פייטון מנינג הגיע ביום שישי לאוניברסיטה לתת הרצאה על מנהיגות כחלק מסדרת הרצאות שמקיים החוג למדע המדינה. למעשה זה היה יותר שאלות ותשובות עם ראש התכנית, שלא אתגרו אותו יותר מידי על נושאים שנויים במחלוקת כמו למשל הטענות להטרדות מיניות, דעתו הפוליטית על המחאות או זעזועי מוח וCTE. מנינג כמובן הגיע לדבר מול קהל בייתי, שקיבל אותו בסטנדינג אוביישן ונפרד ממנו בסטנדינג אוביישן. כמות התובנות על מנהיגות שהיו שם ("מנהיגות מרוויחים לאורך זמן, לא מקבלים בגלל הטייטל") לא הותירה איזה תובנה משנת חיים.

למעשה, חלק גדול ממה שפייטון אמר, כבר שמעתי בנאום הפרישה ("אני לא המוסר הכי טוב, אני בוודאי לא רץ הכי מהר, אבל רציתי תמיד להגיע הכי מוכן") או בסיטואציות אחרות. לחובבי הענף זה ידוע, אבל לטענתו את הקריאה "אומהה" פייטון אימץ אחרי שהחדירו מיקרופונים לקווטרבאק ויריבים החלו לשמוע את הדיבורים שלו בטלויזיה. מנינג סיפר שהוא היה חייב לעבור לדבר בקודים ו"אומהה" היה הסימן שעוברים מתכנית A לתכנית B. הוא גם סיפר שבזכות הקריאה מזמינים אותו לסטייקים בנברסקה.

הוא גם סיפר על החוויות באוניברסיטת טנסי, על ההחלטה להישאר לשנת הסניור האחרונה למרות שכבר סיים את התואר בשלוש שנים . שנה אותה הוא הגדיר כאחת הטובות בקריירה (והשווה את עצמו בכך לטים דאנקן) ועל הקשרים שיצר. אם אני כן לוקח משהו פרקטי מההרצאה, זה את היכולת שלו לנתח מה הוא עשה אחרי הניתוח כשהצטרף לדנבר והבין שהוא כבר לא הקווטרבאק שהיה באינדיאנפוליס, שהכתף שלו לא נעה כמו בעבר ושהוא לא יכול למסור באותה מיומנות כפי שעשה בעבר. זה קצת הזכיר לי את מייקל ג'ורדן אחרי הפרישה הראשונה ובכלל גרם לי לחשוב על דברים שהייתי יכול לעשות בעבר שאני כבר לא עושה היום ואיך התגברתי על זה או אימצתי הרגלים אחרים כדי להגיע לאיפה שאני מכוון.

זו לא היתה הרצאה משנת חיים ואפילו לא היו שאלות מהקהל, כפי שהיה נהוג בהרצאות אורח אחרות שהייתי בהן (כמו עם ד"ר אמט אומלו שחוקר את זעזועי המוח בפוטבול, עם השחקן הנהדר אלן אלדה או עם הסוכנים מרפי ופנייה). אפילו ביקשו לא לצלם ולכן התמונה של הכרטיס על רקע האצטדיון. אבל זו היתה שעה נחמדה מאוד של גיבוש ושל מציאת מכנה משותף. האמת, שזה לא מעט בימים אלה.

קבוצת הפוטבול של טנסי, איך נאמר, לא מאוד מרשימה השנה. ניצחנו בחאווה את ג'ורג'יה טק, הפסדנו בשברון לב לפלורידה הבינונית להחריד ובשבת ניצחנו בקושי רב את אוניברסיטת מסצ'וסטס, אחרי משחק לא טוב גם בהגנה וגם בהתקפה. מה שכן, יש לנו ראנינג-באק נהדר – ג'ון קלי. התמזל מזלי ועליתי בהגרלה לקניית כרטיס ב10$ למשחק בשבת הקרובה מול ג'ורג'יה בולדוגס, שלפחות מאז פתיחת העונה נראית כמו הקבוצה המאיימת ביותר בSEC מזרח. בשנתיים האחרונות ניצחנו אותם בזכות קאמבק מרשים, כשלפי דעתי במשחק הביתי מולם ב2015 התחלתי את מסורת היציאה במחצית (בעצם אולי זה היה נגד ארקנסו).

*

רק שתחושת הקהילתיות והחיבור של שישי אחר הצהריים, התנדפה לחלוטין בשעות הערב עם הנאום המפלג באלאבמה. מה היה דחוף לו לקלל ספורטאים. מה הוא היה צריך לפתוח את קן השרצים הזה? מה היה נחוץ לו להגדיר לבעלי קבוצות מה זו נאמנות לדגל? נשיא מפלג, שבכוונה פותח פצעים, דורך עליהם, שופך עליהם מלח ומסובב את הסכין. כאילו שלא חסרות לו צרות מבית עם הרפובליקנים שדופקים לו את הרפורמה לאובמקר או עם רוקטמן.

אמריקה מפולגת מאוד. התיקון הראשון לחוקה אמנם מבטיח חופש ביטוי, אבל בפועל מאוד קשה להתבטא מבלי לפגוע במישהו. בכלל, מתקיים שיח של חרשים כשהטיעונים כל כך מוקצנים שקשה לסנן את המהות. CNN למשל בחרה לקיים דיון על ג'מל היל, השדרית מESPN שקראה לטראמפ ווייט סופרמסיסט, כשהיא מעלה לשידור פרובוקאטור רפובליקני. ידה ידה ידה, הדיון פוצץ, שוב הטיעון הרפובליקני הוגחך ושוב CNN יצאה מצטדקת בפני עצמה.

היל הפכה בינתיים לאחד מסמלי ההתנגדות ואפילו אוזכרה על ידי לברון ג'ימס כשהסביר את ציוץ התמיכה בסטף קרי. אקטיביזם של ספורטאים שחורים החלו לפני עשרות שנים, כריעות הברך החלו בימי אובמה, ספורטאים החרימו ביקורים בבית הלבן גם בימי בוש וגם בימי אובמה, לכן בכל זה אין חדש תחת השמש. מה שכן חדש זה שהנשיא סימן קבוצה שלמה שלא תוזמן ושנשיא קרא לשחקנים "בני זונות" וקרא לאנשים שתרמו לקמפיין שלו מיליוני דולרים לפטר אותם. עד לאירועי שארלוטסוויל חשבתי שהווריורס צריכים להגיע לבית הלבן כאקט של רצון טוב לאיחוד, אולם מאז אותו שבוע עם נאומי "האשמה בשני הצדדים" ו"אנשים טובים בשני הצדדים" היה די ברור שזה לא יכול לקרות.

כבר חשבתי שאחרי שגמגם לגנות את הניו-נאצים והכוח הלבן גם תומכיו במפלגה הרפובליקנית מתחילים להתרחק ממנו, אבל כמו דאוס אקס מכינה הופיעה הילרי קלינטון עם הספר החדש שלה והבייס שוב התאחד. אין על הקלינטונים כדי לאחד את הרפובליקנים סביב טראמפ. כל ראיון שלה, משכיח את הנזק שיוצר טראמפ. אפקט נוסף שמאחד את הרפובליקנים זה הקיטורים הפאסיבים-אגרסיביים בניו יורק ובקליפוניה על הניצחון בקול הפופולרי. רוב אמריקה השלימה עם הבחירה בטראמפ ומנסה להכיל את המצב, אבל פה ושם הוליווד וניו יורק זורקות קטנות בנושא, מייד תגיע תגובת נגד מפלגת על פייק ניוז או תקשורת ליברלית וטראמפ מקבל שקט מבית.

לזכות עולם הספורט יאמר שהיתה התייצבות מאוד חד צדדית לצד השחקנים, כשחלק מהממסד הספורטיבי, אפילו זה שנהנה מתמיכה רפובליקנית חזקה, גינה את נימת דברי הנשיא. מצד שני, ציפיתי ליותר מנהיגות משחקנים לבנים בNFL שיכרעו ברך לצד חבריהם ולא רק יעמדו שלובי ידיים. המחאה באמת קיבלה יותר תהודה ביום ראשון, עם קבוצות שלמות שעמדו שלובות ידיים או שלא עלו להמנון.

מצד שני, השינוי לא יגיע מסטיבי וונדר שכורע ברך מול קהל ביתי בסנטרל פארק שחוגג בפסטיבל האזרח הגלובלי. זה מראש קהל שלא רצה את טראמפ. הבעיה של טראמפ תתחיל כשהמחאות יגיעו לספורט המכללות וכריעות הברך יקרו מידי שבוע באלבמה, בדרום קרוליינה, במיסיסיפי וכשלכל אורך רצועת התנ"ך הבייס הרפובליקני יצטרך לבחור מה יותר חשוב לו: טראמפ או פוטבול.

מצטייני התשע"ז
המסר נחנק