את סוף השבוע הזה אני מעביר בממפיס, כשש שעות נסיעה מנוקסוויל. זו הפעם השנייה שלי בעיר, כך שעל גרייסלנד כבר סימנתי וי. מרכז העיר של ממפיס תוסס מאוד וההשפעות המוזיקליות המגוונות ניכרות בכל פינה. יש מוזיאונים למוזיקת סול, רוקנרול, בלוז, היכל התהילה של המוזיקה בממפיס וכמובן אלביס. מועדון הבלוז של בי בי קינג הוא אחד ממוקדי התיירות בביל סטריט, רחוב הבידור הגדול. הסולן של להקת האול-סטאר של המועדון שהופיעה ביום שישי בערב, חימם גם את הפדקס פורום במוצאי שבת לקראת המשחק של הגריזליז מול גולדן סטייט.

מעבר למגוון המוזיקלי העשיר, לא חסר גם אוכל טוב ולא בריא. הריבס ברוטב ברביקיו בממפיס נהדרים, גם החזה עוף ברוטב ברביקיו (מוטיב די חוזר) ובמסעדת העוף המטוגן של גאס הייתי צריך לחכות חצי שעה עד שיתפנה שולחן.

רחוב ביל המרכזי מזכיר את ברבן סטריט בניו אורלינס ואת הרחובות המרכזיים בנאשוויל שמלאים במלכודות תיירים ולהקות קאברים, אבל מעבר לרובע הבידורי ממפיס לא עיר נעימה במיוחד. ברחובות המרכזיים יחסית בטוח, אבל גם שם התחושה שתמיד צריך להיזהר.

בכלל, ממפיס ידועה לשמצה כעיר שבה נרצח מרטין לותר קינג באפריל 1968 במרפסת של חדר 306 במוטל לוריין בו שהה. המוטל הפך למוזיאון לאומי לזכויות האזרח והביקור בו משאיר רושם חזק ועצוב על ההיסטוריה הגזענית של אמריקה. גם הסממנים הרפובליקנים בולטים יותר בממפיס מאשר במקומות אחרים בהם הייתי בטנסי, כולל פסל של ג'פרסון דייויס, מנהיג הקונפדרציה, בפארק הקונפדרציה במרכז העיר.

החיים בדרום ארצות הברית באמריקה של טראמפ מלווים ברגשות אשם תמידיים. מצד אחד אני מלא הערכה ותודה לדרך שבה מקבלים אותי כאן והאנשים מאוד חמים אם מתנהגים בענווה ונותנים כבוד למסורת המקומית. מנגד, היסטוריה מאוד בעייתית והנשיא המכהן כל שבוע מסבך את עצמו במשהו אחר וגורם במקרה הטוב לבושה גדולה ובמקרה הרע לנזק לאמריקה. הפעם עם אלמנות של חיילים.

הפדקס פורום אליו עברו הגריזליז לשחק אחרי שעזבו את הפירמידה (הפכה לחנות דייג גדולה) נמצא במרכז העיר, בסמוך לרחובות המרכזיים. המשחק מול הווריורס היה סולד אאוט (17,794 צופים), למרות שגם היו לא מעט קרחות. על הנייר, למעט מארק גאסול, אין לגריזליז קבוצה מלהיבה במיוחד. בטח לא בהשוואה לארסנל שיש לאלופה.

למרות ההבדלים בכישרון, ברבע הראשון הגריזליז עמדו יפה מול הווריורס ואף סיימו אותו ביתרון 5 נקודות. גולדן סטייט הגיעה לממפיס ב2 בלילה, למשחק באק-טו-באק אחרי הניצחון בניו אורלינס. כרגע הווריורס בעיקר מורידים חלודה מהקיץ, מריצים את השיטה של סטיב קר ומנסים לראות איך בחור שקורא לעצמו "סוואגי פי" מתאים לתרבות הארגונית במועדון. בהגנה בכל אופן, הווריורס עדיין בהילוך שני. גם מול יוסטון וגם מול ניו אורלינס, גולדן סטייט ספגה 120 נקודות וצפונה.מול ממפיס זה נגמר רק עם 111.

אם במשחק מול יוסטון הפציעה של דיימונד גרין החזירה את הרוקטס למשחק, מול הגריזליז גרין התקשה מאוד בשמירה על גאסול שחגג בצבע, מהשלוש ומהקו וברבע השלישי ממפיס עלתה ליתרון של 19 נקודות, כשסטף קרי על הספסל עם חמש עבירות. שם למעשה הוכרע המשחק. למעשה, זה לא ממש משנה מי שמר על גאסול. גרין, איגואדלה, תומפסון, או מי שלא הגיע בחילוף, לא הצליחו לעצור אותו. הוא סיים עם 34 נק' ו14 ריב', בהופעה דאנקנית.

בפתיחת הרבע הרביעי לממפיס התחילו לרעוד הידיים, ריבאונדים התפקששו, איבודי כדור טפשיים, סל עצמי וההפרש ירד לחד ספרתי. אולם זה לא היה היום של הווריורס שפספסו לא מעט זריקות חופשיות ועימן הזדמנויות לחזור. יש גם לציין שהפה של השופטים היה קצת קל על המשרוקית. קרי ודוראנט איבדו שליטה ונזרקו מהמשחק וגאסול סגר עניין ו10 שניות לסיום קיבל את חילוף הסטנדינג אוביישן שכל כך הגיע לו. גם כותב שורות אלו הצטרף למחיאות הכפיים.

המשחק מול הווריורס פתח עבורי את עונת הNBA 2017/2018. זו עונה חמישית בעשור האחרון שיוצא לי ללכת למשחק (קצת יותר מ20 בסך הכל ב10 אולמות שונים), כשסך כל משחקי הNBA בעשורים שקדמו לכך מגרד את האפס מלמטה. בשביל להגיע בזמן הייתי צריך לעזוב את המלון במחצית המשחק בין אלבמה לטנסי, כך שראיתי רק את 21 הנקודות הראשונות של הקרימזון טייד, מתוך 45 ששמו עלינו בכל המשחק, לעומת טאצ'דאון בודד שלנו. לא שמישהו בטנסי ציפה לנצח את אלבמה, אבל הקלות שבה הטופ של הSEC מנפנף אותנו מדאיגה מאוד.

כפי שקרה לפני המשחק בניו אורלינס בעונה שעברה, גם הפעם הבאתי לעמרי כספי נאחס והוא החמיץ את המשחק בגלל פציעה בקרסול. בקבוצה לא מודאגים אבל העדיפו שלא לזרז את החזרה שלו, אלא לתת לפציעה הקלה להחלים, ככה שכספי שנפצע במשחק פתיחת העונה ופספס גם את המשחק מול ניו אורלינס, אמור לשחק מול דאלאס. רק בריאות.

לגרש את השדים
"את יודעת מי הקוסם האהוב עליי?"