בשנת 1972, כחלק ממאבק זכויות הנשים בארה"ב, נוסף תקנה תיקון לחוק החינוך – תקנה הידועה בכינויה טייטל 9. על פי התקנה שום אדם בארצות הברית לא יסבול מאפליה או ימנעו ממנו הטבות על בסיס מגדרי במערכת חינוכית שמקבלת תמיכה כלכלית פדרלית. לתקנה יש השלכות על מספר נושאים, ביניהם זכויות אימהות חד הוריות, איסור על הטרדות מיניות וכמובן בנושא ספורט. המשמעות הספורטיבית היא שוויון במספר מלגות ובתנאים ואם יש קבוצת גברים מסוימת, המוסד החינוכי יצטרך להקים קבוצת נשים מקבילה או קבוצת נשים בענף אחר.

ההשפעה של טייטל 9 על ספורט הנשים בארצות הברית עצומה. בתוך ארבעה עשורים, מספר הילדות העוסקות בספורט מאורגן בבתי ספר גדל בלמעלה מפי 10. עדיין אין שוויון במספר הספורטאים והספורטאיות, אבל בזכות השוויון בתנאים באוניברסיטאות נשות ארצות הברית הן אלו שנותנות לאמריקנים את המקום הראשון בטבלת המדליות האולימפית בשני משחקי הקיץ האחרונים בלונדון ובריו.

אם נחזור לכדורגל, היות ופוטבול המכללות הוא המאני-מייקר ואין מקבילה נשית, לא מעט אוניברסיטאות מאזנות את המלגות עם קבוצות כדורגל נשים מבלי שתהיה קבוצת כדורגל גברים. זה יוצר מצב שבו לילדות באמריקה יש אופק מקצועי להתפתח דרכו שאין לנשים ברוב העולם. כדורגל נשים פופולרי בעיקר בעולם הדמוקרטי ובסין, ככה שמראש התחרות היא בין מספר מאוד מצומצם של מדינות. היות וכדורגל במועדונים עדיין מחפש את עצמו, לארצות הברית יש יתרון מבני עצום בזכות טייטל 9.

הצד השני של החוק, זה שלאוניברסיטאות אין אינטרס לקיים קבוצת כדורגל גברים שבה הספורטאים מקבלים מלגות. ברוב העולם הספורט התחרותי עובר דרך המועדונים מהגילאים הצעירים ולאו דווקא דרך מערכת החינוך כמו באמריקה. כך שילד אמריקני שמשחק כדורגל, מבין מגיל צעיר שאין לו דרך להתפתח דרך מועדון ודרך מערכת החינוך כדורגל כנראה שלא יוביל למלגת לימודים או למקצוענים.

כפועל יוצא, האתלטים הכי טובים הולכים לפוטבול, לכדורסל ולענפים בהם כן מחלקים מלגות. להבדיל מכל העולם בו כדורגל הוא ספורט להמונים, בארצות הברית כדי להתפתח לכדורגלן דרך המכללות צריך לבוא ממשפחה שמסוגלת לממן את הלימודים באוניברסיטה.

אירוח מונדיאל הנשים ב1999 הפך לאירוע אייקוני עבור ארצות הברית ועבור הכדורגל האמריקני. הזכייה הביתית הובילה להתפתחות הענף, לדורות שגדלו על מיה האם והגוזיה של ברנדי צ'סטיין. אבי וומבאק המשיכה את דרכן והדור של הופ סולו, קרלי לויד ואלכס מורגן גדל על אותה אליפות.

להבדיל, מונדיאל 1994 לא הוביל להפיכת ארצות הברית לאימפריה בינלאומית. זו עדיין מדינה ענקית מלאת מהגרים
עם תרבות ספורט אדירה שמשחקת באיזור קונקאקאפ הקיקיוני, ככה שעד לקמפיין הנוכחי העפלה למונדיאל לא היתה ממש אתגר. מצד שני, בשום טורניר ארצות הברית לא התקרבה לאיום על זכייה בגביע. הMLS אמנם גדל וכמה מהקבוצות מביאות בקביעות רבבות אוהדים, אבל הרמה ממשיכה להיות של ליגה בדרג ב' או ג' באירופה.

בתקשורת האמריקנית לא חסכו ביקורת מהנבחרת על הכישלון בהעפלה ולא תירצו את ההדחה בשער פנמי שלא היה. חבל לי מאוד שארצות הברית לא תהיה במונדיאל, כי נראה לי שזו היתה חוויה להיות פה בזמן שהיא תתחרה ברוסיה. חבל גם על ילדים אמריקנים שלא יראו את הכישרון הצעיר כריסטיאן פוליסיק הנהדר, שבאמת גדול על הנבחרת בכמה דרגות.

*
אם כבר בסיכום קמפיין מוקדמות המונדיאל עסקינן, ההחלטה השערורייתית שלא לשחק במערך שיכלול: שוער, שחקן, שחקן, שחקן, שרן, שחקן, שחקן, שחקן, דור מיכה, ערן זהבי, שחקן – עלתה לנו בסיכוי לעשות סנסציה ולסיים מעל איטליה או ספרד. בכלל, כהזדהות מכביסטית עם גיל שלי שהפסיק לכתוב את יומן האליפות של הג'איינטס, החלטתי שבמונדיאל הקרוב לא אכתוב את יומן האליפות של הולנד. מאז שהזקן הנרגן עזב להחריב את יונייטד הקמפיינים של האוראנג' היו משפילים. בנוגע לישראל, אני מודאג מאוד שנישאר בתוך הקופסא ולא נראה נבחרת שמבוססת על דור מיכה וערן זהבי שתביא גאולה לציון. לכן, לבלוג אין ברירה וכדי להציל את המצב הוא צריך להראות פטריוטיות מה היא ולהוציא מהבוידעם את פתרון יום הדין: לואיס ואן חאל לנבחרת ישראל.

מערך שוטגאן
לגרש את השדים