הפסל של גנרל רוברט אי לי שהיה בניו אורלינס (צילום: יואב דובינסקי)

הפסל של גנרל רוברט אי לי שהיה בניו אורלינס (צילום: יואב דובינסקי)

כשאני מגיע לערים שלא הייתי בהן עדיין בארצות הברית ויש לי מספיק זמן אני אוהב לקחת סיורים במקום, בין אם צעדות או אוטובוס תיירים בשביל אוריינטציה וכדי שיספרו לי על האירועים המרכזיים שעיצבו את ההיסטוריה המקומית. היות ואני מסתובב במדינות הדרום, נושאי מלחמת האזרחים והעבדות עולים בתדירות שכיחה.

כך היה גם בספרינג ברייק, כשעליתי על אוטובוס התיירים בניו אורלינס, אחת הערים המעניינות והרב תרבותיות באמריקה. אחרי שעברנו את הסופרדום ששימש כמכסה אחרי הוריקן קתרינה ואחרי שהמדריך סיים לספר בדיחות קרש על הבחירה של ניו אורלינס בפליקנס כשם קבוצת הכדורסל, האוטובוס עבר ליד האנדרטה של גנרל רוברט אי לי, שהוביל את צבאות הדרום במלחמת האזרחים. חודשיים אחר כך, העירייה הורידה את הפסל וראש העיר נשא נאום שמצוטט באופן קבוע בימים האחרונים:

סוגיית האנדרטאות של הקונפדרציה מורכבת. הטיעונים של הצד התומך בהורדת הפסלים רציונלי וערכי: לא להנציח אנשים שנלחמו עבור עבדות, לא להנציח בוגדים שנלחמו נגד ארצות הברית, היסטוריה אפשר ללמוד מספרים או במוזיאונים וכמו שאין פסלים של היטלר בגרמניה לא צריך להלל את תרבות העבדות בכיכרות ובפארקים ובכך למזער מהנזק ההיסטורי.

יחד עם זאת, יש גם טיעוני נגד שלאו דווקא מקבלים ביטוי מספיק הולם בדיון התקשורתי. המורשת של גנרל לי, ג'פרסון דייויס (נשיא הקונפדרציה) וסטונוול ג'קסון בעייתית, כי הם הובילו את צבאות הדרום נגד האיחוד ועל כך נחשבים לבוגדים. נושא העבדות עמד במרכז מלחמת האזרחים, אבל גם סוגיית העצמאות של המדינות מול הממשל הפדרלי – נושא שעדיין עומד במרכז המחלוקת בין הרפובליקנים לדמוקרטים. גם אם השלושה מזוהים בעיקר עם הקונפדרציה, היה להם חלק במלחמות כחיילים בצבא ארצות הברית וללי היה גם חלק בכניעה לאברהם לינקולן ולצפון ובאיחוד המחודש עם ארצות הברית. רוצה לומר, הם היו בצד הלא נכון של ההיסטוריה, אבל הדיון סביב המורשת הגזענית שלהם הוא דיון מורכב.

מעבר לזה, מאות אלפי חיילים מתו בקרבות כשחלק לא מבוטל גויס מבלי ששאלו אותם לדעותיהם הפוליטיות. חלק מאנדרטאות הקונפדרציה מנציחות את החיילים שנהרגו או קרבות נוראיים ויש להן חשיבות היסטורית עבור הקהילות במדינות הדרום. בשנים האחרונות הייתי בעשרות אירועי ספורט בארצות הברית. לא מעט מהם נתנו כבוד לחיילים, קצינים, שוטרים, משפחות שכולות וכו'. רוצה לומר, במדינה מאוד מיליטנטית, לזכור חיילים שנפלו לא מוריד מהבושה ההיסטורית של העבדות. נכון שיש אנדרטה לחיילי הדרום בבית הקברות הצבאי הלאומי בארלינגטון, אבל אני מבין את החשיבות שיש לאנדרטאות כאלה גם בערים ובקהילות שספגו אבידות כבדות.

השבוע האחרון היה אולי השבוע המטלטל ביותר עבורי מאז שהגעתי לטנסי. לראות בטלויזיה נאצים צועדים ברחובות וירג'יניה ואת הנשיא דונאלד טראמפ מגנה בצורה רפה, אחר כך קורא בקושי משפט שמאשים את הKKK, ניא-נאצים וגזעני הכוח הלבן ויום אחר כך בועט בדלי ושוב מאשים את שני הצדדים, היה מאוד טעון עבורי. אני חושב שטראמפ איבד את אמריקה. השאלה היא לא יואב דובינסקי שתמך בברני סנדרס, הדמוקרטים שבמילא נגדו או אפילו הממסד הרפובליקני שהפסיד לטראמפ בבחירות. אלה הרפובליקנים שעמדו לצידו בבחירות שפורשים ומתנערים ממנו או מטילים ספק ביכולת שלו למלא את תפקיד הקומנדר אנד צ'יף. כמו כן, אם היתה תקופה שחשבתי אחרת, אחרי השבוע האחרון אני עם קווין דוראנט שהודיע שלא יגיע לבית הלבן אם גולדן סטייט תוזמן.

הניסיון של טראמפ להסית את הדיון מסקנדלים הבלתי נגמרים בנשיאות שלו לנושא הפסלים, לא הוריד את להבות הביקורת כלפיו אבל כן פתח דיון ציבורי שחשוב לקיים. אני מתנגד לאנרכיה ולסטודנטים ופעילים מטעם עצמם שמחליטים להפיל פסל באמצע הלילה. אני חושב שעל הקהילות להחליט מה הפסלים משקפים עבורן. לא דין פסל שהוקם אחרי מלחמת האזרחים כדי להנציח חיילים שנהרגו ומשפחות שנהרסו כדין פסל שהוקם בשנות ה60 כריאקציית נגד לתנועת זכויות האזרח ואומץ כסמל של הKKK.

שלט בצ'רלסטון, דרום קרוליינה, במקום שהיה שוק עבדים (צילום: יואב דובינסקי)

שלט בצ'רלסטון, דרום קרוליינה, במקום שהיה שוק עבדים (צילום: יואב דובינסקי)

ההשוואה של טראמפ בין גנרל לי לבעלי העבדים ג'ורג' וושינגטון ותומאס ג'פרסון קצת מקוממת, אבל אם הולכים עם הלך הרוח הזה, השאלה איפה עוצרים היא שאלה לא פשוטה. כי גם האבות המייסדים גרשו אינדיאנים, טבחו בהם ולקחו את אדמתם. כך שיש פה פתח לדיון על ההיסטוריה הבעייתית של ארצות הברית שחורג רק מנושא העבדות.

אין לי שום בעיה אם עירייה מחליטה שפסל פוגע ברגשות התושבים ומחליטים להוריד אותו ולשים במוזיאון ואין לי שום בעיה אם הקהילה מחליטה שהוא בעצם מנציח היסטוריה שצריך לשמר. גם אין לי בעיה עם דיון על נושא מאוד טעון שבו חלק נפגעים וחלק לא, אבל ההחלטה צריכה להיות ציבורית ולא אנרכיסטית וכמובן שלא מלווה בצעדות של מיליציות של נאצים ברחובות. אם יש משהו שמעודד אותי בשבוע האחרון זה שכמעט כל המפלגה הרפובליקנית יצאה בצורה חד משמעית נגד הנאצים, הקלאן והגזענים. עם הנשיא הזה אני נמנע מלפתח אופטימיות שהעזיבה של סטיב באנון זאת הסנונית שמבשרת את בוא האביב, אבל כמה שפחות אלט-רייט (שם שהווייט סופרמסיסט מאוד אוהבים כי במבטא כבד זה נשמע כמו אולד-רייך) בעמדות קבלת החלטות עדיף לעולם.

טנסי לא היתה מהפורשות הראשונות מהאיחוד אבל כשהחלה מלחמת האזרחים היא הצטרפה לקונפדרציה למרות שהיתה גם התנגדות גדולה לפרישה. נוקסוויל עצמה היתה חלוקה והקרב עליה היה עקוב מדם. נסעתי לא מעט בדרום. חרשתי את טנסי ונסעתי לא פעם לקנטאקי ולג'ורג'יה וביקרתי כמה פעמים בצפון ובדרום קרוליינה וחציתי את מיסיסיפי ואכלתי פודינג בננה נפלא באלבאמה והדרמתי ללואיזיאנה ולפלורידה. ההיסטוריה של הדרום מרתקת אותי, כי היא מלאה בניגודים. לצד ההיסטוריה של העבדות, הקלאן והבטן המתהפכת כל פעם שעוצר לידי ברמזור פיק אפ טראק עם דגל הקונפדרציה, יש גם הרבה מה לאהוב פה. אנשים חמים, אוכל טעים ומגוון, ספורט, דת וקהילה מקשה אחת הם ואיך אפשר שלא לאהוב את המוזיקה בדרום כשנחשפים ליצירת קאנטרי מורכבת ומבריקה כזאת:

עולם קטן מאוד
ליקוי