את סוף השבוע האחרון אני מעביר בוויסלר (Whistler), בריטיש קולומביה, שם הצגתי את המחקר שערכתי על הנצחת חללי מינכן במשחקי ריו 2016 בכנס של IAPS, ארגון פילוסופיית הספורט הבינלאומי. עבורי הימים האחרונים היו מרגשים במיוחד. לא רק שהצגתי מחקר על נושא שאני מסקר או חוקר למעלה מעשור וסגירת מעגל עבור המשפחות השכולות, אלא שזו החזרה הראשונה לקנדה מאז שעזבתי את אוטווה, לפני יותר מחמש שנים.

וויסלר עצמה היא כפר קטן וקסום, למרגלות ההרים שבהן נערכו תחרויות הסקי באולימפיאדת החורף בוונקובר ב2010. הנסיעה למעשה החלה עם יום בוונקובר, ביקור בעמודי הטוטם בסטנלי פארק, הליכה ארוכה על החוף או ליד קנדה פלייס שמציין 150 שנות עצמאות למדינה. ונקובר שונה משמעותית מטורונטו המאוד אמריקנית, מונטריאול והשפעותיה הצרפתיות או אוטווה הבירה הבירוקרטית. יש הטוענים שוונקובר היא לא חלק מקנדה – אם כי הטענה הזו רווחת לגבי כל אחת משלושת הערים הגדולות.

ונקובר רב תרבותית ומכילה והמטרה שלה היא להיות העיר הירוקה בעולם ב2020 וכשעוברים ליד אנשים יש ריח חזק של גראס באוויר. מה שכן, את השלג והקור המקפיא מחליף גשם וערפל. לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל הוא שם. לצערי, בביקור שלי הערפל הפגין נוכחות מכובדת והסתיר את מה שאמור להיות נוף משגע. סוג של סן פרנסיסקו קנדית, אבל עם מבטא אנגלי כבד יותר.

היות והרבה שלג לא יורד בוונקובר, תחרויות הסקי במשחקי החורף 2010 נערכו בוויסלר – מרחק של כשעתיים נסיעה במה שאמורה להיות אחת הדרכים היפות בעולם. כפי שציינתי, הערפל מנע ממני להעריך את יופייה המלא של הדרך, כך שלמרות שאין ספק שהנסיעה לאורך החוף מיוחדת, אני יותר התרשמתי מהנסיעה בכביש מס' 1 בקליפורניה.

בכל מקרה, וויסלר עיירת סקי מקסימה. בסתיו, כשאין שלג, היא משמשת כיעד עליה לרגל לרוכבי אופניים למיניהם ולמטיילים שעושים הליכות. האטרקציה המרכזית זה הרכבל שכשעולים איתו לשתי הפסגות של ההרים מרגישים שמשקיפים לא רק על צמרות העצים אלא על העננים מלמעלה. פחד אלוהים איך יורדים משם עם מגלשיים או אופניים/ שוב, לצערי הערפל מנע ממני להעריך עד כמה הנוף עוצר נשימה, אבל גם עם מבול וראות לקויה זה יפיפה.

קנדה אחת המדינות הפתוחות והסוציאליות בעולם המערבי. חיים בריאים זה ערך חשוב והספורט העממי מאוד דומיננטי. כשגרתי בקנדה כתבתי לא פעם על הבעייתיות של הקנדים לייצר נבחרות תחרויות בספורט קבוצתי שאינו הוקי קרח. ההחלטה של הקבוצות מטורונטו לשחק בליגות האמריקניות, הורסות כמעט כל סיכוי לתחזק ליגות קנדיות מקצועניות ברמה גבוהה. המרחקים גדולים, פיזור האוכלוסייה לא אחיד וכמובן שהחורף מקשה מאוד. על הנייר קנדה צריכה להיות במקומות 2-3 בעולם בכדורסל בכל אליפות עולם או משחקים אולימפיים. רק שבפועל היא בקושי מעפילה. גם כדורגל הגברים הקנדי לא ממש פקטור.

בספורט יחידני, שמתבסס בין היתר על התשתיות לספורט עממי ועל תרבות של אורח חיים בריא, קנדה מצליחה הרבה יותר. כמובן שזה בא לידי ביטוי בצורה ניכרת במיוחד בענפי ספורט החורף. אולימפיאדת ונקובר 2010 היתה הרדמפשן של קנדה. אחרי שבמשך יותר משני עשורים המדינה נשאה אות קלון של המדינה היחידה שלא זכתה בזהב אולימפי במשחקי קיץ (מונטריאול 1976) וחורף (קלגרי 1988) אותם ארחה, הקנדים לא רק שברו את הקרח אלא כבשו את הפודיום וסיימו במקום הראשון בטבלת המדליות, כשהיא זוכה ביותר מדליות זהב מאשר כל משלחת אחרת (טבלה המדליות הרשמית מדרגת את המשלחות על פי כמות המדליות על פי הצבע שלהן ולא הכמות הכללית). היו להם תכניות נהדרות לשלב את הקהילה ולגרום לכל קנדה להתאחד סביב המשחקים, המורשת הכלכלית הצדיקה את עצמה (להבדיל מהקטסטרופה של מונטריאול ב76') וכמובן שער זהב בלתי נשכח של סידני קרוסבי.

למרות שזו היתה הפעם הראשונה שלי במערב קנדה, גם עבורי ונקובר וויסטלר היו סוג של קלוז'ר. כל פעם שראיתי סניף של טים הורטונס (ברור שקניתי טים-ביטס) או שזפזפתי בTSN וראיתי שיש משחק CFL, גל של חום מוכר עבר לי בגוף. למעשה, אחד האירועים המגניבים שהייתי בהם באולימפיה שביוון, היה טקס הדלקת הלפיד למשחקי ונקובר 2010. לא משנה מה עברנו ביחד, תמיד תהיה לי פינה חמה לגלוריוס אנד פרי(זינג) קנדה.

מפונקים, לכו ליורובאסקט
בלאדי מרי