בסוף השבוע האחרון הייתי בכנס של סוציולוגי ספורט בצפון אמריקה שנערך בווינדזור, אונטריו, קנדה, שם הצגתי את המחקר שערכתי בקיץ על המכבייה. ווינדזור לא המקום הכי מרתק בעולם. מרחק מנהרה וביקורת גבולות מדאונטאון דטרויט, כשהאטרקציה המרכזית בעיר זה המלון-קזינו סיזארס שם הפסדתי 5 דולרים קנדים במכונות המזל.

מעבר לכמה מאות אנשי אקדמיה שהציגו את המחקרים שלהם, לכנסים כאלו בדרך כלל גם מוזמנים מספר הרצאות אורח או פאנליסטים מיוחדים. אחד הפאנלים המרכזיים היה בהשתתפות שני עיתונאים מESPN המופיעים לא פעם ב"אראונד דה הורן" – קייט פייגאן וקווין בלאקיסטון. פייגאן דיברה על הספר שכתבה "מה גרם למאדי לרוץ" – על ספורטאית מצטיינת בתיכונים שהתקשתה להתמודד עם המעבר למכללות ובסופו של דבר התאבדה. בלאקיסטון דיבר על מה הוביל אותו לעיתונות ולעיתונות הספורט ועל הבעיות החברתיות שהספורט האמריקני מתמודד איתם בעידן דונאלד טראמפ.

לאחר ההרצאות הקצרות שהעבירו, נערך פאנל קצר בו הם התייחסו למצב העיתונות, לקשר בין הפוליטיקה לספורט, לסוגיות שונות של החופש שיש לעיתונאים להביע את דעתם בצורה חופשית ברשתות חברתיות ולסוגיות נוספות. סוגיה שגם פייגן וגם בלקיסטון התקשו בה, היתה ליישב את הפער שבין עיתונות לאקדמיה. איך להנגיש את האקדמיה לעיתונות מבלי לרדד את השיח.

פייגאן הודתה ביושר שעיתונאים די עצלנים ושאין לה זמן לקרוא מחקרים של 40 עמודים כל פעם שהיא רוצה להתייחס לאיזה נקודה ואמרה שהרבה יותר פשוט לה להתקשר לגורם שעובד כעוזר מאמן שייתן את הזווית שלו על סוגיה מסוימת. בלאקיסטון טען שעל האקדמיה להיות אקטיבית יותר הן דרך מדיות חברתיות והן שחוקרים צריכים באופן אקטיבי לסכם את המאמרים שלהם לטורים של 750 מילה ולפנות או ישירות או דרך היח"צ של האוניברסיטה לעיתונות.

הפער שבין אקדמיה לעיתונות מעסיק אותי הרבה. בשנים האחרונות, בטח מאז שעברתי לטנסי, הפן האקדמי הרבה יותר משמעותי בחיי. בעיתונות אני די מחלטר כשפה ושם נוסע לאיזה משחק וכותב על זה טור. מצד שני, עבדתי בעיתונות מספר שנים, אני בוגר בית הספר לעיתונות כותרת ותואר שני בתקשורת פוליטית, הייתי במאות אירועי ספורט כעיתונאי וכתבתי או ערכתי אלפי כתבות. בנוסף כמובן יש את דה באזר הנהדר, פה אני כותב על מה שבא לי בלי מחויבות או עריכה מלמעלה כשהקו המנחה זה קוד אתי שספגתי בדרכי המקצועית והאקדמית.

הביקורת המרכזית על האקדמיה זה שחוקרים יושבים במגדל השן ושדוקטורים ופרופסורים שמתבטאים בביטחון לא נמצאים בשטח. שאנשים שטוענים שהם מומחים לנושא מסוים לא חיים אותו, אלא חיים באיזה בועה ובכוח דוחסים את המציאות לתוך כל מיני תיאוריות, קופסאות או תזות שאת חלקן הגו לפני למעלה מ100 שנה. לאקדמיה יצא שם של מוסד ארכאי. שלאו דווקא צריך אותו כבר כדי להתקדם מקצועית ושכדי לעשות אקזיט עם איזה סטארט-אפ לא צריך תואר במדע המדינה. שמחקרים באקדמיה לוקחים חודשים אם לא שנים ועד שמשהו כבר מתפרסם, כבר קרו אירועים חדשים המעסיקים את סדר היום.

לעיתונות לעומת זאת יצא שם של דיווח רדוד וחסר ביקורת עצמית גבוהה. שמה שמדווח בעיתונות לא עבר את סחבת הביקורת הארוכה של האקדמיה, אלא שבמקרה הטוב על הטקסט שפורסם היום עברו אתמול עריכה, הגהה ואולי גם עין משפטנית. שעיתונאים המדברים על נושא מסוים אינם בהכרח מומחים ולא עברו שנים של לימודים גבוהים בנושא שעליו הם מתבטאים בביטחון. כמו כן, בגלל מגבלות הפלטפורמות, המילים והזמין, העיתונות נתפסת כרדודה יותר וכמי שמשתעבדת לרייטינג ומתחנפת לקהל על חשבון חתירה למהימנות.

יש הרבה מאוד דמיון בין מחקר איכותני (שבו אני עוסק) לבין עבודה עיתונאית. בין אם מדובר באתנוגרפיה בשטח או בראיונות עומק, חלק מהטכניקות בין עיתונות למחקר איכותני דומות מאוד. מצד שני, יש גם הרבה שוני. באקדמיה הכל הרבה יותר מסורבל, בירוקרטי ולוקח יותר זמן. על הנייר באקדמיה דברים צריכים להיות יותר שקופים ומי שקוראים את המחקרים אמורים להבין את המתודולוגיה, איך המחקר נעשה ועל איזה מחקרים קודמים כל טענה מבוססת מה שלאו דווקא נעשה בעיתונות. מצד שני, בגלל הסרבול הרבה מאוד מידע הולך לאיבוד וכך גם היכולת להישאר אקטואליים.

אני די קרוע בין העולמות האלה, אבל הם גם די משלימים אחד את השני בחתירה לאמת. אני מתקשה להתחבר לעיתונאים שמדברים בביטחון על כל נושא בעולם במחשבה שהם ידענים גדולים מבלי שעברו השכלה פורמלית בנושא. מצד שני, אני גם מגלגל עיניים כשאני נוכח בהרצאות של אנשי אקדמיה שלא באו מהשטח ומדברים בביטחון מבלי שיש להם ניסיון פרקטי יום-יומי בתחומים שבהם הם אמורים להיות מומחים. גם האקדמיה וגם העיתונות רחוקים מלהיות מושלמים, סובלים מפוליטיקה פנימית, מבעיות כלכליות וחשיבות עצמית מוגזמת. מצד שני, גם האקדמיה וגם העיתונות חותרים לספר לאנושות משהו על המציאות. שניהם לא יתקיימו מבלי להיות יכולים להטיל ספק. בלי חופש ביטוי אין להם זכות קיום וככל שהאמון באקדמיה ובעיתונות יורד, ככה יותר ויותר מטורפים יכולים לנצל את זה כדי לזרות חול בעיני ההמונים, להגיע לעמדות כוח ולנהל את העולם.

"את יודעת מי הקוסם האהוב עליי?"
יהודיות השרירים