אטלנטה אחת הערים האהובות עליי בדרום ארצות הברית ובכלל באמריקה. נכון שלפעמים יש בה תחושה שהיא לא פה ולא שם, אבל זה גם החן שלה. שיש בה את האווירה החמה הדרומית, אבל אין יותר אמריקה קפיטליסטית מקוקה קולה. שהיא בירת מדינה אדומה שבכיס הרפובליקני, אבל במרכז העיר מתנוסס מגדל CNN – סמל התקשורת הליברלית והפייק ניוז.

גם מבחינה ספורטיבית היא מלאה וריקה. מצד אחד, באמת יש בה הכל. קבוצת פוטבול שהיתה בסופרבול האחרון, קבוצת NBA עם פסל של דומיניק ווילקינס בכניסה לאולם, אלופת בייסבול עם שם שמעצבן אינדיאנים וקבוצת כדורגל שמביאה רבבות. אפילו אולימפיאדה היתה שם. רק שהכל ליד. ההוקס, הפלקונס, המשחקים ב96' – אלו לא המורשות של לוס אנג'לס, בוסטון או ניו יורק.

את הנסיעה לאטלנטה (שלוש שעות לכל כיוון) עשיתי כבר מספר פעמים במהלך השהות בטנסי, בדרך כלל סביב איזה אירוע ספורט שנערך בצהריים. בסוף השבוע הזה נסעתי לחנוך את המרצדס בנץ ארנה החדש, במשחק בין אטלנטה פלקונס למיאמי דולפינס. המרצדס בנץ ארנה החליף את הג'ורג'יה דום שסיים את תפקידו ההיסטורי בעונה שעברה. כמו לדום, גם לבנץ יש כיפה.

מלבד החגיגיות של אצטדיון חדש, התנאים לעיתונאים תענוג. אמנם יש זכוכית שמבודדת בין תא התקשורת לקהל וזה פוגע באווירה, אבל בפרס בוקס יש עשרות פלזמות גדולות שמשדרות לא רק את המשחק הזה אלא את כל המשחקים במקביל ובשורה הראשונה של תא העיתונות יש עשרות פלזמות אישיות קטנות. מוציא אותי מדעתי שיש בישראל מגרשי כדורגל ללא טלויזיות, ככה שהעיתונאים שמסקרים את המשחק לא יכולים לראות הילוכים חוזרים. ככה שבבנץ תענוג.

כמו כן, ואולי אפילו יותר חשוב, האוכל ביציע העיתונות במרצדס בנץ היה הטוב ביותר שאכלתי באיזשהו תא תקשורת, כולל אצל הבווארים בבאיירן, אצל רומן בצ'לסי או בכל מגרש אחר באמריקה. סלט אלמונדס וקרנבריז, סלט ירקות להרכבה עצמית, סנדווצ'ים עם נקניקים שאפשר להוסיף ירקות, סנדוויצ'ים קובאנים, סטייק ברוטב דבש שלקחתי מנה נוספת, תבשילי שעועית ותירס, חזה עוף, עמדה שבה אישה פורסת הודו, נאצ'וס, בייגלה גדול, פופקורן, שתיה קלה חופשית, מים כמובן, ואפילו מכונת גלידה שאפשר לבחור גלידת וניל, גלידת שוקולד (אולי גם גלידת שוקו-וניל אבל לא הסתדרתי עם הידית) ועל זה לפזר ממתקים או בוטנים ולשפוך רוטב שוקולד או רוטב סגול שאני לא זוכר אם זה היה רסבריז או בלובריז. במחצית היו המבורגרונים קטנים עם בצל מטוגן. ללקק את האצבעות.

האצטדיון עצמו חדש כמעט מהניילון. היו בו כבר כמה משחקי פוטבול וכדורגל. בעוד כמה חודשים הוא יארח את גמר הNCAA ובעונה הבאה את הסופרבול. אפרופו NCAA, כמה יפה זה יהיה אם אוניברסיטת ג'ורג'יה תצליח להגיע לגמר. הבולדוגס משחקים פוטבול נפלא בתחילת העונה וגם אם הם עדיין לא אלבאמה ואפילו אם יפסידו בגמר הSEC, אם ימשיכו בקצב הזזה לכל הפחות יובטח להם בול איכותי, מקום בפלייאוף ועימו סיכוי על ההתמודדות בגמר המכללות.

טנסי לעומת זאת, חזרה משבוע הביי עם קווטרבאק חדש שפתח. זה נגמר עם הפסד ביתי לדרום קרוליינה, כשהוולז סוגרים עשרה רבעים ברציפות ללא טאצ'דאון. על הSEC מזרח אין על מה לדבר בכלל ועכשיו השאלה היא אם בכלל נצליח לסיים במאזן חיובי. בכל מקרה, בהיעדר סיכוי לטנסי אני בעד שג'ורג'יה יזכו במזרח וחס וחלילה לא הפלורידה גייטורס שהשבוע הפסידו לטקסס A&M.

אם הבולדוגס במגמת עלייה ונראים כמו קבוצה משוחררת ורעבה, הפלקונס לעומת זאת נראים בפוסט טראומה מאותו רבע אחרון מול הפטריוטס. כל יתרון של אטלנטה נראה שביר. התסריט חזר גם מול מיאמי. ההיכרות שלי עם מיאמי דולפינס מסתכמת פחות או יותר באייס ונטורה וככה הם באמת נראו בהתחלה. במחצית הראשונה זה נראה לא כוחות, הפלקונס הובילו 0:17 וזה היה נראה כמו משחק לפרוטוקול. רק שבשנייה שוב החניק קצת בגרון. הדולפינס נגסו ביתרון, השוו ושתיים וחצי דקות לסיום אף עלו ליתרון של שער שדה.

זה היה אמור להיות הזמן של מאט ראיין לתת סיומת בריידית-רודג'רסית. הוא מסר והפלקונס התקדמו ואפילו נכנסו לאיזור הפילד גול של מיאמי. השאלה היתה אם הולכים להארכה או שראיין ישלים טאצ'דאון לניצחון. רק ש39 שניות לסיום הוא מסר אינטרספשן ובהיעדר מספיק פסקי זמן של אטלנטה, הדולפינים עברו לויקטורי פורמיישן.

הסיסמא של אטלנטה היא "רייז אפ" ובמהלך המשחק הקריאה חוזרת שוב ושוב, כולל בוידאו עם סמואל ג'קסון. אין ספק שלפלקונס יש קבוצה טובה ומאומנת. ראיתי אותם כמה פעמים העונה וכשהם בזון, הם בלתי עצירים. מצד שני, ברור לחלוטין שיש שם בעיית אופי, שההיחנקות לא נובעת מהאוכל הטוב אלא שהטראומה מהסופרבול נמצאת בכל סנאפ. אם פסיכולוג לא יעזור לבזים, אולי שינסו להזמין בלש חיות שיגרש את השדים.

הצד השני של טייטל 9
גריזלי