לא חשבתי שדונאלד טראמפ ינצח בבחירות. זה (עדיין) נראה לי הזוי מידי. יחד עם זאת, כן הרגשתי שהילרי קלינטון מאוד לא פופולרית באמריקה. ממשל טראמפ הרבה יותר גרוע מהתחזיות הגרועות ממילא שצפו לו. כבר הפסקתי לספור את כמות הסקנדלים בממשל המאוד-לא-נשיאותי הזה. קטסטרופה פוליטית רודפת קטסטרופה מדינית. מחאות מכל כיוון, פיטורים והתפטרויות בסיטונאות, רמאויות, שקרים, קונספירציות, שחקניות פורנו ופלייבוי, נפוטיזם, מלחמות לא ברורות, רוסיה, איראן, סוריה, צפון קוריאה, קריסות כלכליות ובאופן כללי תחושה של פילוג וחוסר אמון. כל פרשיה היתה מכתימה ממשל של ארבע שנים. בבית הלבן של טראמפ, כבר אי אפשר לעקוב.

כל ההקדמה הזו באה כדי לטעון שלמרות הקלאסטרפאק של ממשל טראמפ, אם מישהו חושב שהלך הרוח בארצות הברית הוא “אם רק היינו בוחרים את הילרי”, הוא לא מרגיש את אמריקה. כלומר, בניו יורק ובלוס אנג’לס בהחלט כן, הם יותר קול אמריקה מאשר כל אמריקה. טראמפ הובס בקול הפופולרי, אבל אם מוציאים את ניו יורק וקליפורניה, ביתר אמריקה הוא הביס את קלינטון ביותר ממיליון קולות. ניו יורק וקליפורניה עושות הרבה מאוד רעש, אבל הן מדברות בעיקר עם עצמן, מעל הראש של יתר המדינה.

דוגמא לכך אפשר היה לקבל השבוע בפרסי הפוליצר ומי שקיבלו את התהילה על חשיפת הטרדות מיניות. החברים מהוועדה באוניברסיטת קולומביה חילקו את הפרס לחברים מהניו יורק טיימס שכתבו על החברים מהוליווד. האינדיאנפוליס סטאר ושלושת העיתונאים הגיבורים שחשפו את לארי נסאר, חזרו בידיים ריקות. לא שיש מה לגמד בחשיפת הארווי ווינסטיין וקמפיין #metoo, אבל ההישג העיתונאי של מריסה קויאטקווסקי, מארק אלסיה וטים אוואנס היה מרשים יותר הן מבחינת עיתונאות חוקרת והן מבחינת השפעה ישירה על המשפחה הממוצעת.

התחושה חמוצה משהו שפרס העיתונות החשוב בעולם העדיף את העיתון הגלובלי בניו יורק מאשר עיתון מקומי באינדיאנה. שהטרגדיה של שחקניות מיליונריות מהוליווד הועדפה על הטרגדיה של מאות נשים, נערות וילדות, שחלקן הגדול הוטרדו במישיגן. שאשלי ג’אד ואליסיה מילאנו ושחקניות נוספות מפורסמות, הועדפו על פני מגוון רחב וא-פוליטי של מתעמלות חובבניות ומקצועניות מכל רחבי ארצות הברית, מעורכת הדין הדתייה רייצ’ל דלהולנדר מקנאקי שלראשונה הגישה תלונה במשטרה נגד לארי נאסאר ועד מקיילה מרוני ואלי רייזמן שנתנו לפרשה חשיפה לאומית ובינלאומית. כך גם כשמדובר באחד הנושאים הכי רגישים והכי טראומתיים שאמריקה מתמודדת איתם, יש דרג ויש את מידל אמריקה.

עם כל ההתנשאות שבעניין, אני חושב שבשביל להבין את אמריקה חייבים להרגיש את אמריקה ואת אמריקה לא מרגישים דרך CNN או MSNBC או FOX. גם לא דרך הוושינגטון פוסט או הניו יורק טיימס או פודקאסטים מתחכמים. כלומר, לא רק. את אמריקה מרגישים דרך חדשות מקומיות, דרך תחנות רדיו ובעיקר דרך החיים והאנשים כאן. יש לאמריקה הרבה מאוד צדדים, אבל כדי להרגיש את אמריקה צריך לגור פה. לא בהכרח בטנסי כמובן, אבל גם לא בניו יורק. כלומר, לא רק בניו יורק. ניו יורק וקליפורניה הם חלק מאוד רועש באמריקה, אבל הם לא הלב.

למעשה, מאז הבחירה בטראמפ, התחושה כאן היא שניו יורק וקליפורניה יותר מטיפות לאמריקה ונוזפות באמריקה מאשר מרגישות אותה. טראמפ נשיא גרוע מאוד. נראה במיד-טרמס בנובמבר את ההשפעה של הנשיאות שלו על הבחירות לסנאט ולקונגרס, אבל גם שנה וחצי אחרי הבחירות לנשיאות אני לא מרגיש שהדמוקרטים הפנימו לחלוטין את המסר.

טנסי מדינה אדומה. אנחנו קצת דרום-לייט ביחס לאלבמה ולמיסיסיפי, אבל רפובליקנית מאוד. עדיין פה ושם מפוזרים פסלי קונפדרציה, מרטין לות’ר קינג נרצח בממפיס, ובכלל מוזיקת קאנטרי היא מוזיקה לבנה בעיקרה. פוטבול, כנסייה, משפחה, גולף, קהילה, מונסטר טראקס, נאסקאר, מטסים בתחילת המשחק והצדעות לחיילים. החדשות המקומיות כאן מתמקדות בעיקר במזרח טנסי. הרבה בזכות אוניברסיטת טנסי נוקסוויל היא העיר המרכזית במזרח המדינה, אבל ביחס ליתר טנסי היא עיר בינונית. נוקסוויל קטנה בצורה משמעותית מנאשוויל שבמרכז ומממפיס שבמערב, אבל בטח גדולה בצורה משמעותית מעשרות העיירות הקטנות שמהן מגיעים חלק נכבד מהסטודנטים שלי.

מדינת טנסי מחולקת למחוזות, כשנוקסוויל נמצאת במחוז נוקס. במהלך השנה ייערכו הבחירות לראשות עיריית מחוז נוקס ובתחילת מאי ייערכו הפריימריז. בין שלושת המתמודדים בפריימריז מטעם הרפובליקנים נמצא גם גלן ג’ייקובס. השם אולי לא אומר הרבה, אבל השם “קיין”, הדמות שהוא מגלם בWWE, מוכרת מאוד לחובבי הרסלינג. למרות שאני לא עוקב אחרי הארגון, את הדמויות שהפכו לאייקוני תרבות אני מכיר. בטח כשמכסים אותם בתקשורת המיינסטרימית או בESPN.

WWE לא כוס התה שלי, אבל יש להם הרבה מאוד דרישה ברחבי ארצות הברית. מאז שעברתי לטנסי הם ביקרו כאן פעמיים. פעם אחת אפילו הלכתי. אני יודע שלפני כמה שנים הם התרחבו ופתחו ערוץ אינטרנטי בסגנון נטפליקס, יש להם לא מעט תכניות בערוצי טלויזיה שונים כולל כל מיני תכניות ריאליטי, את אירוע השיא “רסלמניה” הם עורכים באצטדיוני ענק שארחו משחקי סופרבול ולאחרונה הם קיבלו חשיפה נוספת כשרונדה ראוזי הצטרפה לארגון. קיין, הדמות שג’ייקובס מגלם, הוא על פי העלילה האח האבוד של האנדרטייקר. הקרבות שלו אלימים במיוחד, על גבול הסדיזם, ומלווים בפירוטכניקה מרהיבה.

זה לא לחלוטין חסר תקדים שמתאבקים רצים לתפקידים ציבוריים, אבל זה לא לגמרי שכיח. מדובר בסלבריטאים מוכרים מאוד, מלאי כריזמה ויכולת לשלהב קהל. מסרים קליטים, חלוקה לטובים מול רעים מהולים במוזיקה רועשת ואווירת אלימות, לא זרים לפוליטיקאים מפלגים. ובכלל, הכל הרי מכור, לא? טראמפ בעצמו שיתף פעולה עם הWWE. למעשה, לינדה מקמהון, אישתו של וינס מקמהן הבעלים של הWWE, שהיתה בעצמה מנהלת הארגון, היא היום חלק ממשל טראמפ כשרה לעסקים קטנים או ראש הסוכנות לעסקים קטנים ובדרגה של חברת קבינט.

אני לא מספיק מתעניין בעניינים הפנימיים בנוקס קאונטי כדי להיכנס לניו-אנסין לגבי פתרונות לבעיות בטיחות, חינוך ומיסוי שמעסיקים את התושבים פה ואין לי באמת דעה מי מהמועמדים עדיף. אני יודע שגלן ג’יקובס בוגר אוניברסיטה ויש לו סוכנות ביטוח בנוקסוויל. הוא מאמין בעסקים קטנים, בהתערבות מינימלית של הממשלה והוא הבטיח שלא להעלות מיסים.

אפשר להסתכל על הדמות של ג’יקובס ולגחך על האפשרות ש”האח של האנדטייקר” יוביל מהלכים ציבוריים, אבל אפשר גם להקשיב לו. שאולי המכנה המשותף זה לאו דווקא האש והמוזיקה המפחידה והמסכה והמכות, האיומים והצעקות אלא דווקא החיבור לענייני היום-יום.עם כל הבעיות של טראמפ, אני לא בטוח שהדמוקרטים מצליחים להתקרב למידל אמריקה ולדאגה לעתיד העסק ולביטחון האישי. לא בהכרח לעניינים שברומו של עולם, לחשש מרוסיה, או צפון קוריאה או אפילו מירי המוני, אלא לביטחון שהילדות יחזרו בשלום מחוג התעמלות.

אכזבה מתונה
הנושא הכי שנוי במחלוקת