יחסי האקדמיה והעיתונות

על הדמיון והפער שבין היושבים במגדל השן באוניברסיטה למשרתי הרייטינג שמרדדים את השיח בתקשורת

בסוף השבוע האחרון הייתי בכנס של סוציולוגי ספורט בצפון אמריקה שנערך בווינדזור, אונטריו, קנדה, שם הצגתי את המחקר שערכתי בקיץ על המכבייה. ווינדזור לא המקום הכי מרתק בעולם. מרחק מנהרה וביקורת גבולות מדאונטאון דטרויט, כשהאטרקציה המרכזית בעיר זה המלון-קזינו סיזארס שם הפסדתי 5 דולרים קנדים במכונות המזל.

מעבר לכמה מאות אנשי אקדמיה שהציגו את המחקרים שלהם, לכנסים כאלו בדרך כלל גם מוזמנים מספר הרצאות אורח או פאנליסטים מיוחדים. אחד הפאנלים המרכזיים היה בהשתתפות שני עיתונאים מESPN המופיעים לא פעם ב"אראונד דה הורן" – קייט פייגאן וקווין בלאקיסטון. פייגאן דיברה על הספר שכתבה "מה גרם למאדי לרוץ" – על ספורטאית מצטיינת בתיכונים שהתקשתה להתמודד עם המעבר למכללות ובסופו של דבר התאבדה. בלאקיסטון דיבר על מה הוביל אותו לעיתונות ולעיתונות הספורט ועל הבעיות החברתיות שהספורט האמריקני מתמודד איתם בעידן דונאלד טראמפ.

לאחר ההרצאות הקצרות שהעבירו, נערך פאנל קצר בו הם התייחסו למצב העיתונות, לקשר בין הפוליטיקה לספורט, לסוגיות שונות של החופש שיש לעיתונאים להביע את דעתם בצורה חופשית ברשתות חברתיות ולסוגיות נוספות. סוגיה שגם פייגן וגם בלקיסטון התקשו בה, היתה ליישב את הפער שבין עיתונות לאקדמיה. איך להנגיש את האקדמיה לעיתונות מבלי לרדד את השיח.

פייגאן הודתה ביושר שעיתונאים די עצלנים ושאין לה זמן לקרוא מחקרים של 40 עמודים כל פעם שהיא רוצה להתייחס לאיזה נקודה ואמרה שהרבה יותר פשוט לה להתקשר לגורם שעובד כעוזר מאמן שייתן את הזווית שלו על סוגיה מסוימת. בלאקיסטון טען שעל האקדמיה להיות אקטיבית יותר הן דרך מדיות חברתיות והן שחוקרים צריכים באופן אקטיבי לסכם את המאמרים שלהם לטורים של 750 מילה ולפנות או ישירות או דרך היח"צ של האוניברסיטה לעיתונות.

הפער שבין אקדמיה לעיתונות מעסיק אותי הרבה. בשנים האחרונות, בטח מאז שעברתי לטנסי, הפן האקדמי הרבה יותר משמעותי בחיי. בעיתונות אני די מחלטר כשפה ושם נוסע לאיזה משחק וכותב על זה טור. מצד שני, עבדתי בעיתונות מספר שנים, אני בוגר בית הספר לעיתונות כותרת ותואר שני בתקשורת פוליטית, הייתי במאות אירועי ספורט כעיתונאי וכתבתי או ערכתי אלפי כתבות. בנוסף כמובן יש את דה באזר הנהדר, פה אני כותב על מה שבא לי בלי מחויבות או עריכה מלמעלה כשהקו המנחה זה קוד אתי שספגתי בדרכי המקצועית והאקדמית.

הביקורת המרכזית על האקדמיה זה שחוקרים יושבים במגדל השן ושדוקטורים ופרופסורים שמתבטאים בביטחון לא נמצאים בשטח. שאנשים שטוענים שהם מומחים לנושא מסוים לא חיים אותו, אלא חיים באיזה בועה ובכוח דוחסים את המציאות לתוך כל מיני תיאוריות, קופסאות או תזות שאת חלקן הגו לפני למעלה מ100 שנה. לאקדמיה יצא שם של מוסד ארכאי. שלאו דווקא צריך אותו כבר כדי להתקדם מקצועית ושכדי לעשות אקזיט עם איזה סטארט-אפ לא צריך תואר במדע המדינה. שמחקרים באקדמיה לוקחים חודשים אם לא שנים ועד שמשהו כבר מתפרסם, כבר קרו אירועים חדשים המעסיקים את סדר היום.

לעיתונות לעומת זאת יצא שם של דיווח רדוד וחסר ביקורת עצמית גבוהה. שמה שמדווח בעיתונות לא עבר את סחבת הביקורת הארוכה של האקדמיה, אלא שבמקרה הטוב על הטקסט שפורסם היום עברו אתמול עריכה, הגהה ואולי גם עין משפטנית. שעיתונאים המדברים על נושא מסוים אינם בהכרח מומחים ולא עברו שנים של לימודים גבוהים בנושא שעליו הם מתבטאים בביטחון. כמו כן, בגלל מגבלות הפלטפורמות, המילים והזמין, העיתונות נתפסת כרדודה יותר וכמי שמשתעבדת לרייטינג ומתחנפת לקהל על חשבון חתירה למהימנות.

יש הרבה מאוד דמיון בין מחקר איכותני (שבו אני עוסק) לבין עבודה עיתונאית. בין אם מדובר באתנוגרפיה בשטח או בראיונות עומק, חלק מהטכניקות בין עיתונות למחקר איכותני דומות מאוד. מצד שני, יש גם הרבה שוני. באקדמיה הכל הרבה יותר מסורבל, בירוקרטי ולוקח יותר זמן. על הנייר באקדמיה דברים צריכים להיות יותר שקופים ומי שקוראים את המחקרים אמורים להבין את המתודולוגיה, איך המחקר נעשה ועל איזה מחקרים קודמים כל טענה מבוססת מה שלאו דווקא נעשה בעיתונות. מצד שני, בגלל הסרבול הרבה מאוד מידע הולך לאיבוד וכך גם היכולת להישאר אקטואליים.

אני די קרוע בין העולמות האלה, אבל הם גם די משלימים אחד את השני בחתירה לאמת. אני מתקשה להתחבר לעיתונאים שמדברים בביטחון על כל נושא בעולם במחשבה שהם ידענים גדולים מבלי שעברו השכלה פורמלית בנושא. מצד שני, אני גם מגלגל עיניים כשאני נוכח בהרצאות של אנשי אקדמיה שלא באו מהשטח ומדברים בביטחון מבלי שיש להם ניסיון פרקטי יום-יומי בתחומים שבהם הם אמורים להיות מומחים. גם האקדמיה וגם העיתונות רחוקים מלהיות מושלמים, סובלים מפוליטיקה פנימית, מבעיות כלכליות וחשיבות עצמית מוגזמת. מצד שני, גם האקדמיה וגם העיתונות חותרים לספר לאנושות משהו על המציאות. שניהם לא יתקיימו מבלי להיות יכולים להטיל ספק. בלי חופש ביטוי אין להם זכות קיום וככל שהאמון באקדמיה ובעיתונות יורד, ככה יותר ויותר מטורפים יכולים לנצל את זה כדי לזרות חול בעיני ההמונים, להגיע לעמדות כוח ולנהל את העולם.

"את יודעת מי הקוסם האהוב עליי?"
יהודיות השרירים

תגובות

  • אריאל גרייזס

    יפה. הביקורת על האקדמיה שמנותקת מהעולם כנראה היתה קיימת מאז ומתמיד. אני מניח שגם הביקורת על העיתונות שהיא רדודה. כל מקום הולך לכיוונים שחלקם חיוביים וחלקם פחות. אני די מתעב נוסטלגיה לזמנים שבהם הכל כביכול היה יותר טוב. כן, העיתונות היום יותר רדודה, מצד שני יש לנו שקיפות הרבה יותר גדולה ואנחנו לא מוגבלים למתווך שמכריח אותנו לדיעה שלו.
    גם במקרה של האקדמיה, טוב לדעתי לפעמים שיש אנשים שיושבים במגדל השן שלהם. האינטרסים שלהם שונים מאשר אלו שצריכים כל הזמן להתעסק בחישובי רווח והפסד.

    הגב
    • יואב דובינסקי

      אני לא חושב שהטור עוסק בנוסטלגיה. למרות שבלאקיסטון אמר שהמוטיבציה שלו להיכנס לעיתונות היתה ווטרגייט.

      למגדל השן יש יתרונות, אבל כשמי שגרים במגדל השן ולא נמצאים בשטח מתיימרים ללמד השלכות פרקטיות, נוצר פער בעייתי.

      הגב
      • אריאל גרייזס

        הא, לא דיברתי על הטור. דיברתי על אלו שמקטרים כמה העיתונות נוראית היום

        הגב
        • Ollie Williams

          זה שלא היה ככ יותר טוב, לא אומר שלא היה פחות גרוע.

          הגב
          • אריאל גרייזס

            יותר מדי שלילות בשבילי

            הגב
            • tazza

              אריאל, אני כבר שנים רואה באתר שיש לך משהו דפנסיבי כלפי עיתונות בכלל ועיתונת ספורט בפרט. זה כי אתה בא משם ויודע שמגזימים עם ההשפעה של התקשורת?

              בקשר לדיון הזה, נראה לי שאולי וויליאמס מנסה להסביר בגדול שאין קשר בין מה שהיה פעם למה שהיה היום. כלומר, לא אכפת לי שפעם היה גרוע/טוב/אגדי, אכפת לי שהיום התקשורת בררה, אני לא מאמין למילה שאני שומע וכו' וכו'. זה שדברים אחרים יותר גרועים, לא עושה את העיתונות היום בסדר.

  • אמיתי

    או הא הביקורת הנוקבת נגד ג׳ורדי במשפט האחרון חסרת תקדים..
    מבין שני התחומים האלו עיתונות הוא התחום הצעיר יותר וזה שנימצא בסכנה גדולה יותר. בעידן המידע אנשים נעשים חסרי סבלנות למידע. או לניסיון להגיע להבנה שלו

    הגב
    • היסטוריה לעניים

      תראה גם בעיתונות יש כאלו במגדל השן שמנותקים מהפרקטיקה.
      למשל כאלו שמדברים על דור מיכה כל הזמן..

      הגב
    • tazza

      אני מבקש בלי ביקורת על ג'ורדי, הוא מושלם ויש לו עיניים כחולות אז נא להעריץ ולשתוק.

      הגב
  • אלי

    מה נאמר , כולם מחרטטים ומתפרנסים ולפעמים נכתב משהו טוב. סליחה על הבוטות אבל זו התובנה שלי ממה שנכתב.

    הגב
    • ירושלמי

      בוא נסכם שכולם ללא יוצא מן הכלל מונעים מאינטרסים שונים, בעיקר כלכליים.
      לפעמים גם יוצא שהאמת לצידם.
      מצד שני מה זה בכלל אמת? אמת היא לא אובייקטיבית אלא תלוית תפיסת המציאות של זה שמספר את הסיפור או קובע את כללי המסגרת. כך שאין אמת אחת נכונה.
      מצד שלישי אני בכלל נגד מחקרים איכותניים כשזה נוגע לספורט\מדע\טבע. כשמדברים על תופעות במקום על מספרים יש יותר סיכוי להטות את הממצאים לכיוון שלך.

      אינטרסים אינטרסים אינטרסים.

      הגב
      • tazza

        ירושלמי, אני מסכים אתך חלקית. אני לא יודע אם אתה בעניין של כדורגל ישראלי (אבל אם אתה ירושלמי ויש כדורגל טוב שם לאחרונה אז אולי). אבל אחת מהבעיות הכי גדולות של התקשורת היא לא האמת, אלא סיקור הוגן על בסיס נורמות חברתיות ברורות.

        למשל, אתה לא יכול לצאת נגד גזענות, נגד אלימות, נגד שנאת האחר, ואז לתת לאנשים כמו שלמה שרף לטנף על כל בעל עורלה שבועט פה בכדור- לברבר לנו את המוח בפריים טיים. כנ"ל 90% מהאנשים בתכניות שלהם.

        או לעשות חגיגה מכל אירוע אלים בטענת שה תמים של "אבל מה אנחנו קשורים, אנחנו רק מעלים מודעות" - בולשיט, הם חיים מזה וביום שזה יפסיק הם יפסידו על זה כסף.

        היריעה רחבה מלהכיל את חוסר האמינות וההגינות של התקשורת הישראלית, מבלי לגוע בכלל במושג החמקמק הזה שנקרא אמת.

        הגב
  • אבנר משער 2 (206)

    אשריך
    דווקא הדיכוטומיה תעשה אותך "מבין" יותר.

    הגב
  • D! פה ועכשיו

    אני חושב שזה בקלות הטור הכי טוב שלך שפורסם פה, שאני זוכר.

    כמו הרבה דברים בחיים, אם לא כולם - המציאות נמצאת בתנועה על הרצף ולא בצד זה או אחר. ולכולנו היה טוב להיות ערים יותר למוטיבציות השונות של הכותבים, בעיתון או באקדמיה.

    הגב
  • צור שפי

    אוף טופיק, כשתיארת את וינדזור קפצה אצלי השאלה מי קובע את מיקומם של כנסים כנ״ל ומהם שיקוליו.

    הגב
    • יואב דובינסקי

      הכנסים בדרך כלל הם תחת המטריה של ארגונים של חוקרי ספורט (למשל זה של ארגון סוציולוגי ספורט בצפון אמריקה - NASSS, אבל יש גם של היסטוריוני ספורט, ניהול ספורט, פילוסופיית ספורט ועוד). לכל ארגון כזה יש ועד מנהל, נשיאות, גזברות וכו'. הם אחראים על מציאת מיקום הכנסים הבאים. בדרך כלל יש נוהל שבו או שהוועד המנהל פונה ללשכות תיירות של ערים פוטנציאליות במטרה למצוא מלון מרכזי שיכול לארח את הכנס ולתת מחירים סבירים, או שלשכות תיירות של ערים המעוניינות לארח כזה כנס פונות לארגון. לפעמים הארגונים משתמשים בשירותים של חברה מקומית המתמחה בארגון כנסים ולהם יש את הקשרים המקומיים.

      כמו כן יש כנסים שמאורגנים על ידי אוניברסיטאות ספציפיות. במקרה הזה, בדרך כלל הכנס יתקיים באוניברסיטה עצמה והמחלקה באוניברסיטה שאחראית על הכנס תציע אלטרנטיבות שונות למגורים.

      הגב
      • צור שפי

        תודה יואב

        הגב
  • אסף the kop

    לא הבנתי איך הגעת למסקנה שעיתונאים ואקדמאים חותרים לאמת.
    הם לא שונים מאף אחד אחר ובטח שאינם מלאכים.
    מדובר בבעלי אג'נדה ואינטרסים שחלקם אף משרתים בעלי ממון (ואצל עיתונאים מרביתם).
    הם חותרים לאמת רק שהיא מתאימה לעמדותיהם.

    הגב
    • אייב

      שיח פוסט מודרניסטי על מהי בעצם האמת בעוד 3,2..

      הגב
    • יוני

      אני הבנתי שכוונת המחבר היתה שזה תפקידם. לא חושב שדובינסקי חוטא בטמינת הראש החול.
      כמובן שאם המחקר שלי על "למה טוב יותר לחיות משק לגדול בשבי" ממומן על ידי מועצת החלב, מצופה ממני להגיע לתוצאה ברורה.

      הגב
      • no propaganda

        הבעיה במחקרים בהסוג הזה היא שגם אם הם לא ממומנים ע"י מועצת החלב אז הם באים מהדעה הפרטית של החוקר או כל מקור לא אובייקטיבי אחר ואז מציירים את העיגול סביב המטרה והמחקר לא באמת שווה משהו(דרך אגב זה נכון גם למחקר "למה טוב לחיות משק לחיות בחופש")

        הגב
        • יוני

          תראה עד שהאדם לא המציא את הגדר, הן לא ידעו משהו אחר מלבד לחופש

          הגב
          • no propaganda

            בלי להכנס לעניין הספציפי(אין לי מושג מה טוב לחיות משק), הנקודה שלי היא שגם מחקרים שבאים מאידיאולוגיה בלי ולא מכסף הם מוטים לפי דעתו של החוקר וזה לא משנה מה הדעה שלו

            הגב
            • איציק

              זה יתכן אך ממש לא מחייב.

            • no propaganda

              ברור שזה לא מחייב, אבל לדעתי יש קורלציה סופר גבוהה בין דעתו של החוקר לתוצאות המחקר, ודאי כשמדובר בנושאים כמו פוליטיקה או טבעונות.

            • איציק

              נכון, אבל לא כל מחקר הוא פוליטיקה. אפילו במחקר איכותי יש ספורט, כלכלה, אומנות ששם יותר קל למדר את הדעה האישית. אני כבר לא מדבר על מחקרים שהם לא איכותיים אלה מחקרים שיש להם בסיס הרבה יותר מוצק. שם בטח קל יותר למדר את ההטיה.

            • no propaganda

              לגבי כלכלה אני לא כל כך בטוח כמה קל למדר.
              ברור שקשה להטות דברים במחקר במדעי המחשב :)

  • איציק

    יואב, כדי להגיב ברצינות לפוסט זה אני אצטרך פוסט ארוך מאלו ששדמי כותב ולכן לא אעשה זאת. זה לא כי לא אהבתי את הפוסט אלה כי נגעת בהרבה נקודות שמצריכות פתיחת דיון.
    אתייחס רק לפסקה אחת מהפוסט "פייגאן הודתה ביושר שעיתונאים די עצלנים ושאין לה זמן לקרוא מחקרים של 40 עמודים כל פעם שהיא רוצה להתייחס לאיזה נקודה ואמרה שהרבה יותר פשוט לה להתקשר לגורם שעובד כעוזר מאמן שייתן את הזווית שלו על סוגיה מסוימת. בלאקיסטון טען שעל האקדמיה להיות אקטיבית יותר הן דרך מדיות חברתיות והן שחוקרים צריכים באופן אקטיבי לסכם את המאמרים שלהם לטורים של 750 מילה ולפנות או ישירות או דרך היח"צ של האוניברסיטה לעיתונות."
    זו דוגמה לרדידות החצופה של העיתונאי שמצפה מהחוקר שיעשה לו את העבודה. גם יחקור, גם ישקיע זמן בפרסום אקדמי ואחר-כך עוד יסכם את המחקר בשביל העיתונאי. אז שגם יקבל את התשלום במקום העיתונאי. לחוקר בהרבה מקרים אין עניין לפרסם את מה שהוא עושה להמונים אלה לקהילה שלו שמתעניינת ותיקח את זה הלאה. העיתונאי צריך לקרוא את 40 העמודים ולא רק של חוקר ספציפי אלה אולי עוד כמה פעמים 40 עמודים כדי לעשות עבודה טוב. במקום זה הוא מצפה לסיכום (שיהיה מוטה לכיוון החוקר ולאו דווקא לכיוון החשוב לעיתונאי, כי החוקר יסכם את מה שלו נראה מעניין או רלוונטי). אז הוא יתקשר לעוזר מאמן, לאפסנאי ולחבר של השחקן. אז העיתונאי הזה הוא בטלן ועוד "מטיל אחריות" על החוקר.
    כל מה שכתבתי אני כתבתי מנקודת מבט אישית. אני מעולם לא שאפתי שאיזה פרסום שלי יגיע לעיתון כלשהו. מאד חשוב לי שהתעשייה הרלוונטית תדע על המחקר ותעשה מזה מוצר; שהקולגות שלי ידעו עליו וייקחו אותו הלאה, אולי בשיתוף איתי. אבל אם זה מעניין את ויקי מחדרה וזה לא מופיע בעיתון שלה, ממש לא מדאיג אותי. אם מישהו רוצה שהעבודה שלי תגיע לויקי בצורה ברורה ובהירה (כי הוא חושב שזה מעניין, שזה יביא קוראים, כסף, לא אכפת לי למה) הוא מוזמן לקרוא את העבודות שלי, לראיין אותי, אני לא צריך לסכם לו אותה ב-750 מילה.

    הגב
    • קורא

      לך אוךי אין אינטרס כזה, אבל לאוניברסיטה שלך בהחלט יש. אם האוניברסיטה מופיעה בעיתון יותר, היא נהנית ממוניטין טוב יותר, וממספר נרשמים עולה, ומהקצבות גבוהות יותר. אגב, תתפלא, אבל גם מרצים שמופיעים בתקשורת נהנים מביקוש גבוה יותר.

      עיתונאים מטבעם הם ממש לא עצלנים, אני עבדתי בשבתות ובשנית לא שעות, אבל אין לך מושג איזה כמויות מידע עיתונאי צריך לעבג בזמן מועט, במשכורת נמוכה, ובזה שכל יומיים מפטרים את השכן שלו והוא צריך לכסות עוד ועוד נושאים.

      בסופו של דבר האינטרס שלך ושלו אמורים להיות זהים, שכמה שיותר אנשים ייחשפו למידע חשוב ואמין, ולי אישית חבל שלא ברור לך שהעבודה שאתה עושה היא למען הציבור, ממש כמו עבודה עיתונאית.

      הגב
      • אמיתי

        מילים כדורבנות

        הגב
      • איציק

        כנראה שאתה כל כך אוהב לכתוב ששכחת שצריך גם לקרוא. אם לאוניברסיטה חשוב, שהיא תדאג לכך. שתעשה פירסום, יחסי ציבור, שתבקש ממני לעשות משהו. הכל טוב, אבל אל תשליך זאת עלי. לגבי העובדה שזה לטובתי, אולי. תן לי להחליט אם אני רוצה להשקיע בזה או לא. חלק יחליטו שכן וחלק, כמוני, שלו.
        לגבי עבודתך העיתונאית הסזיפית וקריאת החומרים האדירה. שאפו. כתבתי במפורש אל זה שציפה שהחוקר יעשה לו את הסיכום. אם אתה לא צריך סיכומים וקורא לבד, זה לא מתייחס אליך. הבנת נקרא בסיסי.
        אתה מעביר ביקורת על מה שלא הבנת. זו עבודה עיתונאית לא כל כך טובה.
        זה שאמיתי מגבה אותך רק מוכיח את טענתי.

        הגב
        • אמיתי

          ככה זה במגדל השן. מהיר ועצבני..(;

          הגב
          • איציק

            אכן, כשיש מי שעונה לא לעיניין והאחר שתומך בו, אז התגובה בהתאם.

            הגב
            • אמיתי

              תגובה ציונית הולמת

        • קורא

          "לחוקר אין עניין ניין לפרסם את מה שהוא עושה להמונים אלה לקהילה שלו".

          בעיניי, זה אומר הכל.

          הגב
          • איציק

            אני לא יודע מה זה אומר לך, אך אם אתה חושב שזה יעניין את ההמונים, זה תפקידך כעיתונאי להעביר את החדשה הזו הלאה, כמו שאתה לא מצפה מהכדורגלן שידווח על המשחק, מהסופר יכתוב כתבה על הספר, או ממבקר המדינה שיכתוב כתבה על הדוח שפרסם. כל אחד צריך לעשות את עבודתו.
            כדי להבהיר לך את העניין שאתה כנראה לא מבין, אנסה להבהיר מעבודתי. עם בעקבות עבודתי חדירת מתחזה קולי לבנק תהייה קשה יותר; כוחות הביטחון יוכלו לאתר סכנות מהר יותר ואמין יותר; והסנגור יוכל בצורה אמינה ויעילה להגן על לקוחו אם הקול באמת שייכת/לא שייכת לו, אני את שלי כחוקר בתחום עשיתי. אם אתה חושב שמערכות זיהוי קולי והגישות בהן אני משתמש מעניינות את הציבור הרחב, אם אתה חושב שתוכל לעשות כתבה נגישה לציבור מצד אחד ובלי לרדד לפופוליזם מצד שני, אתה מוזמן לעשות זאת. אני ייתכן ואשתף פעולה. למה אתה חושב שאני צריך להשקיע ב-750 מילה במשהו כזה, שלהערכתי גם לא מין העניין לציבור הרחב? למה חלה עלי חובה מוסרית כלשהי לדווח על זה? למה זה לא התפקיד שלך כעיתונאי אם אתה חושב שזה חשוב?
            ובטח שלקהילה שלי חשוב לי לפרסם, להם יש עניין גדול בזה. לי יש עניין לקיים איתם דיאלוג כדי להתקדם הלאה. זה הכלי שלי להמשיך לעשות את מה שאני אוהב, להתקדם במחקר וכן, גם קידום במקום העבודה. מה הבעיה עם זה?
            במקום לענות ברצינות, אתה מנסה לרדד את הדיון על פוסט מאד מעניין. טוב, כנראה זה מה שהעיתונאים עושים. הכל אינסטנט, העיקר הכותרת. לתוכן אין משמעות.

            הגב
            • אסף the kop

              איציק
              אתה אחראי על זיהוי קולי שמתקשרים לחברות לקבל שירות
              אתה אוייב האומה וצריך לבצע בך לינץ'

            • איציק

              אסף יקירי, זה לא באמת אני, זה העובד שלי ;)

            • אמיתי

              בלי להכנס למריבות וכאלה. יש הרבה במה שאיציק אומר. זו לגמרי אחריות העיתונאים. דא עקא צריך שניים לטנגו וגם הזמנים השתנו והיום גם אין לעיתונות את אותו הכוח והיכולת כמו פעם וגם לחוקרים ואקדמאים יש יותר אפשרויות להוציא החוצה מחקרים. קצת כמו בתעשיית המוזיקה- היום אתה נדרש להיות גם יחצן ופירסומאי. אבל זה באמת דיון מעניין ולגיטימי. דברים עובדים היום אחרת

            • איציק

              אמיתי, אני מקבל את דבריך ואולי אני עושה לעצמי נזק בכך שאינני עוסק ביחצנות. אבל גם לו הייתי עושה זאת, זה לא היה בגלל חובה כלשהי מצידי לעזור לעיתונאים או לרצות ציבור קוראים, אלה כדי לקדם את ענייני.
              אני גם לא אומר שאם עיתונאי יבוא וישאל, לא אהיה מוכן בשום אופן לדבר על העניין. אני כן אומר, שהעיתונאי צריך לפנות אלי לשם כך ולא אני אליו.

            • קורא

              איציק, זו לא חובה שלך לעזור לעיתונאי ולא חובה שלך לעזור לציבור להגיע למידע נגיש, אבל בעיניי זה חבל שאתה לא עושה את זה, אם אתה חושב שהמידע שלך יעניין את הציבור. יכול להיות שבתחום שלך זה באמת פחות יעניין את הציבור.

              אבל בגדול, מה בסיס האקדמיה, אם לא הרצון להבין את העולם בצורה טובה יותר ולהנגיש את הידע לכמה שיותר קהל? זה הבסיס בעיניי.

              שלא לדבר על כך שהמימון של האקדמיה הוא ציבורי. לי זה צורם שאין בך שום רצון להנגיש את המידע לכמה שיותר קהל, ויכול להיות שזה ההבדל בין זה שאני בא מחוג הומאני ואתה בא מחוג ריאלי.

              ואגב, אתה צודק שזה לא תפקידך לכתוב את ה-750 מלים האלה, וזה תפקידה של יחצנית האוניברסיטה, ואני בטוח שהיא עושה את זה.

              תסתכל למשל על דן אריאלי, כמה הוא הצליח לסייע לציבור בזכות זה שהוא הפך לדמות מוכרת, והכלכלה ההתנהגותית שלו נכנסה לתוכניות של משרד האוצר. כל זה לא היה קורה אם הוא לא היה יודע להנגיש את המידע בעצמו, ולא באמצעות היחצנית של האוניברסיטה.

            • איציק

              קורא, עכשיו מתחיל הדיון המעניין.
              1. כמו שכתבתי לאמיתי, אני מאד גרוע ביחצנות ולא עושה זאת. זה אולי חבל וכנראה במידה זו או אחרת פוגע בי, אבל אני לא יודע לעשות זאת. אני מניח שאני לא היחיד שאינו מתאים לכך בעולם האקדמי. אלו שטובים בכך ועושים זאת בהצלחה, כל הכבוד להם.
              2. במקרה שלי למשל, רוב הכסף הוא לא ציבור, אלה מגופים שממנים את המחקר ולהם יש לי את חובת הדיווח. הרבה מאד מחקרים בעולם עכשיו מבוצעים לא מכסף ציבורי.
              3. כשהכסף הוא ציבורי, אז גם שם לא הכוונה לדווח לכל הציבור, אלה יש נאמני הציבור שלהם יש את חובת הדיווח התקופתית, וכך גם נעשה. מי שלא מדווח בזמן, לא ממשיכים לממן אותו.
              4. אם כל פיפס של כל מחקר היה מדווח ישירות לציבור אז הציבור היה מוצף בכמות אדירה של מחקר שלא מזיז לו. אתה חושב שמישהו מהציבור הרחב מתעניין בכל למה שמישהו מוכיח במתמטיקה? כמה מהציבור היו רוצים שאינשטיין ייתן תקציר של תורת היחסות? כמעט אף אחד. גם מה שאני עושה כנראה לא באמת מעניין את הציבור, אלה התוצרים שעליהם לא אני אחראי. אגיד אפילו יותר, אם עושים מחקר על כתביו על עמוס עוז, כנראה גם בזה אין עניין לרוב הציבור. אז כשמוצאים משהו מאד מעניין, יוצא דופן, זה מגיע לציבור. משהו מאד חשוב, גם כן. אלו שמיחצנים את עצמם, או המוסד מיחצן אותם גם מגיעים, ותאמין לי, חלקם חבל שהגיעו, אבל כל הכבוד להם. זה לא יכול לעבוד כמו שאתה כותב.
              5. רוב המחקרים לא מנסים להבין את העולם, זו מטפורה יפה אבל במציאות זה לא כך. הפיזיקאים, הביולוגים והכימאים עושים זאת, גם רופאים במידה רבה, אך רוב השאר לא (הפסיכולוגים אולי מנסים להבין את נפש האדם). מה שכן, רוב המוסדות היום פועלים להנגשת הדברים האקזוטיים על-ידי הזמנת תלמידים וביצוע פעילויות איתם. זה דבר מבורך כי זה גם מאפשר לחוש את הדברים. תלמיד שמסתכל במיקרוסקופ או מפעיל מכונה שווה הרבה יותר מכל כתבה בעמוד 750. חלק מהדברים אפשר ורצוי להנגיש וחלק לא. כשאתה כותב "מה בסיס האקדמיה, אם לא הרצון להבין את העולם בצורה טובה יותר ולהנגיש את הידע לכמה שיותר קהל?" זה לא נכון. זו פנטזיה, אך לא המציאות. הרצון "להבין את העולם" זו סקרנות פנימית ולא מטרה אלטרואיסטית. המטרה היא לרצות את הסקרנות של עצמך, השאר הם לא המטרה. אין לרבים מאיתנו מטרה שכל אחד יבין את העולם טוב יותר. אנחנו נחלוק מידע זה בשמחה, אבל הרצון בהבנה זה משהו פנימי לחלוטין. אנשים לא הולכים לעבוד במחקר כדי להעשיר את הציבור, אלה כדי למלא צורך של סקרנות אישית.
              6. לגבי ה-750 מילה. אם היחצנים יכתבו 750 מילה על כל מאמר שיוצא בשם האוניברסיטה, צריך יהיה להגדיל את המחלקות הללו באופן ניכר, לבזבז כסף ציבורי אדיר על עבודה שרובה לא מעניינת את הציבור. מה שאולי צריך לעשות (ואולי נעשה, לא יודע, במכללה שלנו זה נעשה חלקית), זה שכל מאמר שמפורסם יהיה מקוטלג בגוף כלשהו, שהיחצנים יוכלו לעבור על כותרות ותקצירים ולהחליט מה לפרסם במדיה הפחות מקצועית. מעבר לכך זה יהיה בזבוז גדול של זמן ושאר המשאבים.
              טוב, זו היתה חפירה רצינית, מתנצל.

            • עגל

              כל מה שנחקר ומתפרסם גם ככה מקוטלג.
              לעיתונאים אין מושג מה חשוב ומה לא חשוב ולכן הם צריכים תיווך.

    • Srtest - ארטסט

      כן ולא.

      הגב
  • ארם אבירם

    אנחנו בעידן הסופיסטים מספר 2. כיכר העיר של פעם היא היום המדיה החברתית. לא חשובה האמת אלא מי מספר את "האמת" שלו הכי טוב.
    אחלה טור.

    הגב
    • Amir A

      +1. רק הייתי מחליף את "האמת" במילה "סיפור". עושה רושם שהשאיפה ל"אמת", בין אם אובייקטיבית ובין אם סובייקטיבית, נקברה קבורת חמור במאה ה-21.

      הגב
      • אמיתי

        ימי הביניים נחשב לתקופת האמת? זה לא חדש

        הגב
    • Srtest - ארטסט

      + 2 כמו שאומרים. יש את פסטיבל מספרי הסיפורים ויש פשוט את מספרי ה"סיפורים".

      הגב
  • אריאל

    רוב רובה של עיתונות הספורט היא א' אמר לב' או סיקורים ברמת המיקרו. נדירות הכתבות המדברות על המאקרו וגם שם הרוב טורי דעה שלא מבוססים ולא מתיימרים להתבסס על מחקר. הנ"ל נכון גם לעיתונות הכללית אז לא הבנתי איפה ההתנגשות יותר כמו שני מקבילים.
    לגבי המסקנה שלך לדעתי ההפך הנכון, ככל שהאמון בעיתונות יורד יש סיכוי לפחות חול בעיניים.

    הגב
  • רטקסס

    אני חושב שעידן המידע שינה לחלוטין את התפקידים הנ''ל.
    היתרונות של עיתונאות אמור להיות התחכום, הזמינות והמשאבים, קרי תחקיר עיתונאי על פרשה כזו או אחרת יכול לפעול באופן מידי: מהרגע שהוא מתפרסם הציבור שומע, רואה, מגיב, יכול ללחוץ על ועדות הכנסת, שביתות, בעלי תפקידים יכולים להתפטר, זוגות להתגרש () וכדומה. לעיתון יש את המשאבים המשפטיים והכלכליים לממן תחקירים כאלו ואת ההגנה עליהם.
    לצערי מרבית העיתונות שאני מכיר בארץ לא ממלאת את תפקידה ומסתפקת בהבעת דעות. בשביל לקרוא אלף דעות מאלף כיוונים על העצרת לזכר רצח רבין אני לא צריך מנוי להארץ או לידיעות או לצפות בחדשות עשר. הדעה של "מומחה" רדוד כזה או אחר לא אומרת מאומה עבורי. עוד ניתוח לעוס ועוד נקודת מבט ועוד "מה היה" במקום להוציא כסף על לחשוף דברים שאנשים *לא* יודעים.

    רוב הידע האנושי היה לפני עידן המידע בידי אקדמאים. הגישה לספרים, למחקר, לניסויים, לעמיתים בעלי השכלה וכו היה בשכבה מצומצמת מאוד.
    היום זה אחרת, ולציבור הרחב יש גישה להרבה מאוד משאבים מחוץ לאקדמיה, וכמובן, יש הרבה יותר אנשים עם ניסיון באקדמיה..

    ההנחה שלי היא שכל הטרחנות והסרבול נתפסים כך כי אנשים פחות מפחדים מידע כמו פעם. פסקי דין של בית המשפט העליון זו דוגמא טובה שאני מכיר. אולי לא אקדמיה אך מאוד "מגדל שני", כמעט כל פסק דין שיוצא משם אפשר לקצץ בחצי מהאורך וגם בחצי מהזמן. כנראה גם יותר. לא רק שהאיכות לא תפגע אלא שהמטרות יושגו בצורה יותר יעילה וציבור המדיינים יהיה יותר מרוצה. למה זה נשאר ככה?
    מאמרים אקדמיים () מהשנים האחרונות מצביעים על כך שזו שיטה לבדל, לשמור על היוקרה ולמעשה להבהיר לציבור שיש דרג ויש זרג.
    כנראה משם הטינה וחוסר האמון.
    אולי גם כלפי האקדמיה.

    הגב
  • עגל

    איציק מאוד, ממש, ובהחלט צודק.
    אין דבר כזה מגדל שן באקדמיה, זה מושג ארכאי של אנשים שלא יודעים הרבה על האקדמיה או מנסים להתנגח בה. ישנם חוקרים ופרופסורים צעירים שברובם הגדול פתוחים מאוד לסביבה.

    הגב
  • tazza

    רוב בני האדם הצורכים תקשורת לא רוצים לקרוא מחקר אקדמי בתקשורת, אחרת הם היו קוראים מחקרים אקדמים בלי קשר.

    לכן פיתרון אפשרי (בתחום הספורט) הוא לעשות נגיד מה שאורי קופר עושה בטורים שלו, שזה לקחת עיקרון טקטי/ניהולי/אחר שהוא חיוני להבנת המשחק, משליך אותו על קבוצה *אקטואלית לעכשיו* ואז הוא פוגע בשתי ציפורים במכה:
    גם מתייחס לנושא "חם", וגם מעשיר את הקוראים במידע מקצועי ואמין.
    זה כל כך פשוט שמה שהוא עושה ב-100-200 תווים בפייסבוק חדשות הספורט לא עושים בשנה.

    הגב
    • יואב דובינסקי

      אורי קופר עושה עבודה מצוינת בהנגשת טקטיקה לקהל הרחב אבל הוא לא מנתח מחקרים אקדמיים, אלא מנתח סטטיסטיקות שונות בהם משתמשים אנשי מקצוע. חס ושלום שלא יישמע שאני מביע איזה זלזול במחקר כמותני באקדמיה.

      הגב
      • tazza

        נתתי אותו בתור דוגמא. קח עיקרון סוציולוגי שהתגלה לאחרונה ותראה את הביטוי שלו על חברה מסוימת על הגלובוס. אותו שטיק

        הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *