כריעת הברך של קולין קופרניק היא התמונה המזוהה עם אקט המחאה לגבי מצב האוכלוסיה השחורה באמריקה ובעיקר סביב אלימות משטרתית והיעדר אכיפה. קופרניק וחבריו הכורעים הפכו לפנים של המחאה כי אקט כריעת ברך בהמנון משחק פוטבול מצטלם יופי ומקבל הרבה רייטינג. אולם המחאה החלה עוד קודם. לברון ג'ימס ומיאמי היט כבר ב2011 מחו בתמונה קבוצתית על המוות של טרבור מרטין שנורה למוות רק כי לבש קפוצ'ון. כוכבי NBA רבים עלו לחימום עם חולצת "אני לא יכול לנשום" כמחאה על המוות של אריק גארנר שנחנק על ידי שוטר בניו יורק. קבוצת הפוטבול של אוניברסיטת מיזורי הצטרפה למחאה על גזענות בקמפוס והובילה להתפטרות נשיא האוניברסיטה. היו עוד מחאות רבות של ספורטאים לפני קופרניק וסביבו. שיא נוסף של המחאה היה בטקס הESPYS האחרון אותו פתחו לברון, כרמלו אנתוני, כריס פול ודוויין ווייד באמירות על המצב.

ללברון ג'ימס יש מספיק כסף. הוא יכול להרשות לעצמו לדבר חופשי, גם במדינה שהצביעה לרפובליקנים וגם אם הבעלים של המועדון שלו תמך בדונאלד טראמפ. לא לכולם יש את הכסף של לברון, אבל זה גל מחאה שמובל על ידי ספורטאים עם כוח וכסף, שיודעים להשתמש בכוח בצורה אפקטיבית כדי להעביר את המסר, בין אם דרך אקטים שמועברים בתקשורת המונים או ישירות לקהל היעד דרך רשתות חברתיות. מסר שהאוכלוסייה השחורה באמריקה סובלת מגזענות מערכתית, שמערכת האכיפה פועלת באלימות יתר ושבתי המשפט לא עושים צדק.

מה בין המחאות של קופרניק ולברון שהחלו עוד בקדנציה הראשונה של אובמה למחאות של סוף השבוע? או ליתר על מה מחתה אמריקה בסוף השבוע? אנטי-טראמפ? חופש ביטוי שמותר למחות בהמנון בלי לפחד מסנקציות כלכליות? הפגנת סולידריות בין שחקנים? הפגנה שהנשיא לא יגיד לנו מה לעשות? סטף קארי לא סרב לבוא לבית הלבן כמחאה על מצב האוכלוסייה השחורה באמריקה. גולדן סטייט ווריורס מחתה כנגד טראמפ, הרטוריקה שלו מאז קמפיין הבחירות והדרך האיומה שהתמודד עם אירועי שארלוטסוויל. נכון שיש קשר לגבי גזענות, אבל מה לזה ול"אני לא יכול לנשום" או לקפוצ'ונים? הידיים השלובות של השחקנים וההודעות לעיתונות של הבעלים ושל מנהלי הספורט יוצרים חזית אחידה, אבל מול מה? מה בין המסר בכריעת הברך של ג'רי ג'ונס למסר בכריעת הברך של קולין קופרניק?

לברון, קופרניק וחבריהם ממשיכים את דרכם של גלי המחאה של ספורטאים שחורים פורצי דרך, כמו ג'סי אואנס שהתנגד לקיום המשחקים האולימפיים בברלין 1936 הראה בדיוק מה שווה תורת הגזע של היטלר וקיבל לגיטימיות בינלאומית בזמן שסבל מגזענות מבית. כמו ג'קי רובינסון שסדק את הסגרציה בבייסבול. כמובן שיש קשר ישיר לגל המחאות בשנות ה60 וה70 של מוחמד עלי, טומי סמית' וג'ון קארלוס, קארים עבדול ג'באר וביל ראסל שהושפעו מתנועות זכויות אזרח. לברון, קופרניק ושות' ייזכרו בהיסטוריה כמי שלקחו את המחאה השחורה כמה צעדים קדימה אחרי עשורים בהם אמריקה שכנעה את עצמה שהיא במצב "פוסט גזעני" וכוכבים גדולים נמנעו ממחאות כי גם רפובליקנים קונים נעלי התעמלות.

מצד אחד סטף קרי צודק כשהוא בא בטענות לספורטס אילוסטרייטד על השער ממנו נעדר קולין קופרניק. מצד שני, קולין קופרניק לא היה חלק ממחאות סוף השבוע. השער של ספורטס אילוסטרייטד דווקא מייצג נאמנה את הסתירה הפנימית (אומה שסועה, הספורט מאוחד). עוד מוקדם להבין את משמעות מחאות השבוע האחרון, אולם מרוב מחאות המסר המקורי מוסתר. סוגיית אי-העסקתו של קופרניק היא חרפה לNFL, אבל זה קוריוז והעסקתו בטח לא תהיה ניצחון סופי. מי שבכל זאת מקשר בין המחאות של השבוע למחאות נגד אלימות משטרתית הוא לברון ג'ימס ששוב משתמש בתהילתו ובכספו כדי לעשות שינויים חברתיים. הוא ממובילי המחאה על מצב השחורים באמריקה, הוא תורם עשרות מיליונים לקהילה וכשהוא יוצא נגד הנשיא ודבריו המפלגים, יש לזה משמעות אחרת מספורטאים אחרים שבורחים מנושאים שנויים במחלוקת כל עוד זה לא פופולרי.

יחד עם זאת, לברון הפסיד חמישה גמרים של NBA, ממשיך להביא את החבר'ה לשחק איתו ואי אפשר לסלוח לו על הפוטש. או במילים אחרות, אם מתמקדים במסביב, המסר המרכזי יכול ללכת לאיבוד.

הנהגת הקהל הביתי
מערך שוטגאן