צעירות מבטיחות מאוד ומראות ניצוצות, אבל לא מספיק יציבות. כריסטן פרס, בקי סאבורן, סידני לרו וקלי אוהרה שחקניות שכבר צברו לא מעט משחקים במדים הלאומיים, אבל לא מנהיגות מובילות. השוערת אליסה נאהר רחוקה מהנעליים של הופ סולו. ההגנה האמריקנית לא נראית מתואמת. גם בניצחון 0:3 על יפן במשחק שסגר את הטורניר, סגנית אלופת העולם הגיעה ללא פחות הזדמנויות מהאמריקניות. את נקודת האופטימיות אפשר לשאוב ממייגן ראפינו, שהחמיצה את המשחקים האולימפיים בגלל פציעה ובטורניר ארבע האומות היתה היחידה שהתעלתה בארצות הברית ושערים ובישולים שלה תרמו לשני הניצחונות.

ההפתעה הגדולה של הטורניר היתה הנבחרת האוסטרלית, שסיימה עם מאזן מושלם, כולל כאמור ניצחון היסטורי על ארצות הברית, שלווה ב2:4 על סגנית אלופת העולם יפן וחגיגה של 1:6 על הברזילאיות. הזכייה בטורניר זו גושפנקא שההעפלה לרבע הגמר הגביע העולמי בקנדה לא היה איזה הבלחה מקרית, אלא שיש כוח עולה שם בדאון-אנדר.

יפן אמנם זכתה בגביע העולמי ב2011, הגיעה לגמר האולימפי ב2012 ולגמר הגביע העולמי ב2015 ובוודאי שמקווה להצליח במשחקים האולימפיים בבית בעוד שלוש שנים, אבל אחרי שכשלה במוקדמות למשחקים האולימפיים בריו 2016 גם בטורניר ארבע האומות היא נראיתה לא טוב עם תבוסות לאוסטרליה וארצות הברית ותיקו בודד עם ברזיל שבכלל נראית שבורה למרות שרק לפני שנה הגיעה לחצי הגמר האולימפי בבית.

אפשר להתייחס לשנה האחרונה כשנה פוסט אולימפית, שהמעצמות עושות הערכות מחדש. הרי האליפויות המרכזיות יערכו רק ב2019 וב2020 ועד אז בעיקר מעבירים את הזמן בכל מיני טורנירים מזדמנים. אולם כשמסתכלים במקביל על אליפות אירופה, שם שתי הפייבוריטיות גרמניה (האלופה האולימפית ואלופת אירופה שש פעמים ברציפות) וצרפת (מארחת אליפות העולם הבאה) לא הרשימו בבתים והודחו כבר ברבע הגמר ובגמר יתמודדו המארחת הולנד ודנמרק המפתיעה, אפשר לראות שגם באירופה יחסי הכוחות משתנים. אמנם אי אפשר להסיק מזה שום דבר על הטורנירים בעוד שנתיים, אבל השנה האחרונה מראה שגם האימפריות פגיעות ושכדורגל הנשים הופך ליותר ויותר תחרותי.

הסכם לוס אנג'לס 2028
תפסנו את העז