בחודש האחרון אני בישראל בעיקר לצרכי מחקר. אמנם לא הלכתי ליותר מידי אירועי ספורט וגם רמת המינגלינג שלי היתה מוגבלת, אבל עם גמר גביע טוטו בנתניה וקצת יותר מעקב מקרוב אחרי הספורט בארץ הגעתי למסקנה שאולי אנחנו לא כל כך טובים בקטע הזה של מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר, אבל נקודת הזכות שלנו שאנחנו גם לא במקום הזה של הגרוע יותר.

כלומר, ישראל 2017 לא במצב בו נמצא הספורט האמריקני בו נשלח רופא נבחרת ליותר מ60 שנה בכלא לאחר שהואשם שתקף מינית יותר מ100 מתעמלות, חלקן קטינות, חלקן אלופות אולימפיות. עכשיו גם עולות טענות שאיגוד ההתעמלות האמריקני עוד שילם כסף עבור שתיקה. אה כן, ויש גם את הקטע הזה של מחאות, זעזועי מוח וניצול סטודנטים.

ישראל 2017 גם לא במקום של אנגליה שמתמודדת עם מאות טענות להטרדות מיניות על ידי מאמני כדורגל. או הרוכב התורן פרום שנתפס על חומרים אסורים. אם בסימום עסקינן. מעצמת ספורט החורף רוסיה בכלל נזרקה מהמשחקים בפיונגצ'אנג בגלל שיטת הסימום הממשלתית. החלטה מתבקשת, אבל גם מאוד אמיצה ולא מובנת מאליה של תומאס באך.

התנועה האולימפית בכלל ירדה למחוזות פיפ"א, אחרי שהתברר שהברזילאים שיחדו בדרך לזכייה בביד של ריו, משחקים שנוהלו בברדק במדינה שבקושי מתפקדת. רק שאולי גם לברדק הזה נתגעגע. עוד חודשיים משחקי החורף. נקווה שלרוקטמן מהצפון אין רעיונות.

ישראל גם לא במקום של צרפת, שם הכדורגל נקנה על ידי הקטארים, כולל את אחד הכוכבים הגדולים בהיסטוריה של המדינה שמכר את הכדורגל האירופאי לטובת מונדיאל במדבר. באיטליה קלצ'יופולי ובספרד דואופול ואפילו בגרמניה, אלופת העולם עם ה50%+1 ואצטדיונים מלאים, וכדורגל התקפי, אבל אין תחרות על האליפות. מילא אם בהולנד איאקס היתה חוזרת לימי הזוהר, אבל לא רק שמאז הגמר הארור בשבדיה שחקן איבד את ההכרה והמועדון התרסק, באליפות זכתה קבוצה שהאוהדים שלה שרים על שליחת יהודים לגזים. בכלל, מי אנחנו לעומת האלימות בכדורגל ה(בחר/י מדינה)?

גם מבחינת סדרי עדיפויות, הדמוקרטיה הישראלית, על שלל תחלואותיה, לא תאפשר את השקעת תקציב החינוך בספונסרשיפ של איזה קבוצה כדי שתבקר פה כל שנה בחורף, או להוציא מאות מיליונים על אירוח אליפות עולם. ואוסטרליה? ממי הם לקחו את הרעיון של לברוח מאוקיאניה ובנוסף גם לשיר באירוויזיון?

בקיצור, ביחס לעולם אנחנו די לפלפים. כאן יש שערוריות בשקל. קצת פוליטיקת מרכזים, קללות של אוהדים, פה ושם מעגלים פינות, קורטוב של פוליטיקות עסקנים, רמאויות בקטנה, חובות של כמה גרושים, איזה החרמה או שתיים, קיטורים בלי סוף ומנטליות של התקרבנות, בריכה בלי מזגן, פרישה בנקודת משחק וימבה חולירות על אופניים חשמליים.

בין אם מתוך עצלנות, בניה הפוכה או מבחינה ערכית, ישראל לא מוכנה לעשות הכל, אבל הכל, כדי לנצח. למעשה, העשור האחרון גם הוכיח שכשכן יש את מי שמותחים את הגבולות, בין אם בטראש טוק דוחה או בדרישה לאימונים סזיפיים המקובלים בתרבויות אחרות ופחות רגישות, סף הסיבולת של הספורט הישראלי ושל החבר'ה הישראלית די נמוך ובצורה כזו או אחרת מ שמנסים לנצח בכל מחיר מוצאים את עצמם תחת ביקורת עצומה אם לא מחוץ למערכת. רוצה לומר, ביחס למה שקורה במדינות הספורט המפותחות בעולם, יכול להיות הרבה יותר גרוע.

*

את הפוסט האחרון ל2017 אסיים בהתנצלות, הן לקוראיי והן למקום שבמשך שנים זלזלתי בו למרות שהעניק לי חוויות עצומות. מהמשחק הראשון שלי כאוהד והשלושער של מי שעתיד להפוך ללהיות-איתך-בכל-דקה ב3:3 עם הפועל פ"ת בתחילת שנות ה90, דרך החמישייה שספגנו מהצוררים מדנמרק בסוף אותו עשור. מאירוע הספורט המרגש ביותר שהייתי בו עם הצמד המוזר של דגו מול ילדי איאקס באמצע העשור הקודם ועד למשחק החוץ מול רמה"ש בו יאללה יאללה דור מיכה ואוווו ראדה, ראדה, פריצה דאגו להנפה של שרן ושירת "יש אליפות למכבי" בעשור הנוכחי.

על מה לא קיטרנו? על המרחק מהמגרש, הכיסאות, השירותים, ההגעה, החניה, המרווחים בין היציעים, האווירה, העשבים וכו'. אז קיטרנו וקיטרנו ומה קרה? זימברו אותנו עם אצטדיונים אי שם מעבר להרי החושך שכדי להגיע אליהם צריך לצאת יממה מראש. בגילי המופלג למדתי שלהודות בטעות זו מעלה ולא חיסרון. הפעם זה לא שצדקתי והמציאות לא הסתדרה, אלא פשוט טעיתי. האלטרנטיבות הרבה פחות טובות. אז בתקווה שיקבל אותנו בחזרה, אני מתנצל בפני אצטדיון רמת גן.

מה ישראלי בעיניך?
שושלת