אחת העונות הגרועות בהיסטוריה של תכנית הפוטבול של אוניברסיטת טנסי הגיעה לסיומה עם תבוסה ביתית משפילה נוספת – הפעם 42-24 בדרבי לואנדרבילט, אחת הקבוצות החלשות בSEC. לראשונה מאז ההצטרפות לSEC ב1933, טנסי הפסידה את כל משחקיה בקונפרס.

אם בעונות הקודמות המשחקים של טנסי היו רכבת הרים מרגשת, המלאים בקאמבקים מרגשים ובעיטות בדלי, העונה הזו היתה קטסטרופה אחת גדולה. אמנם הוולז ניצחו ארבעה משחקים מחוץ לקונפרנס, אבל מאזן 8-4 שכולל השפלות ותבוסות ב40 הפרש וצפונה, הפסדים לקבוצות חלשות, שברון לב אחרי הייל-מארי בפלורידה, תבוסה ביתית על האפס לג'ורג'יה, שינויי קווטרבאקים ופיטורי המאמן, משאירים תחושה מאוד לא טובה.

קבוצת הפוטבול של אוניברסיטת טנסי היא קבוצת הספורט הכי מדוברת בסטייט, יותר מאשר הטייטנס, ממפיס גריזליז, נאשוויל פרדטורס או כל קבוצה אחרת. אצטדיון נילנד הוא מהאצטדיונים הגדולים באמריקה. כשמתחילה העונה הקריאה "איטס פוטבול טיים אין טנסי" מהדהדת לפני כל משחק בית ובכל שבת למעלה מ100,000 צופים מגיעים לכל משחק. רק שהתבוסות הביתיות גבו מחיר והאווירה המחשמלת והצמרמורות שחוויתי במשחקים מול אוקלהומה לפני שנתיים או פלורידה אשתקד, פינו את מקומם לטובת קרחות עצובות (כפי שאפשר לראות בתמונה הראשית).

הריצה דרך הפאואר T במשחק הראשון שלי מול אוקלהומה ב2015. האצטדיון המלא משאיר צמרמורת

המשחק הביתי האחרון של העונה נקרא "סניורז נייט" ומוקדש לשחקנים בשנה האחרונה שלהם בתכנית שמקבלים כבוד מיוחד. מידי משחק יש את הטקסים המיוחדים של טנסי. התפילה הנוגדת את התיקון הראשון, ההמנון שלפעמים מלווה במטס ולפעמים סתם בזיקוקים ואז צעדת התזמורת ויצירת ה"פאואר-טי" שדרכו השחקנים נכנסים בריצה למגרש. בסניורז נייט, כל שחקן שעוזב רץ לבד דרך הT ורק אחר כך יתר הקבוצה נכנסת בריצה ביחד. למעשה, לאורך המשחק כל הסניורז במעטפת קיבלו רגע על הג'מבוטרון, מהנגנים בתזמורת דרך הצוות הרפואי ועד לעובדים במחלקת הוידאו.

מי שלא קיבל רגע של תהילה היה עבדכם הנאמן, למרות שגם עבורו זה כנראה היה משחק הפוטבול האחרון בטנסי. לשם שינוי, הפעם נשארתי עד הסוף המר. מנופף בפונפון שהשאירו על הכיסאות שלנו עד לסנאפ האחרון. הלכתי רק אחרי שהמקהלה ניגנה את הוואלס המפורסם בסיום וכמובן פעם אחרונה את שיר הקרב הנפלא שלנו "רוקי טופ". כבוד אחרון לאצטדיון, לקבוצה, לחוויות ולסטודנטים שלי. בשלוש העונות שלי כאן השארתי מורשת מפוארת, בה בכל עונה נשארתי לפחות פעם אחת עד לסיום המשחק ולפחות פעם אחת יצאתי באמצע.

הכניסה למגרש בניצחון הגדול על פלורידה ב2016. אצטדיון נילנד במיטבו

עם כל הכבוד לעונה הקטסטרופלית של טנסי, נפל דבר בSEC השבת. אלבמה, הקבוצה שנחשבת הכי טובה באמריקה בשנים האחרונות ושנתפסת ככמעט כבלתי מנוצחת, בטח בעונה הסדירה, הפסידה לאובורן באיירון-בול ולא תשחק בגמר הSEC העונה. אלבמה זכתה בSEC בשלוש השנים האחרונות ובעקבות ההפסד השבת לא רק שהיא תאבד את התואר בקונפרנס למנצחת בין אובורן לג'ורג'יה אלא המקום ברביעיית הפלייאוף רחוק מלהיות בטוח.

בגלל שיטת הפלייאוף במכללות כשהמשתתפות נבחרות על פי וועדה מארגנת, רב הנסתר על הגלוי לגבי זהות הרביעייה הראשונה שתתחרה על האליפות. ג'ורג'יה, שעד לפני שבוע ניצחה את כל משחקיה בצורה משכנעת ואפילו דורגה ראשונה, הובסה ללא תנאי על ידי אובורן, שמוקדם יותר העונה הפסידה פעמיים, כולל לאלופה קלמזון. יש עוד 3-4 מועמדות ראויות לרביעייה.

קלמזון נראית מצוין, אבל יש לה משחק מול מיאמי שפתחה את השבוע מדורגת שנייה ובלי שום קשר לשום דבר פתאום הפסידה לפיטסבורג. בנוסף יש את וויסקונסין נטולת ההפסדים ואת אוקלהומה שאמנם ניצחה בפתיחת העונה באוהיו אבל גם הפסידה בבית לאיווה סטייט. אוהיו, שסוחבת 2 הפסדים, תשחק בגמר הביג 10 נגד וויסקונסין ואולי ניצחון על הבאדג'רס יכול להחזיר אותם לדיון בקונסטלציה כזו או אחרת.

הספורט האוניברסיטאי באמריקה מייצר חוויות נהדרות, הזדהות, קהל חם ומסורת. אבל גם סטודנטים שמייצרים מאות מיליונים ולא מקבלים שכר, תרבות מעודדות מחפיצה ומעשירה ושיטות טורנירים שלא ממש ברור על סמך מה הן מוכרעות. רוצה לומר, גם אחרי שלוש עונות פה, יש דברים שעדיין לא ממש מובנים לי.

המטרה: זכייה בדה-בראקט 2018
הגיון עקום